קטגוריה:משלי יח יד

1. בדרך הפשט, זו שאלה רטורית שמשמעה "אי אפשר לשאת אותה", הרוח הנכאה היא קשה מנשוא, במיוחד לאדם החולה במחלה גופנית.

2. בדרך הרמז, המילה מי רומזת לאנשים אחרים - לא רק החולה עצמו סובל מהרוח הנכאה שלו, אלא גם האנשים בסביבתו, שלא יוכלו לסבול את התלונות האינסופיות שלו, ועלולים לנטוש אותו במחלתו.

3. בדרך הדרש, יישאנה מלשון נישואין, חתונה; ראו "הקבלות".

4. ובדרך הסוד, המילה מי רומזת לנשמה, ששורשה ב-50 שערי בינה: "חולי הרוח - סובלו הנשמה... כי כן הדרך ההווה תמיד, שהמדרגה העליונה מכלכלת את התחתונה ונותנת לה כוח לעמוד בצרתה... הרוח - מכלכלת את הנפש, והנשמה - מכלכלת את הרוח" (רמ"ד ואלי, "הפירוש העיקרי"). כשהאדם חולה - מצב-רוח טוב עוזר לו להתרפא; אבל גם כשמצב-הרוח חולה, עדיין יש תקווה; כי לאדם יש גם נשמה אלהית, שהיא מעל הרוח. הקשר עם ה' עוזר לאדם להתגבר גם על מחלת-רוח.

1. הביטוי רוח נכאה (מחשבה מוכה, שבורה ועצובה) מופיע שלוש פעמים בספר משלי. שלושת הפסוקים מתארים את החשיבות של מצב-רוח טוב:

• בפרק טו נאמר שמצב-רוח טוב משפר את המראה החיצוני, (משלי טו יג): "לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים, וּבְעַצְּבַת לֵב רוּחַ נְכֵאָה"*;
• בפרק יז נאמר שמצב-רוח טוב משפר את סיכויי ההחלמה, (משלי יז כב): "לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָה, וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם"*;
• ובפסוקנו נאמר שמצב-רוח טוב מכלכל את המחלה, (משלי יח יד): "רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ, וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה"*.

ניתן לפרש את פסוקנו על מחלה גופנית: כשאיש חולה בגופו, הרוח (המחשבה) מאפשרת לו להכיל את המחלה, לשאת אותה ולהתגבר עליה; אולם כאשר הרוח עצמה נכאה (שבורה ודיכאונית) - נוספת למחלה הגופנית גם צרה נפשית, ומי יוכל לשאת אותה?

אולם, כיוון שבריאות הגוף (גהה) נזכרה כבר בפרק יז, נראה לי שבפסוקנו הכוונה היא למחלה אחרת - לא מחלה גופנית אלא המחלה הנזכרת ב(משלי יג יב): "תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב, וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה"*. זוהי המחלה של מי שחושב יותר מדי על דבר שהוא רוצה ומתאווה לו.

במצב כזה, מצב-רוח טוב יכול לעזור לאדם להכיל ולסבול את ההמתנה: רוח איש יכלכל מחלהו. אולם אם יחשוב מחשבות שבורות ודכאוניות, הוא לא יוכל לשאת את ההמתנה: ורוח נכאה - מי יישאנה?

2. על-דרך הדרש, אפשר לפרש ששני הפסוקים מדברים בפרט על התוחלת הנפוצה ביותר - התוחלת של הרווקים והרווקות, שמייחלים ומחכים ומתאווים להתחתן:

• הזמן הממושך שצריך לחכות עד שמוצאים את הזיווג המתאים יכול לגרום לרווקים לסבל נפשי רב: תוחלת ממושכה מחלה לב.
• הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הסבל היא לשמור על מצב-רוח טוב: רוח איש יכלכל מחלהו.
• דרך זו טובה לאיש אבל במיוחד לאישה, כי רוח נכאה מי יישאנה - מי ירצה לשאת אישה שיש לה רוח נכאה ודכאונית?! היא פחות נעימה וגם פחות יפה, (משלי טו יג): "לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים, וּבְעַצְּבַת לֵב רוּחַ נְכֵאָה"*. הדיכאון רק מרחיק את החתנים ומאריך את ההמתנה.