ביאור:משלי כט ב
משלי כט ב: "בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם, וּבִמְשֹׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם."
תרגום מצודות: בעת רבו (עלו לגדולה) הצדיקים ומושלים בעם - אז ישמחו העם, כי בעבורם יהיו מושגחים מה'; ובמשול רשע בעם - ייאנח (מלשון אנחה) העם.
תרגום ויקיטקסט: כשהצדיקים מתרבים ועולים למעמד רב ונכבד, העם שמח; אולם כשהרשע מגיע לממשלה, כל עם נאנח מצער.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כט ב.
דקויות
[עריכה]ברבות - מהשורש רבה, שלו שתי משמעויות: כמות (כמו הַרְבֵּה), ומעמד (כמו רַב).
ניתן להסיק מהפסוק כמה עצות, איך להבחין בין מושל צדיק למושל רשע:
1. הצדיקים בפסוק שלנו הם רבים, והרשע הוא יחיד; הצדיקים מתרבים, והרשע מושל: "כי הצדיק אינו מושל... ביד חזקה, וכן אינו מנהיג לבדו, [אלא] מתייעץ... אבל הרשע מושל ביד חזקה, והוא לבדו, כי לא ישא פני איש" (מלבי"ם). מכאן שיש לבחור מושל סובלני, המוכן לשתף בשלטונו אנשים נוספים, ולא דורש לקחת את כל הסמכויות לעצמו.
2. בתחילת הפסוק העם ביידוע, ובסוף הפסוק עם בלי יידוע; כי כשהצדיקים מושלים, השמחה גלויה, אבל כשהרשעים מושלים, הצער נסתר, "כי כאשר ימשלו הצדיקים - אז שמחתם בריש גליא... ובמשול רשעים - אז מתייראין אף ליאנח בפרהסיא, אלא האנחה היא בצנעה, כל אחד בפני עצמו..." (הגאון מווילנה); "בשינוי לשון זה מרומזת עובדה הסטורית, שהמושלים האכזרים, לא רק שמראים עריצותם בזה שלוחצים את העם, אלא גם בזה שאוסרים עליהם להתאונן על מר גורלם, ומטילים עליהם שתיקה גמורה, בכדי ליתן רושם לאחרים שהתנהגות הממשלה עם אזרחיה טובה" (הרב יעקב שכטר, "דברי יעקב"). מכאן שיש לבחור מושל סובלני, המאפשר לציבור למתוח עליו ביקורת ואף "לקטר" כנגדו (ראו גם "הקבלות").
3. בתחילת הפסוק העם הידוע, עם אחד הנמצא במיעוט, כמו עם ישראל בגלות. המיעוטים הם הראשונים לשמוח כאשר עולים לשלטון מושלים צדיקים הנוהגים בהם בהגינות; אבל בסוף הפסוק עם בלי יידוע, "אפילו עם אחר, כי הנהגתו של הרשע הזה היא הנהגה של אכזריות שאפילו עם אחר אינו יכול לסובלה, והכל נאנחים ומצטערים... ראה כמה עניים ואביונים שואלים לחם ופורש אין להם, והולכים ערומים מבלי לבוש, כמה רציחות, כמה נבלות פה וטומאת שפתיים, והכל מצידו..." (רמ"ד ואלי); כי מושל המתאכזר ליהודים (או מיעוטים אחרים), בסופו של דבר יתאכזר גם לבני עמו.
הקבלות
[עריכה]כשמת פרעה, המושל הרשע של מצרים, בני ישראל נאנחו, (שמות ב כג): "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה"*, ולכאורה זה בדיוק להיפך מהפסוק שלנו, האומר שהעם נאנח דווקא כשהרשע חי ומושל!
- ייתכן שהשיעבוד במצרים היה כל-כך קשה, שלא היה זמן אפילו להיאנח. כשפרעה מת, היתה הפסקה זמנית בשיעבוד, ובני ישראל זכו לשחרר את האנחה שהצטברה בליבם כל אותם שנים.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/29-02