קטגוריה:משלי כז כו

בפסוק זה ובפסוק הבא נזכרו שלושה סוגי צאן: כבשים, עתודים, עיזים:

כבשים - נותנים צמר שממנו מכינים בגד ללבוש;

עיזים - אין להן הרבה צמר, אבל הן נותנות חלב שממנו מכינים גבינה למרוח על הלחם;

עתודים - אין להם צמר ואינם נותנים חלב, אבל הם מחיר שדה. מה הכוונה? מה הם העתודים ומה תרומתם למשק הבית?

1. עתודים הם העיזים הצעירים - דור העתיד של העדר. הם לא נותנים צמר או חלב, אבל אפשר למכור אותם בשוק ולקנות שדה (בתלמוד בבלי חולין פד. פירשו להיפך - "לעולם ימכור אדם שדה ויקח עתודים". אולם עצה זו אינה מתאימה להקשר, שהרי הפסוקים 26-27 מתארים את תרומת הכבשים והעזים למשק הבית, ומכאן שגם המילים "ומחיר שדה עתודים" אמורות לתאר את תרומת העתודים למשק הבית).

2. עתודים הם התיישים - העיזים הזכרים. הם לא נותנים צמר או חלב, אבל הם שומרים על השדה בעצם נוכחותם. ידוע שרעיית-צאן משמשת כאמצעי להשתלט על שטחים. כשרועי-צאן רואים שטח ריק, הם נכנסים לתוכו, אחר-כך בונים בו אוהל, אחר-כך בונים בו בית, ואחר-כך כבר אי אפשר להוציא אותם משם בלי לעורר זעם בינלאומי. לכן, חקלאים הרוצים לשמור על השטח שלהם בתקופות שבהן אי אפשר לגדל (כגון בשנת בצורת או בשנת שמיטה), חייבים להשיג צאן ולרעות אותן בשדה, על-מנת להפגין בעלות. והשומרים הטובים ביותר הם כנראה העתודים, התיישים הגדולים והחזקים ההולכים לפני הצאן, (ירמיהו נ ח): "וִהְיוּ כְּעַתּוּדִים לִפְנֵי צֹאן". אם כך, כוונת הפסוק היא שהעתודים שומרים על המחיר (הערך) של השדה, בכך שהם מונעים מזרים לפלוש לתוכו.