קטגוריה:משלי יח ו

כסיל הוא השונא ללמוד ולחשוב; הכסיל רגיל לדבר בלי לחשוב, בצעקות ותלונות, ולכן הוא מכניס את עצמו בקלות למריבות; השפתיים שלו כאילו באות מעצמן למריבה (ר' יונה).

ופיו למהלומות יקרא = אחרי שהכסיל כבר נכנס למריבה, הדיבורים שלו עוד מחמירים את המצב וקוראים "להכריע" את הריב בכוח, במכות ומהלומות, כיוון שהוא שונא ללמוד, שונא להקשיב לזולת ולהבין את נקודת המבט שלהם.

"מהלומות - עניין הכאה המשברת, כמו", (שופטים ה כו): "וְהָלְמָה סִיסְרָא, מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ" (מצודת ציון).

לא תמיד יש לנו זמן לחשוב לפני שאנחנו מדברים - לפעמים הסיטואציה גורמת לנו לענות במהירות ובחפזה, כאילו הפה שלנו פועל באופן עצמאי. לכן כדאי שהפה שלנו יהיה מאומן לדבר דברים טובים, דברים שלא יגרמו לנו להתחרט לאחר מעשה.

התנ"ך מייחס חשיבות רבה לנושא זה; פסוקים רבים בתנ"ך (בפרט בפרקי החכמה) מתייחסים לאיברי הדיבור - השפתיים, הפה והלשון - כאל איברים עצמאיים, הגורמים נזק או תועלת לבעליהם:

• (משלי י לב): "שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן וּפִי רְשָׁעִים תַּהְפֻּכוֹת" - שפתיו של הצדיק יודעות את מה שהצדיק רוצה להגיד, ולכן אינו מתבלבל בחקירה, בניגוד לרשע*.
• (משלי יב יג): "בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע, וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק" - השפתיים לפעמים פושעות ומורדות בבעליהן*.
• (משלי יד ג): "בְּפִי אֱוִיל חֹטֶר גַּאֲוָה וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים תִּשְׁמוּרֵם" - האדם השטחי אינו מתעמק בחקירת דבריהם של אחרים, ולכן הוא חושב שכל האחרים אינם שווים לו, וכתוצאה מכך, פיו רגיל לדבר בתוקפנות וגאוה; אך החכם יודע להקשיב לזולת וללמוד ממנו, ולכן שפתיו רגילות לדבר בענוה*.
• (משלי יח ו): "שִׂפְתֵי כְסִיל יָבֹאוּ בְרִיב, וּפִיו לְמַהֲלֻמוֹת יִקְרָא; פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ, וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ" - הכסיל שונא להקשיב וללמוד את נקודת המבט של הזולת, וכתוצאה מכך, פיו רגיל למריבות ואלימות*.
• (תהלים נב ד): "הַוּוֹת תַּחְשֹׁב לְשׁוֹנֶךָ כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ עֹשֵׂה רְמִיָּה" - הלשון שלך חושבת מעצמה מחשבות של הרס*.
• (קהלת י יב): "דִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן, וְשִׂפְתוֹת כְּסִיל תְּבַלְּעֶנּוּ" - שפתיו של הכסיל מדברות מעצמן וגורמות לו צרות ואסונות.
• ואולי גם: (משלי כ טו): "יֵשׁ זָהָב, וְרָב פְּנִינִים, וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת"*.

אין הכוונה שאיברי הדיבור נמצאים לגמרי מחוץ לשליטתנו; עצם העובדה שהכתוב מבחין בין (למשל) "שפתי צדיק" ו"שפתי חכמים" לבין "פי אויל" ו"פי כסיל", מלמדת שאיברי הדיבור מושפעים מהתנהגותו של האדם - אם הוא חכם או אויל, צדיק או כסיל; אדם יכול לחנך את לשונו לדבר אמת או, חלילה, לדבר שקר:

• (ירמיהו ט ד): "וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ, וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ; לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר, הַעֲוֵה נִלְאוּ"*

אך בסיטואציות מסויימות, ולחוצות במיוחד, איברי הדיבור פועלים מעצמם, ולכן כדאי לדאוג מראש "לחנך" אותם, כך שישרתו אותנו כראוי גם במצבים אלו.

סיכם את הדברים רבי יונה גירונדי: "בעל הלשון - תשובתו קשה, אחרי אשר לימד לשונו דבר שקר, ופיו שלח ברעה. ומרוב ההרגל, איננו שליט ברוחו, וכאילו לשונו גורמת המחשבה, כענין שנאמר הוות תחשב לשונך כתער מלטש עשה רמיה. ונאמר דברי פי חכם חן ושפתות כסיל תבלענו ונאמר פי כסיל מחתה לו ושפתיו מוקש נפשו; מחיתה = לשון יראה ומגור. רוצה לומר, כי הכסיל ירא ויגור מזעם לשונו, פן ייווקש בו, כאשר ירא מאויבו, כי אין שפתיו ברשותו" (שערי תשובה ג רד).

ע"פ מלבי"ם, יש הבדל בין שלושת המושגים - פה, לשון ושפתיים:

• הפה מציין את הדיבור הרגיל;
• השפתיים הן חיצוניות, והן מציינות את הדיבור החיצוני, הנאמר במהירות וללא מחשבה;
• והלשון היא פנימית, והיא מציינת את הדיבור הפנימי, הכולל רעיונות עמוקים.

מלבי"ם הסביר את כל הפסוקים הכוללים מושגים אלה בהתאם לפירוש זה - ראו בדבריו.