רבנו יונה על משלי טו יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

"לב שמח ייטיב פנים..." - נתכוון שלמה עליו השלום, שנלמוד מזה, שלא יעלה על הדעת שאין תועלת והפסד על מחשבות הלב, כי אם בדברים ובפועל; ונתן מופת, כי יש ללב פועל בגוף - כי עיקר הנאת הגוף וצערו תלויים בלב, כי משמחת הלב יגיע עיקר תענוג הגוף (כי (משלי יז כב): "לב שמח ייטיב גהה"), ובעצבת ליבו ויגונו יגיע שבר רוח, ולא תימצא הנאה לגוף עם שבר רוח (וכמו שנאמר (משלי יח יד): "ורוח נכאה מי יישאנה").

עתה, ראה עונש הלב השמח בחטא ובאיוולת, (גם) כי עיקר הנאת הגוף ישים בחטא! שעיקר הנאתו תגיע מן השמחה, וגם ניכרת בו, כי "לב שמח ייטיב פנים".

גם, לעומת זה תשקול שכר לב השמח במצוות והמצטער על החטא.

והרשעים ישמחו בחטא וברשע, שנאמר (משלי טו כא): "איוולת - שמחה לחסר לב";

והצדיקים - שמחתם בעבודת ה' יתברך, שנאמר (תהלים קיט קסב): "שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב", ונאמר (תהלים לב יא): "שמחו בה' וגילו צדיקים".

והעניין הזה שכתבנו נכבד מאד, על כן סמך למקרא הזה (משלי טו יד): "לב נבון יבקש דעת", כי שמחתו בחכמה, כי השמחה שורש כל התענוגים, שגם בגוף ניכרת, וכאשר ביארנו.

גם, אמרו: החכם - תורתו יצהיל פנים, שנאמר (קהלת ח א): "חכמת אדם תאיר פניו".

ואפשר, על דרך רחוקה, שבא ללמד, כי תרגיש כאשר לא יאהב לץ התוכחת, באשר לא ייטיב ליבו את פניו בשמעו את דברי התוכחת.

<< · רבנו יונה על משלי · טו · יג · >>