קטגוריה:ויקרא כה טז

תבואה לפעמים מוגבל רק למיני דגן המובאים לגורן. אולם כאן ככתוב "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" (ויקרא כה ג) כלומר תבואה כוללת את כל היבולים הצומחים מהאדמה. בנוסף שדה חקלאי גם מספק הכנסה שנתית מהחי, אולם גם הכנסה זו תלויה בצומח בשדות, אלא אם השוכר קונה את האוכל לחיות מחקלאים אחרים.

לשוכר עדיף לגדל חיות על חלקתו, כי אין שבתון, יובל או גאולה לחיות. ואכן נאמר: "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ [יעקב], מְאֹד מְאֹד; וַיְהִי לוֹ, צֹאן רַבּוֹת, וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים, וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים" (בראשית ל מג), וכל זה בשש שנים.

לכן, אולי, בקביעת ערך האדמה "התבואה" כוללת כל מוצר מהצומח, מהדומם ומהחי שהאדמה מביאה. תבואה זו בעל החלקה משכיר למשתמש לתקופה מוגבלת ולשימוש מוגדר.

עד ליובל יש מספר שנים, אולם שנות שבתון ויובל לא נספרות כי אין בהן תבואה. בנוסף כל שנה צריך לחסוך לשנת השבתון, או השנה השישית חייבת להספיק לשנתיים לפחות, כך שגם שנה זו אין לספור.

השדה מניב תבואה, אולם רק חלק מזה יחשב כהכנסה שנתית המוכפלת במספר השנים. מכלל היבול חייבים להוריד:

• הוצאות הגידול ותשלום לעובדים, כולל תשלום לשוכר עצמו, כעובד.
• מעשר לכוהנים ומס לרשות

בנוסף קיימת סכנה ליבול השנתי: בצורת, שטפון, ברד, מחלות, ארבה, שרפה, מלחמה, מהומות, שביתות, וכו. גם שנה ברוכה יכולה לגרום לשפע ונפילת מחירים. את כל הסכנות הללו לוקח השוכר על עצמו והוא חייב להגן על עצמו.

חוזה ההשכרה הוא ערך נכלה שיורד בערכו כל שנה עד לאפס בשנת היובל. השוכר שילם מראש את כל שנות השכירות, לכן השוכר חייב להרויח כך שבסוף התקופה יהיה בידו לפחות את הסכום שהוא שילם, כדי לשכור חוזה חדש. שוכר, בעל דעת, ישלם רק חצי מהרווח לבעל האדמה וכך הוא יבטיח שהוא לא יצא מופסד. בנוסף, עדיף לשכור מאדם שאינו בקי בעבודת השדה ושגרם לשדהו לרדת ביבולו, ואז יש סיכוי שהשוכר המקצועי ישפר וישבח את השדה ויגדיל את היבול והרווח (למרות שאז הוא מסתכן שבעל האדמה יגאל את אדמתו).