קטגוריה:משלי יח יא

המילה משכית/שכיות נזכרה, בנוסף לפסוקנו, גם ב:

(ויקרא כו א): "וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְתַּחֲוֹת עָלֶיהָ"; (במדבר לג נב): "וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ"; (ישעיהו ב טז): "וְעַל כָּל אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ וְעַל כָּל שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה"; (יחזקאל ח יב): "וַיֹּאמֶר אֵלַי 'הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחֹשֶׁךְ אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ, כִּי אֹמְרִים 'אֵין ה' רֹאֶה אֹתָנוּ עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ"*; (משלי כה יא): "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו"*; (תהלים עג ז): "יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ עָבְרוּ מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב".

המפרשים פירשו אותה בכמה דרכים:

1. מהשורש שכה הקרוב אל שכך שפירושו כיסוי, כמו ב(שמות לג כב): "וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי" (רש"י על משלי כה11). בפרט, הכוונה לבית המכוסה ו"רצוף ברצפת אבנים" (רש"יו מצודת ציון כאן וגם בישעיהו ב15). בימיהם רוב הבתים לא היו מרוצפים. ריצוף היה מקובל רק במקדשים או בבתי-עשירים. בספר ויקרא נאסר להשתחוות על אבן מרוצפת מחוץ למקדש (רש"י שם), ובספר במדבר נצטוינו להרוס את מקדשי-האלילים המרוצפים (רש"י שם). "משכיות כסף" הם כיסויים מכסף לתפוחי הזהב (רש"י ומצודות). העשירים היו מחזיקים את אוצרותיהם בחדרים מרוצפים כדי שיישמרו טוב יותר, ולכן יחזקאל מדבר על "חדרי משכיתו". גם בפסוקנו מדובר על העשיר הבוטח באוצר שבחדרי משכיתו (מצודות), הוא בטוח שהעושר יסוכך ויגן עליו מכל רע.

2. מהשורש "שכה, מורה על ציור בו יסתכל איזה עניין רשום" (מלבי"ם, ביאור המילות על משלי כה11). עיקר עניינו של השורש הוא דמיון, ציור של הלב, כמו ב(תהלים עג ז): "יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ, עָבְרוּ מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב". והושאל גם לפסל, שהוא המחשה של דמיון (לכן בויקרא ובמדבר משכית מקבילה לפסל, צלם ומסכה). גם "חדרי משכית" הם חדרים מלאים בפסלים, שנועדו לפולחנות מסתוריים עשירי-דמיון. וכן גם "שכיות חמדה" הן אוצרות מצויירים המעוררים את הדמיון. וכן בפסוקנו: העושר "הוא אצלו כחומה נשגבה, והוא נמצא רק במשכיתו, ר"ל בשכיית לבו ודמיונו היא חומה נשגבה, אבל לא יוכל לרוץ בחומה הזאת ולא להישגב בה, כי הוא רק דמיון לא אמיתי, כי קנייני העולם הם קניינים מדומים ורק במשכיות הדמיון יסודם" (מלבי"ם).

1. המילה עוז מציינת ביצורים והגנה; קרית עוז היא עיר מבוצרת, משל להגנה ובטחון.

הונו של העשיר באמת נותן לו הגנה במקרים מסויימים, למשל - אם הוא חולה, הוא יכול לממן לעצמו טיפול רפואי; אם מפטרים אותו מהעבודה, הוא יכול להקים עסק עצמאי; וכו'.

אולם, מפסוקים אחרים בתנ"ך נראה שהביטחון שהעשיר בוטח בעושרו הוא לפעמים דמיוני:

• (משלי יא ד): "לֹא יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה, וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת"*
• (משלי יא כח): "בּוֹטֵחַ בְּעָשְׁרוֹ הוּא יִפֹּל, וְכֶעָלֶה צַדִּיקִים יִפְרָחוּ"
• (תהלים מט ז): "הַבֹּטְחִים עַל חֵילָם, וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוֹּ.. אַל תִּירָא כִּי יַעֲשִׁר אִישׁ כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ"
• (תהלים נב ט): "הִנֵּה הַגֶּבֶר לֹא יָשִׂים אֱלֹהִים מָעוּזּוֹ, וַיִּבְטַח בְּרֹב עָשְׁרוֹ - יָעֹז בְּהַוָּתוֹ"
• (צפניה א יח): "גַּם כַּסְפָּם גַּם זְהָבָם לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת ה', וּבְאֵשׁ קִנְאָתוֹ תֵּאָכֵל כָּל הָאָרֶץ..."

אם כך, ייתכן שגם בפסוק שלנו, אין הכוונה שההון נותן לעשיר ביטחון אובייקטיבי.

בפסוק הקודם, המדבר על שם ה', נאמר (משלי יח י): "מִגְדַּל עֹז שֵׁם ה', בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב", ובפסוקנו לא נאמר "הון עשיר קרית עֹז" אלא "הון עשיר קרית עֻזּוֹ" - רק עבורו, בעיניו, זוהי קריית עוז; וכחומה נשגבה רק במשכיתו - במחשבתו ודמיונו (ראו "דקויות"): "הנה ההון הוא" "לעשיר כמו" "קרית עוז," "כי יבטח שיהיה לו לעוז לפי מחשבתו;" "ולפי ראותו" "הנה ההון הוא לו כחומה" "נשגבה" ", כי בהונו יְרֵצֶּה הבאים להזיק לו." "והנה ההבדל בין זה העוז והעוז הקודם" [מגדל עוז שם ה'] "הוא מבואר, כי העוז הקודם הוא עוז במוחלט, וזה העוז איננו עוז כי אם בדברים מה, וגם בהם הוא סבת הרע, כמו שזכר במה שקדם שהרש לא שמע גערה; ולזה לא יהיה ההון עוז כי אם למחשבת בעל ההון, לא לפי העניין בעצמו" (ע"פ רלב"ג, ודומה לזה מלבי"ם); והפסוק הבא מזהיר, שמי שמתגאה בעושרו עלול להישבר, (משלי יח יב): "לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֵב אִישׁ, וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה"*.

2. ראיה לפירוש זה - מנבואת ישעיהו, שנזכרו בה ביטויים דומים, (ישעיהו ב ה): "בֵּית יַעֲקֹב! לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'... וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו... עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל, וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים; וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא... כִּי יוֹם לה' צְבָאוֹת... וְעַל כָּל מִגְדָּל גָּבֹהַּ, וְעַל כָּל חוֹמָה בְצוּרָה... וְעַל כָּל אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ, וְעַל כָּל שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה... וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" (ע"פ הרב דוד קליר, שיעור ב סיון ה'תשס"ו). גם שם ישנה תוכחה לאדם על בטחונו בחומה הנשגבה שלו ובשכיות החמדה שלו, ותזכורת שרק ה' לבדו הוא נשגב.

3. פסוק דומה ב(משלי י טו): "הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ, מְחִתַּת דַּלִּים רֵישָׁם"*. לפי פירושנו, ייתכן שגם החצי השני של משלי י15 - "מחתת דלים רישם" - אינו מתאר עובדה הכרחית אלא רק את מה שהדלים חושבים - העוני הוא מחיתה (= שבר והריסה) רק על-פי דעתם והרגשתם של הדלים; במציאות, גם אדם דל יכול להתגבר על עוניו ולשפר את מעמדו*.