ביאור:משלי כ טז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משלי כ טז: "לְקַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר, וּבְעַד נכרים[נָכְרִיָּה] חַבְלֵהוּ."

תרגום מצודות: לקח למשכון את בגד הערב, ולא תאשם בזה, כי מעצמו נעשה ערב בעבור הזר, והכניע עצמו בזה; ובעד נכריה חבלהו (קח לו משכון). כפל הדבר, לומר בין ערב עבור איש בין בעבור אשה עניה סוערה.

תרגום ויקיטקסט: אם הלווה לא החזיר לך את ההלוואה - גבה את החוב מהערֵב; לקח אפילו את בגדו, כי הוא יצר את הערבוב והחיבור בינך לבין הלווה שהיה זר לך, רק בגלל הערב הסכמת להלוות; ואם הסכים להיות ערב בעד לווים נכרים - מותר לך אף לחבול בו ולמשכן את רכושו.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כ טז.


דקויות[עריכה]

כאשר אדם חותם ערבות על הלוואה, והלווה לא מחזיר, הנטיה הטבעית היא לרחם על הערב, שהרי הוא רק רצה לעזור לחבר, הוא לא הרויח שום דבר מההלוואה. הגישה של ספר משלי היא הפוכה.

ספר משלי קורא למלוה להתייחס לערב בקשיחות, לחבול (לעקל) את כל רכושו ואף לקחת את בגדיו. הסיבה:

כי ערב זר = כי הערב יצר עירבוב בין המלוה לבין אדם שהיה עד אותו רגע זר לו - הלווה. רק בגלל העירבוב הזה, הסכים המלוה לתת את כספו ללווה. בסופו של דבר הלווה נהג כאיש זר והפר את הבטחתו למלוה, והאשם הוא מי שיצר את העירבוב: "אל תחמול עליו, כי ערב זר ובטח על איש לא הכיר ולא ידע, והוא נסכל ופשע. והנה, על הלווה ראוי לחמול, כי הצורך דחקו והביאו ללוות. ובא שלמה ע"ה ללמד על מה שאמרו רבותינו ז"ל: 'כל אדם יהי בעיניך כלסטים' (דרך ארץ רבה ה). על כן אין לבטוח בזה האיש אשר לא ידעת, לערוב לו ערובה..." (ר' יונה).

גם התלמוד מחמיר יותר ביחס לערב מאשר ביחס ללווה: "תנו רבנן (דברים כד) לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו - לביתו אי אתה נכנס, אבל אתה נכנס לביתו של ערב. וכן הוא אומר: לקח בגדו כי ערב זר..." (בבא מציעא קטו.). מצד שני, החוק הישראלי דווקא נותן הגנות מסויימות לערבים - ראו בחוק הערבות.

כי ערב זר[עריכה]

1. הלווה הוא זָר למלוה - המלוה לא הכיר את הלווה לפני כן והערב קישר ביניהם. לפי זה, אין זה משנה אם הלווה הוא מוכר לערב או לא - בכל מקרה הערב אחראי. כך עולה גם מפסוקים נוספים המדברים על ערבות, ואינם מבחינים בין ערבות לאדם זר לבין ערבות לרֵעַ מוכר.

2. ואפשר לפרש: הלווה הוא זָר לערב - הערב לא הכיר את הלווה, ונהג בחוסר אחריות כאשר נעשה ערב לאדם שהוא לא מכיר, ולכן אין לרחם עליו; אך אם הערב מכיר את הלווה היטב, כגון שהוא קרוב משפחה או חבר טוב, הוא עשה מעשה של חסד כשהסכים להיות ערב, ולכן ראוי לרחם עליו.

