קטגוריה:דברים לג ח
נוסח המקרא
וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה
וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה.
וּלְלֵוִ֣י אָמַ֔ר תֻּמֶּ֥יךָ וְאוּרֶ֖יךָ לְאִ֣ישׁ חֲסִידֶ֑ךָ אֲשֶׁ֤ר נִסִּיתוֹ֙ בְּמַסָּ֔ה תְּרִיבֵ֖הוּ עַל־מֵ֥י מְרִיבָֽה׃
וּ/לְ/לֵוִ֣י אָמַ֔ר תֻּמֶּ֥י/ךָ וְ/אוּרֶ֖י/ךָ לְ/אִ֣ישׁ חֲסִידֶ֑/ךָ אֲשֶׁ֤ר נִסִּית/וֹ֙ בְּ/מַסָּ֔ה תְּרִיבֵ֖/הוּ עַל־מֵ֥י מְרִיבָֽה׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
אונקלוס (תאג'): | וּלְלֵוִי אֲמַר תּוּמַּיָּא וְאוּרַיָּא אַלְבֵּישְׁתָּא לִגְבַר דְּאִשְׁתְּכַח חַסִּיד קֳדָמָךְ דְּנַסִּיתָהִי בְּנִסֵּיתָא וַהֲוָה שְׁלִים בְּחַנְתָּהִי עַל מֵי מַצּוּתָא וְאִשְׁתְּכַח מְהֵימָן׃ |
ירושלמי (יונתן): | וּלְשֵׁיבַט לֵוִי בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא וַאֲמַר תּוּמַיָא וְאוּרַיָא אַלְבֵּישְׁתָּא לְאַהֲרן גְבַר דְאִשְׁתַּכַּח חָסִיד קֳדָמָךְ דִנְסֵית יָתֵיהּ בְּנִיסְתָא וַהֲוָה שְׁלִים בְּדַקְתֵּיהּ בְּמוֹי מַצוֹת רְקָם וְאִשְׁתַּכַּח מְהֵימָן: |
ירושלמי (קטעים): | וּלְשִׁבְטָא דְלֵוִי בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא דַיְיָ וַאֲמַר תּוּמַיָא וְאוּרַיָיא אַלְבֵּישְׁתָּא לְאַהֲרן גַבְרָא חֲסִידָא דִנְסִיתָא וְקָם בְּנִיסְיוֹנָא וּבְדַקְתָּא יָתֵיהּ בְּמֵי מַצוּתָא דִרְקָם וְאִשְׁתְּכַּח מְהֵימְנָא: |
רש"י
"תומיך ואוריך" - כלפי שכינה הוא מדבר
"אשר נסיתו במסה" - שלא נתלוננו עם שאר המלינים
"תריבהו וגו'" - כתרגומו ד"א תריבהו על מי מריבה נסתקפת לו לבא בעלילה אם משה אמר שמעו נא המורים אהרן ומרים מה עשו
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה – שֶׁלֹּא נִתְלוֹנְנוּ עִם שְׁאָר הַמַּלִּינִים.
תְּרִיבֵהוּ וְגוֹמֵר – כְּתַרְגּוּמוֹ ["דְּנַסִּיתָהִי בְּנִסֵּיתָא וַהֲוָה שְׁלִים, בְּחַנְתָּהִי עַל מֵי מַצּוּתָא וְאִשְׁתְּכַח מְהֵימָן". = אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה וְהָיָה שָׁלֵם, בְּחַנְתּוֹ עַל מֵי מְרִיבָה וְנִמְצָא נֶאֱמָן]. דָּבָר אַחֵר: תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה, נִסְתַּקַּפְתָּ לוֹ לָבֹא בַּעֲלִילָה; אִם מֹשֶׁה אָמַר: "שִׁמְעוּ נָא הַמּוֹרִים" (במדבר כ,י), אַהֲרֹן וּמִרְיָם מֶה עָשׂוּ? (ספרי שמט).
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
תריבהו על מי מריבה. הוא חטא הצור, שלא נמצא בו חטא אחר. ולא הזכיר חטאו במעשה העגל, וזה יורה שלא היתה כוונתו אלא לשם שמים, שאילו חטא בו היה מזכירו כאן בכלל חטא מי מריבה. ומה שהקדים התומים לאורים ואין דרך התורה בכך אלא להקדים האורים לעולם מפני שהם עיקר השמות, אבל הקדים אותן להורות שאין אלו בלתי אלו כי שניהם שלמות הענין, וכבר הזכרתי ענינם במקומו, והוא דעת הרמב"ן ז"ל כי היתה מדרגה ממדרגות רוח הקדש, והכהן המלובש בחשן אשר אורים ותומים נתונין בין כפליו היה מתלבש באלו ברוח הקדש, ומזה תרגם אונקלוס תומיא ואוריא אלבשתא, כענין (דברי הימים א יב) ורוח לבשה את עמשי.
