קטגוריה:משלי א ל

בהמשך לפסוק הקודם, גם כאן ניתן לפרש את הפסוק בעולם הרגש:

הביטוי לא אבו מבטא רגש של אי-חשק, "לא בא לי" לקבל עצות, אני מעדיף להישאר עם ההרגלים הישנים והמוכרים שלי; הביטוי נאצו מבטא רגש של בוז וזלזול, הנובע למשל מתוך מחשבה שהמוכיח שייך לדור אחר ואינו רלבנטי לדורנו.

-

פסוקים 29-30 מתארים ארבעה חטאים של הכסילים בתחום הרגש. הגאון מווילנה קישר את ארבעת החטאים הללו לארבעת הנושאים שנזכרו קודם בפרק א: "נגד ארבעה עניינים שאמר מתחילה ועד הנה, והיינו:

• מפסוק 2, "לדעת חכמה", אמר שעניין הספר הוא לדעת ולידע דרך הטוב והחיים, שהיא ידיעת כלל התורה (פסוקים 1-6);
• ומפסוק 7, "יראת ה'", אמר, שיראת ה' ראשית הכל (פסוקים 7-9);
• ומפסוק 10, "בני אם יפתוך", היא עצה טובה ונכונה להיזהר מפיתוי היצר הרע והרשעים... (פסוקים 10-19);
• ואחר-כך, מפסוק 22, "עד מתי פתאים", היא תוכחה (פסוקים 20 והלאה).

וזהו:

• "תחת כי שנאו דעת" - הוא נגד "לדעת חכמה";
• "ויראת ה'" - הוא נגד מה שכתוב למעלה, ש"יראת ה' ראשית דעת", והיא עיקר הכל, ולהם לא היתה אפילו בחינת בחירה... כי לא די שאינם רודפים אחר זה, שהיא עיקר הכל, אלא אפילו אם היו שניהם לפניהם, "לא בחרו" בזה...
• "לא אבו לעצתי" - הוא נגד "בני אם יפתוך...", שהיא עצה טובה ונכונה.
• "נאצו כל תוכחתי" - הוא נגד "עד מתי פתאים...", שהיא תוכחה." (הגאון מווילנה).

פסוקים 30-31 מקבילים ל(תהלים פא יב): "וְלֹא שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי, וְיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה לִי; וָאֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם, יֵלְכוּ בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם", אולם:

- בתהלים התוכחה היא לעם ישראל שאינו שומע בקול ה';

- במשלי התוכחה היא לתלמיד כסיל שאינו שומע בקול החכמה.

ההבדל בין הספרים מתאים להבדל בין התקופות: בתקופת דוד יש דגש רב יותר על "ציונות" ולאומיות, ובתקופת שלמה יש שפע חומרי רב וכתוצאה מכך דגש רב יותר על הפרט - כמו בדורנו.