ובעד נכריה חבלהו[עריכה]

רוב המפרשים פירשו את הפסוק כתקבולת משלימה: "לקח בגדו כי ערב [בעד] זר, וחבול אותו [כי ערב] בעד נכריה". ניתן לפרש את התקבולת בכמה דרכים:

1. החצי השני מלמד, שאפילו מי שנעשה ערב בעד אשה נכריה, שבאופן טבעי נוטים לרחם עליה יותר מאשר על איש, גם עליו אסור לרחם: "כפל הדבר, לומר, בין ערב עבור איש בין בעבור אישה עניה סוערה" (מצודת דוד).

2. החצי השני מלמד, שמי שערב בעד נכריה עונשו גדול יותר - צריך לא רק לקחת את בגדו מעליו אלא גם לחבול אותו - להיכנס אל ביתו בכוח כדי לקחת את רכושו (הגאון מווילנה), לפגוע בגופו (מלבי"ם), או לקחת את חבלי אהלו (רבי יונה). והסיבה, שהנכריה היא לא רק זרה אלא גם מחוץ לעם ישראל, ולכן פשעו של מי שיצר את הערבוב הוא גדול יותר - הוא גרם הפסד כספי לא רק למלוה אלא לכל עם ישראל (מלבי"ם); ויש אומרים שהסיבה היא, "כי יפשע הבוטח באישה מן הבוטח באיש, כי יותר מצאו האמונה והמוסר באנשים" (רבי יונה). להסבר אחר ראו "הקבלות".


משל ונמשל[עריכה]

כמה מפרשים פירשו את הפסוק כמשל:

1. משל לשכל, המתערבב עם כוחות זרים של תאוה: "מי שערב זר, והוא הנמשך אל הכח המתעורר לתאוות הגופיות, הפשיטהו מכל קנינו להפרע ממנו. והנה, השכל הוא הערב בעד האיש הזר ובעד נכריה, והיא הנפש המתאוה, כמו שקדם בראש זה הספר; קח משכונו להפרע, כי השכל הוא המקבל העונש, במה שלא השיגהו תענוג מאלו הפעולות המגונות" (רלב"ג).

2. משל למנהיג רוחני, שלוקח על עצמו להדריך את הציבור בדרך ישרה, וכך מקבל על עצמו אחריות למעשיהם הרעים: "ערב נקרא אותו שמכניס את עצמו ברבנות להשגיח על בני האדם ולהדריכם בדרך הישרה, וכשאינו משגיח עליהם להדריכם, אז יטלו מעליו מידותיו הטובות" (הגאון מווילנה).

3. משל לאדם שמאמין בדעות זרות ושקריות, ולוקח על עצמו אחריות להוכיח אותם: "התופס חכמות כוזבות תחת חכמת התורה והמוסר הוא זונה עם זרה... הוא מקבל עליו אחריות של הדעה החיצונית שזונה עמה, לגול מעליה כל נושה בה בקושיות וספיקות. והערב בעד זר, היינו דעה שהיא חוץ מחכמת התורה ושרשיה... יקח ממנו... לבוש תפארת אשר לבש ישראל בהר חורב, אבל הערב בעד נכריה, שהיא עבודת כו"ם ואלהי נכר, יחבול אותו בעצמו..." (מלבי"ם).

הקבלות[עריכה]

פסוקים זהים, משמעות שונה[עריכה]

פסוק זהה נמצא במשלי כז13, אולם שם הכתיב הוא נכריה וכאן הכתיב הוא נכרים, ולכן פירשנו שם (ע"פ רמ"ד ואלי) שהכוונה לאישה נכריה.

אולם אפשר לפרש גם בפסוקנו שהכוונה לאישה נכריה, בת לעם זר, שהקשר עמה הוא עָרֵב ונעים בתחילתו אבל מביא חבלות ומכות בסופו (רמ"ד ואלי). פירוש זה משתלב עם הפסוק הבא, (משלי כ יז): "עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שָׁקֶר, וְאַחַר יִמָּלֵא פִיהוּ חָצָץ", לחם שקר כמשל לאשה נכריה (כמו במשלי ט17).




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/20-16