ודע כי ארבע מדרגות הן בנבואה, בת קול אורים ותומים רוח הקדש נבואה, וכלן מדרגות חלוקות זו למעלה מזו וכלן נמשכות מן המדה הנקראת צדק, וזהו (איוב כט) צדק לבשתי וילבשני.
והנני מבאר לך בכאן ארבע מדרגות הללו, הראשונה בת קול, ויש סוד במה שאמרו בת קול ולא אמרו בן קול, וכן במה שאמרו זה בנה אב, וכן בנין אב משני כתובים, ולא אמרו זה בנה אם או בנין אם, וכן במה שאמרו עוד יש אם למקרא ולמסורת ולא אמרו יש אב, כי הכל נאמר בהשגחה מכוונת וחכמה יתירה, וחכמי האמת שכל דבריהם מיוסדים על אדני החכמה וספיר גזרתם קבלו כן מן הנביאים עד משה מסיני. ובאור הענין כי בנין אב לא נזכר בשום מקום מהתלמוד אלא על פסוק מפסוקי תורה שבכתב, וא"כ ראוי להם להזכיר בזה לשון אב ולומר זה בנה אב או בנין אב, כי כל פסוק ופסוק הוא בנין האב יתעלה ששמענו התורה מפיו מתוך האש, וכענין שכתוב (דברים ד) ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש ולא היה ראוי שיזכירו בו לשון אם, אבל כשאמרו יש אם למקרא ולמסורת שהוא דבר נמסר מעסק תורה שבעל פה הזכירו אם ולא אב. וכן בכאן בבת קול שהזכירו בת ולא בן מוכרח היה, לפי שהקול הזה המגיע לאזני השומע הוא נמשך מאותו הקול שכתוב בו (שמות טו) והיה אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך, וכן עוד (במדבר ז) וישמע את הקול מדבר אליו, והקול הזה הנשמע יקרא בת לפי שהוא נמשך מאותו קול, וזהו לשון בת קול. ועוד לטעם אחר נמרץ הוצרכו לומר בת קול כי היה הקול יורד לאזני השומע כמדת הכסא שהוא רחב מלמעלה וקצר מלמטה כי כן דמות כסא הכבוד וכן צורת האש של מעלה רחבה למעלה וקצרה למטה, וזהו לשון בת קול שהיה הקול יוצא כמדת הכסא. ובת קול זה היה נשמע תמיד לחכמי התלמוד ולחסידי הדורות בזמן בית שני שהיו משתמשין בבת קול אחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים. המדרגה השנית אורים ותומים, שהם שמות הקדש שהיו מורים על עצם אספקלריא שאינה מאירה אשר מתוכה התנבאו הנביאים כלן, הם המעידים על אמתתה, ורמז זאת בלשון האורים שהם עיקר השמות שהוא עולה למספר שם השכינה, הוא שכתוב (ויקרא ח) ויתן אל החשן את האורים ואת התומים, וכשתתקרב אל שתי מלות את האורים אז תראה אור ונוסף עליו אחד להעיד על יחודו כי הוא הנרמז בד' של אחד.
המדרגה השלישית רוח הקדש, והיא המדה העשירית במדות הנביא, הזכרתים כבר בפסוק (דברים כג) ונשמרת. וענין רוח הקדש הוא שימצא האדם בעצמו לב רחב ויזדמנו בפיו דברים נפלאים ויגיד העתידות ולא יתבטלו הרגשותיו כלל, אבל יוציא הדברים מפיו כפי מה שישים בפיו רוח הקדש, והוא אינו יודע מאין באו לו הדברים.
המדרגה הרביעית נבואה, והוא שיגיד העתידות בבטול כל הרגשותיו וישאר מופשט מן החומר וכל כליו ויתיחד עם השכל הזך לבדו, ואז יראה האור הבהיר במראות ודמיונות בחלום או בהקיץ, ואין להאריך בכאן כי כבר הזכרתי כל זה בארוכה בספר חשן משפט.
אמנם דעת הרמב"ן ז"ל באמרו כי היא מדרגה ממדרגות רוח הקדש, כי רוח הקדש גדולה מכלן וסדר המעלות לדעתו מלמעלה למטה כך הם, רוח הקדש נבואה אורים ותומים בת קול, רוח הקדש היא החכמה שהיא רוח נמשך מן הקדש שהוא המקור העליון, וכן כתיב (שמות לה) וימלא אותו רוח אלהים בחכמה.
