קטגוריה:דניאל ו ח

"הִתְיָעֲצוּ כָּל וְזִירֵי הַמַּלְכוּת, הַסְּגָנִים וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים, הַיּוֹעֲצִים וְהַפַּחוֹת" יכול להשמע כאילו שהעורך מספר לנו מה עשו הנכבדים. אולם כהמשך למשפט הקודם שהנכבדים באו בהתרגשות לשליט, וסוף הקטע שהם מציעים ולוחצים על השליט מה לעשות, ניתן להבין שאלו דברי הנכבדים לשליט, ולמעשה הם אמרו: 'התיעצנו כל וזירי המלכות ... והחלטנו כדי להקים ...'.

הנכבדים האלה, רק חלק מכולם, באו לפני השליט בהתרגשות, ואמרו לו שכל הנכבדים, בלי נמנע או מתנגד אחד, החליטו להביא הצעה חשובה לשליט.

• הנכבדים לא פרטו למה נדרש חוק חדש.
• הנכבדים לא הציעו "אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב" (ביאור:אסתר ג ט) אלא הפעילו לחץ על השליט, שכיוון שכולם הסכימו, הוא חייב להסכים להחלטתם.
• הנכבדים הוסיפו עוד נכבדים נוספים ל120 האחשדרפנים ושלושת הוזירים. הם הוסיפו את הסגנים, היועצים והפחות - וזאת כדי להפעיל לחץ גדול יותר, כאילו שזאת דמוקרטיה שמעריכה את מספר התומכים.

המילה "כָּל", עד האחרון, מעידה שהנכבדים טוענים שגם דניאל השתתף בהחלטה להביא את החוק לשליט. לא ברור אם זה נכון או שהם משקרים ואף אחד מחוץ לקבוצה לא ידע מזה. לא ברור האם דניאל שמע את הצעתם, ואם הוא שמע למה הוא לא הסביר לשליט את דעתו. ייתכן שדניאל שמע והבין והחליט לתת לנכבדים האלה להמשיך בתוכניתם שתביא כליה עליהם.

הנכבדים הציגו דברים מאוד מעורפלים:

1. האם ההצעה נועדה לתת ולחזק את קיום השליט החדש, בכך שהוא ינהיג חוק חדש, ויכפה את רצונו על העם?
2. האם ההצעה נועדה לקבל את כוח השליט כדי לתת תוקף לאיסור?

גם המן השתמש במילים מעורפלות בהן לא ברור אם הוא ביקש לאבד (להשמיד) את העם, או לעבד (לשעבד) את העם, וגם לא היה ברור אם המן יקח כסף מאוצר המלך כדי לגבות מיסים או יתן כסף למלך כדי לרכוש את הזכות להרוג ביהודים.

נראה שצרוף שני ההסברים היתה כוונתם. הם רצו להוציא חוק חדש שיראה את כוחו של השליט ויחזק אותו, ובאותו זמן השליט מחזק את החוק כי הדבר חשוב לכבודו.

החוק שהנכבדים הביאו לשליט קובע שאסור לאנשים לבקש בקשות מאלוה או איש (של"ג תירגם אֱנָשׁ - אדם).

האם השליט חשב שיש הגיון בחוק כזה?

• אדם לא יכול לבקש מאשתו שתביא לו אוכל?
• ילד לא יכול לבקש מאביו שילמד אותו?
• "שֶׁכָּל" היא מילה רחבה מאוד - אריה (או חתול) לא יכול לבקש אוכל מהמטפל בו?

החוק נראה כל כך מגוחך שמענין למה המלך לא פתח בצחוק רועם.

המילה "אֱנָשׁ" פרושה 'איש', ולפי חוקי חמורבי התואר 'איש' פונה לאציל, שליט, מושל.
כלומר מותר לכל איש לבקש בקשות מכל אחד, אבל אם זאת בקשה מהרשות או אלוהות, מותר לבקש רק מדריוש המדי שליט העיר, ולא מכל אציל אחר.
בצורה זאת השליט הבבלי מעמיד את עצמו מעל כל האצילים והבכירים בעיר, והוא אפילו מעל כל האלוהויות.

של"ג הציג את ההגבלה כאילו שנאמר: "אֱלוֹהַּ וְאָדָם" - במשמעות לכל אישות: מהגדול ביותר - אלוה, עד הקטן ביותר - אדם, שנוצר מהאדמה. במצרים על מכת בכורות נאמר: "מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם" (ביאור:שמות יא ה). אולם כאן מדובר במתן כבוד לאישיות, ואין צורך לתת כבוד שכזה לפשוטי העם.

הנכבדים ידעו שהחוק הוא טפשי, ילדותי ואינו בר ביצוע או כפיה, לכן הם הגבילו אותו לשלושים יום בלבד.
מהגבלת הזמן כשלעצמה, השליט היה יכול להבין את טפשיות החוק, אולם השליט החליט לתת להם להמשיך בדבריהם.

עוד דוגמא של חוסר בהירות בהצעת החוק.

• האם המילים "חוּץ מִמְּךָ הַמֶּלֶךְ" מודיעים לשליט שהוא פטור מהחוק והוא רשאי לבקש מאלוהים או אנשים כרצונו?
• או האם המילים הנ"ל כופות על כל האנשים להמנע מבקשות מאלוהים ואצילים, והם רק רשאים לבקש בקשות רק מהשליט דריוש המדי?

ברור שהנכבדים היו חייבים לשחרר את השליט מהחוק הזה, אולם לא נראה שהם הכינו תור לאלפי אנשים שיבואו לבקש רשות לעשות כל דבר מהשליט בלבד. כל איש שרוצה אוכל, חייב לבוא לשליט כדי לבקש ורק אז הוא ישוב לביתו ויקבל אוכל.

