קטגוריה:משלי כ ז

1. פירוש לפסוק זה למדתי מסיפור ששמעתי על שני יהודים שהיגרו מאירופה לארה"ב לפני כמה דורות. שניהם היו יהודים צדיקים ומדקדקים במצוות. שניהם עמדו בפני ניסיון קשה: המעסיק דרש מהם שיעבדו בשבת או שיפוטרו (באותו זמן לא היו חוקים להגנת העובדים). שניהם עמדו בניסיון ולא עבדו בשבת - עד כדי כך הם היו צדיקים! אולם, ילדיו של האחד הלכו בדרכו ונשארו יהודים שומרי-מצוות, בעוד ילדיו של השני נטשו את דרכו והתבוללו. מדוע? - ההבדל ביניהם היה באופן שבו כל אחד מהם התייחס על שמירת המצוות: הראשון חזר הביתה לאחר שפוטר מהעבודה, ואמר בשמחה: "‎אשריי! זכיתי למסור את נפשי על מצוות השבת! עמדתי בניסיון!". השני חזר הביתה לאחר שפוטר מהעבודה, ואמר בצער: "לא היתה לי ברירה. לא רציתי לעבוד בשבת אז פיטרו אותי. מעכשיו נחיה בעוני". ילדיו של הראשון ראו שהוא שלם עם הדרך שלו - הוא מקיים מצוות בשמחה - ולכן רצו גם הם ללכת בדרכו. ילדיו של השני ראו שהוא מקיים מצוות אך אינו שלם עם הדרך הזאת - הוא מצטער על הנזקים שנגרמים לו - ולכן לא רצו להמשיך בדרכו.

על כך אומר הפסוק שלנו: הצדיק אשר מתהלך בתומו - שלם (תמים) עם דרך הצדק - בניו יהיו שמחים ומאושרים ללכת בדרכיו אחריו.

2. הורים הרוצים שילדיהם יילכו בדרכם, צריכים להקפיד על שלמות ועקביות בהתנהגות שלהם עצמם.

יש הבדל בין תמימות לבין צדיקות: התמימות מציינת את השלמות, ללא כל פגם; במקרה שלנו - ההתמדה והדבקות בדרך הצדיקות, וכן "שיעשה הכל לשם שמיים, בתום לבבו, בלי שום פניה חיצונית" (רמ"ד ואלי).

אם ההורים מתנהגים בצורה לא עקבית, מציבים דרישות בפני הילדים אבל "מחפפים" ומקלים על עצמם, הילדים יקלטו את המסר, הם יבינו שהתורה שמלמדים ההורים אינה רצינית ואין צורך להתאמץ ולקיים אותה.

אבל אם ההורים מתנהגים, כמיטב יכולתם, בצורה עקבית ושלמה, ומתייחסים ברצינות לכל ערך ולכל עיקרון שהם מעבירים לילדיהם, לא רק צדיקים אלא גם מתהלכים בתומם, גם הילדים יתייחסו ברצינות לתורתם של ההורים, ואז אשרי בניהם ההולכים בדרכיהם אחריהם.

בתנ"ך מצאנו שלושה אנשים שהתהלכו בתומם, ואכן בניהם התברכו באושר למשך דורות רבים, אולם לא כולם היו צדיקים. ואכן על-פי הפשט, הפסוק אינו מבטיח שהילדים יהיו צדיקים, אלא רק שיהיו מאושרים "כי יחסו בצל זכותו" (מצודות):

1. נוח, (בראשית ו ט): "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ". רש"י, בפירושו על הפסוק, תמה מדוע אחרי המילה תולדות מספר הפסוק על צדקתו של נוח, ולא עובר מיד לתאר את הבנים שנוח הוליד (אלא רק בפסוק הבא)? תשובה אחת נמצאת בפירוש על (משלי י ז): "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה"*. מתוך הפסוק שלנו ניתן להציע תשובה נוספת: כאשר הצדיק מתהלך לפני ה' בתמימות, הוא מביא אושר וברכה לבניו אחריו. לכן, העובדה שנוח היה צדיק תמים והתהלך לפני ה' היא חשובה וקשורה לסיפור קורותיהם של בניו. ואולי זו כוונתו של רש"י בפירושו השני שם: "למדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים - מעשים טובים".

2. אברם, (בראשית יז א): "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו: 'אֲנִי אֵל שַׁדַּי, הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים'" - מייד לאחר שנאמר לו ללכת בתומו, הוא התבשר על הולדת יצחק, בנו שהמשיך את דרכו אחריו*. תמימותו של אברהם השפיעה לא רק על בנו הישיר אלא גם על צאצאיו בדורות הבאים - הם זכו באושר חומרי, "מתהלך בתומו צדיק - זה אברהם... אשרי בניו אחריו - אתה מוצא, כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכי השרת בעצמו, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו במדבר..." (שמות רבה כה ה, וראו גם שמות רבה ל כ), וגם באושר רוחני, "כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כטבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה. כמו שנראה בחוש, שרבים מעמי ארץ מהיהודים מוסרים את עצמם על קידוש השם. והוא מוטבע בנו מאברהם אבינו, שמסר נפשו לאור כשדים על אמונתו. וכן כל העשרה נסיונות היו להישיר הדרך לפנינו" (הרב חיים מוולוזין, רוח חיים על משנה אבות ה ג).

3. דוד, (תהלים קא ב): "אַשְׂכִּילָה בְּדֶרֶךְ תָּמִים מָתַי תָּבוֹא אֵלָי אֶתְהַלֵּךְ בְּתָם לְבָבִי בְּקֶרֶב בֵּיתִי", ובזכות תמימותו זכה שהמלכות הובטחה לדורות רבים של בניו אחריו.