וכן תמצא בספר יצירה, אחרת רוח אלהים חיים ברוך ומבורך שמו של חי העולמים קול ורוח ודבור וזהו רוח הקדש. קרא החכמה רוח אלהים חיים ומנאה ראשונה לענין ההשגה ואמר שהיא רוח הקדש, נבואה יסודה מן השם המיוחד, אורים ותומים בלמודי ה' למטה מן הנבואה ולמעלה מבת קול, בת קול בשכינה, וכל המעלות כלן נמשכות הן מן השכינה. נמצאת אומר רוח הקדש שהיא החכמה למעלה מן הנבואה שיסודה בשם המיוחד, והנבואה למעלה מאורים ותומים שהם למודי ה', ואורים ותומים למעלה מבת קול, בת קול האחרונה ולמטה מכלן, ולכך אין משגיחין בבת קול לסתור דברי הנבואה. ומה שאנו קורין הנבואה רוח הקדש לפי שהוא המקור שכל המעלות משתלשלות ממנה, והבן זה.
לאיש חסידך. כל כהן גדול שבשבט לוי יקראנו חסיד בעבור שהוא מושך כח ממדת החסד שהיא מדתו של כהן והוא המברך לישראל בשם המפורש שנאמר (במדבר ו) כה תברכו, כי הוא ממשיך הברכה ממדתו אל המדה העשירית הנקראת כה שהיא מדת הדין, שנאמר (שמות ז) והנה לא שמעת עד כה, וסמיך ליה בזאת תדע, ועם זה היה העולם מתברך מברכתו של כהן, וזהו שכתוב (תהלים קמה) וחסידיך יברכוכה, יברכו כה, וזה מבואר.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" אשר נסיתו במסה" בכל מסה שנסו ישראל את האל ית' כאמרו וינסו אותי זה עשר פעמים לא נסוחו שבט לוי ולכן לא נגזרה עליהם גזירת מרגלים:
" תריבהו על מי מריבה" שהפחדת את שני ראשיו שהם משה ואהרן בסבת מי מריבה:דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
האחת שהיא העליונה מהן היא רוח הקדש שהיה מגיע לכהן בהתלבשותו באורים ותומים:
הב' שיהיה שבט לוי מורה צדק. ותורה ומשפט יבקשו מפיהו:
הג' שיהיה שבט לוי מכהן לפני ה' בבית המקדש בקרבנות ובקטרת. ועל המעלה הראשונה אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך. שרוצ' לומר שמשפט האורים והתומים יהיה תמיד מסור לכהן:
וכבר זכרו החכמים (יומא דף ע"ג) מעלת האורים והתומים. אם בתשובתם שלא היתה חוזרת כי אף על גב שהיעודים הנבואיים היו חוזרים כפי הכנת המקבלים הנה תשובת האורים והתומים לא היתה חוזרת. ולכן נקראה משפט שנ' (פ' פנחס) במשפט האורים. גם כי הנבואה לא היה בחק הנביא לנבא בכל עת שירצה. מלבד משה רבינו. אמנם האורים והתומים היו משיבים בכל שעה שיתלבש הכהן וישאל בהתבודדות קדוש. מיד היה נדמה לו כאלו מהאותיות המופתחות בשמות השבטים שהיו בחשן היו בולטות האותיות אשר נעשית מהם התשובה. אבל היה זה בג' תנאים:
הא' בבחינת השואל שיהיה מלך או אב בית דין גדול או מי שהצבור צריך לו:
והב' מצד הנשאל שלא אי זה אדם וגם אי זה כהן שיתלבש הכלי ההוא יעשה זה הפעל כי אם הכהן הגדול שרוח הקודש שורה עליו:
והג' בבחינת השאלה עצמה שתהיה השאלה עצה בדבר כולל לכל העם ולא ישאל על דבר פרטי לאיש מן האנשים וכמו שהתבאר בשביעי מכפורים. ולהיות המעלה הזאת נבואיית עליונה תצטרך אל חסידות הכהן המשיב באורים ובתומים וכמו שאמרו בפ' לפני אידיהן (עבודה זרה ד' כ') חסידות מביאה לידי רוח הקודש שנאמר אז דברת בחזון לחסידיך. לכן אמר כנגד הש"י תומיך ואוריך יהי רצון שיהיו תמיד לאיש חסידיך. וכוון בזה המאמר להעיר על דעת אמתי. והוא שענין האורים והתומים לא היה ממתנות כהונה ומטבע הכהנים אבל זכה אליו השבט ההוא מפני זכות אהרן שהיה חסידם. וביאור זה במסכת שבת (ד' קל"ט) ובשמות רבה פרשה ג' אמרו אמר ר' שמלאי בשכר וראך ושמח בלבו זכה להיות חשן המשפט על לבו. וענין זה המאמר קשה מאד כמו שכתב הר"ן ז"ל כי למה נתיחד זה הגמול לאהרן על שמחתו בראיית משה יותר מכמה מעלות טובות שהיו בו. ועוד שהאורים והתומים היו מכלל החשן. ומצד היות אהרן כהן