נראה שהחוק נועד לאסור על אנשים לבקש כל דבר שהוא במשך שלושים יום. כל אחד צריך למצוא פתרון איך לחיות בלי לבקש דבר.

בארמית נאמר "יִתְרְמֵא" - חוץ מהשימוש בספר דניאל בהקשר לכבשן האש ולגוב האריות אין מקרים נוספים של שימוש בשורש הזה.
לא בטוח שמדובר בזריקה אלימה שאפילו אם לא היתה אש או אריות, מהזריקה עצמה האדם היה נפגע אנושות. כך גם נאמר על יוסף "וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה" (ביאור:בראשית לז כד), אבל ברור שיוסף לא נפגע מהנפילה אפילו שהבור היה עמוק והוא לא היה יכול לצאת ללא עזרה.

ייתכן שפרוש המילה זה 'נדחף', 'נשלח' - האיש ידחף לתוך גוב האריות,
ואולי זה מהשרש: 'תרם', 'רום' "סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו א) - להרים, להעלות תרומה להרים, במשמעות 'החוטא ינתן ויעלה כתרומת אוכל לאריות'.

נראה שהשליט החזיק גן חיות פרטי. אריות היו חיות מפוארות, מלכי כל החיות. הבבלים והפרסים הציגו את עצמם כאריות, ישבו על כסא עם רגלים בדמות כפות של אריה, ופסל אריה עיטר את היכל המלכות. גם האלה עשתר מופיעה בתבלטי קיר כאשר היא מניחה רגל על אריה. השליט אהב את חיות המחמד שלו וייתכן שנהנה בחברתם. במידה והשליט רצה להעניש אדם בעונש כבד הוא שלח אותו לאריות וצפה במותו, כשם שעשו הרומאים באמפיתיאטרונות שלהם.

לפי המשך הסיפור נראה שהיתה דלת כניסה לגוב האריות, והשליט השתמש בטבעת המלך כדי לחתום את הדלת כהוכחה שלא נכנסו ולא יצאו ממנה בזמן שדניאל היה עם האריות. כיון שהיתה דלת ואי אפשר היה לצאת ולהכנס אלא דרך הדלת הזאת, וכך דניאל היה בתוך המכלאה חשוף לאריות אבל מוגן מאויביו. ניתן להבין שהמקום היה סגור בתוך מבנה, או מערה. אבל אין זה מחייב שלא היתה חצר גדולה בהן האריות הסתובבו במשך היום כדי לשעשע את השליט ואורחיו.

העונש לא היה מוות. הנסיון יהיה חד פעמי. האלים יקבעו אם הנאשם ימות או לא, ויד אדם לא תהיה בו (חוקי חמורבי מספר 2). כך גם אמר ראובן על יוסף כאשר האחים ניסו לוודא האם הוא נביא או מכשף: "אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם, הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ" (ביאור:בראשית לז כב).

החוק השתמש במילים: "יָשְלַךְ לְגֹב הָאֲרָיוֹת" - גוב האריות הוא מקום המגורים של האריות שבנוי מחדרים או כלובים רבים ואזור פתוח לצפיה. אנו מניחים שהעברין יושלך לאזור בו האריות נמצאים, אולם זה לא מחייב מהכתוב בחוק. גם אם האריות נמצאים סגורים באזור אחר, האזור נקרא: "גֹב הָאֲרָיוֹת".

דניאל שמע את פסק הדין שיקבל החוטא, והוא ידע שהוא ימשיך להתפלל, כיומו, לאלוהי השמים. ייתכן שהוא הבין שכוונת החוק היא לפגוע בו, והיה לו זמן להתכונן להיות עם האריות. ייתכן שהוא האמין שאלוהים יציל אותו כשם שהציל את חבריו בכבשן, או שהוא הכין תוכנית הצלה אחרת.

קבוצת נכבדים הביאו אתגר לשליט: נראה לכולם שאתה החזק בעולם, וכל מי שיתנגד ויכבד את אלוהיו יזרק לאריות כדי להוכיח שאלוהיו מסוגל להציל אותו, ואלוהיו חזק יותר מהשליט ומהטבע.

דניאל הבין שהם צוחקים עליו ועל אלוהיו, ובכל זאת קיבל את האתגר ולא התנגד לחוק הזה.
בתקופה ההיא, לפי חוקי חמורבי, כאשר לא היה בטוח מה היא האמת, נהגו לזרוק נאשם למים או לאש, כדי לתת הזדמנות לאל המים או האש להציל את האיש.

ניתן לראות שכך חשב השליט כי הוא אמר לדניאל ופרסם בממלכתו:

1. "אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה עוֹבֵד אוֹתוֹ תָּמִיד, הוּא יַצִּילֶךָ" (ביאור:דניאל ו יז).
2. "דָּנִיֵּאל עֶבֶד אֵל חַי, אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה עוֹבֵד אוֹתוֹ תָּמִיד, הֲיָכוֹל לְהַצִּילְךָ מִן הָאֲרָיוֹת?" (ביאור:דניאל ו כא).
3. "אֲשֶׁר בְּכָל שִׁלְטוֹן מַלְכוּתִי יִהְיוּ זָעִים וִירֵאִים מִלִּפְנֵי אֱלֹהָיו שֶׁל דָּנִיֵּאל, שֶׁהוּא אֵל חַי וְקַיָּם לְעוֹלָמִים, וּמַלְכוּתוֹ לֹא תִּשָּׁחֵת, וְשִׁלְטוֹנוֹ עַד הַסּוֹף" (ביאור:דניאל ו כז).