קטגוריה:משלי כ יג

1. על-פי הפשט, שני חלקי הפסוק אומרים אותו הדבר במילים שונות: "אל תאהב לישון, כלומר אל תיהנה יותר מדי מהשינה, כי תאבד זמן ותהיה עני ורש; פקח את עיניך, התעורר ולך לעבוד, כדי שיהיה לך לחם לאכול" (ראו (משלי כח יט): "עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם, וּמְרַדֵּף רֵקִים יִשְׂבַּע רִישׁ"*).

2. ועל-דרך הדרש, החצי השני של הפסוק נותן עצה לאנשים שאוהבים שינה, ואינם מצליחים לצאת מהמיטה בבוקר: פקח עיניך ומייד לאחר מכן שבע לחם - אכול ארוחת בוקר משביעה.

כדי להתמודד עם היצר המושך את האדם להמשיך לישון, יש להשתמש ביצר חומרי אחר - יצר האכילה. כשהגוף מרגיש שמחכה לו ארוחה טובה, תהיה לו יותר מוטיבציה לקום בבוקר.

גם חז"ל הדגישו את החשיבות של ארוחת בוקר, ובמיוחד לחם - פת של שחרית: "תנו רבנן: שלושה עשר דברים נאמרו בפת שחרית: מצלת מן החמה, ומן הצנה, ומן הזיקין, ומן המזיקין; ומחכימת פתי, וזוכה בדין ללמוד תורה, וללמד, ודבריו נשמעין, ותלמודו מתקיים בידו, ואין בשרו מעלה הבל, ונזקק לאשתו, ואינו מתאוה לאשה אחרת, והורגת כינה שבבני מעים; ויש אומרים: אף מוציא את הקנאה, ומכניס את האהבה. אמר לו רבה לרבא בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי שיתין רהיטי רהוט ולא מטו לגברא דמצפרא כרך, ואמרו רבנן: השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה? אמר לו: דכתיב (ישעיהו מט): "לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש ", לא יכם שרב ושמש כיון דלא ירעבו ולא יצמאו. אמר לו: את אמרת לי מהתם ואנא אמינא לך מהכא (שמות כג): "ועבדתם את ה' אלהיכם, וברך את לחמך ואת מימיך" - ועבדתם את ה' אלהיכם זו קריאת שמע ותפלה, וברך את לחמך ואת מימיך - זו פת במלח וקיתון של מים. מכאן ואילך והסירותי מחלה מקרבך." (בבלי בבא מציעא קז:)

3. עוד דרשו את הפסוק על לחם רוחני, "אמרו רבותינו ז"ל: כל הישן בבית המדרש, תורתו נעשית קרעים... והיינו כשמתנמנם, חבריו לא ימתינו עליו, והוא ידלג... אבל מי שישן כל העת, אז תיוורש ולא ילמד כלל... פקח עיניך להקב"ה ויתן לך סייעתא מן שמייא, שתשבע וגם תאכל הלחם דאורייתא" (הגאון מווילנה, וכן רמ"ד וואלי).

לפי זה, ייתכן שגם המשפט פקח עיניך מתייחס לעיניים רוחניות: "פועל פקח לא נאמר על פתיחת עיני הראות, רק על פתיחת עיני השכל. ויימצא השינה המליצית גם בעת שהאדם ער ועיניו הגשמיים פתוחים, אם נפשו הרוחנית ישנה, ותרדמת החומר נפל עליה, ועיני שכלו עצומים מהביט אל האלהים..." (מלבי"ם).

בשני מקומות בספר משלי מדובר על חוש הראיה וחוש השמיעה.

בפרק טו, הדגש הוא על השמיעה, (משלי טו ל): "מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב, שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם. אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים, בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין"*.

בפרק כ, הדגש הוא על הראיה, (משלי כ יב): "אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה, ה' עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם. אַל תֶּאֱהַב שֵׁנָה פֶּן תִּוָּרֵשׁ, פְּקַח עֵינֶיךָ שְׂבַע לָחֶם"*.

על-פי ר' יונה גירונדי (ב"שערי תשובה"), מטרת הפסוקים היא ללמדנו להכיר טובה לה' על כך שנתן לנו את חוש הראיה וחוש השמיעה, ולהשתמש בהם בצורה חיובית:

משלי טו30 בא להזכיר לנו כמה טוב שיש לנו חוש ראיה - שבעזרתו אנחנו יכולים לראות מראות משמחים, וכמה טוב שיש לנו חוש שמיעה - שבעזרתו אנחנו יכולים לשמוע שמועות טובות. משלי כ12 בא להזכיר לנו, שה' נתן לנו את שני החושים המשמחים האלה.

משלי טו31 בא ללמד אותנו, שצריך להשתמש בחוש השמיעה, שקיבלנו מה', בצורה חיובית, כדי לשמוע תוכחות חיים מפי החכמים. משלי כ13 בא ללמד אותנו, שצריך להשתמש בחוש הראיה, שקיבלנו מה', בצורה חיובית, לפקוח עיניים כדי לעבוד ולשבוע לחם.