גדול זכה אליהם לא בעבור ששמח על משה אבל כוון ר' שמלאי במאמר הזה לגלות שהגדת העתידות הוא דבר מתיחס לנביא כמו שמעשה העבודה והקרבנות היו מיוחדים לכהן ולא היו האורים והתומים מטבע הכהונה ושאל נטעה בהיות החשן אחד משמנה בגדים שזוכה בהן הכהן הגדול. כי הנה החשן לא היה מגיד העתידות מצד עצמו כי אם מפאת האורים והתומים שבו. ולכן בבית שני היה הכהן הגדול משמש בשמנה בגדים שהחשן מכללם. ולא היו שמה אורים ותומים משיבים. ולהיות זה כן תמצא בסדר אלה פקודי במעשה הבגדי' שלא הוזכרו שם האורים והתומים כי לא היה ממעשה האומנים ההם אבל משה לבדו נצטוה עליה' ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים. שכל זה מורה שהאורים והתומים לא היו מכלל בגדי כהונה. ולכן נשאר לשואל שישאל למה זכו הכהנים לזאת המעלה מידיעת העתידות בהיותה חוץ מענין כהונתם. ולכן אמר רבי שמלאי שאהרן זכה לזה מפני חסידותו שכאשר צוה לו השם יתעלה לך לקראת משה המדברה וראה אותו נביא בהיותו קטן וצעיר ממנו לימים לא נתקנא בו ובנבואתו אבל ראהו ושמח בלבו עם היות אהרן גדול ממנו וקודם בנבואתו. לכן בשכר זה גמלהו השם יתעלה מדה כנגד מדה בתתו אליו ענין האורים והתומים ושם הגיד העתידות. ומפני זה אמר אדון הנביאים כאן וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך. רוצה לומר שאמר הש"י ללוי יהיו אוריך ותומיך. לא להיות המעלה הזאת מיוחסת להם כי אם בעבור איש חסידיך אהרן שזכה אליה בחסידותו. לכן תשאר המתנה ההיא בשבטו כי בזכות הכהן הראשון יזכו כל הכהנים הבאים אחריו. וכפי זה הפי' לא יהיה אמרו וללוי אמר שאמר משה על לוי כי אם שאמר לש"י. וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך רוצה לומר וללוי יהיו תומיך ואוריך בשביל אותו איש חסידך אהרן שזכה ראשונה באורים ותומים מפני חסידותו וזכר מחסידות אהרן באמרו אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה רוצה לומר שלא היה חסידות אהרן כצבועים שעושין מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס. כי אתה ה' אלהים נסית אותו וחסידותו בנסיון רב ומגולה ומצאת אותו נאמן לפניך וזהו אמרו במסה רוצה לומר בנסיון וכן פירשוהו בספרי. וכמו שכתב רבי אברהם זה מורה שהעגל לכבוד השם עשאו מאחר שאמר שנסה אותו בנסיונות ומצא אותו נאמן אם לא בעון מי מריבה שכבר קבל עליו עונשו. או נפרשהו על דרך חכמינו זכרונם לברכה ספוקי נסתפקת לו על מי מריבה להגיד שעונש מי מריבה היה תואנה לא חטא בעצם. והמפרשים פירשו אשר נסיתו במסה כאשר נסו העם את השם יתברך לומר (פ' בשלח) היש ה' בקרבנו אם אין לא היה שבט לוי בתוכם. הנה אמר כל זה להגיד שהם הראויים למעלת האורים והתומים שזכר:
ואולם המעלה השנית ביארה באמרו האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו'. והמפרשים פירשוהו על ענין העגל כשאמר משה (פ' כי תשא) מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי ולפי שמשה צום עברו ושובו משער לשער וגו' ואמר מלאו ידיכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו. לכן שבחם על הפעל הזה באמרו האומר לאביו ולאמו וגו' ויקשה לזה הפירוש אמרו לאביו ולאמו כי הנה לא צוה משה שיהרוג אדם את אביו ואת אמו. וכל השבט נבדל לה' ולא נתפש בעון העגל ואיך יאמר לאביו ולאמו. ולכן אחשוב שלא אמר זה כי אם לספר יושר בני לוי וצדקתם בטבעם שבענין המשפט יאמר כל בן לוי לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו ואמר זה בדרך הקדמה להתפלל לאל שיתן תמיד דבר המשפט לבני לוי. לפי שהשופט ראוי שיהיה שוה הנטיה לשתי הקצוות ולא ישא פנים בדין אף לאביו ולאמו ולאחיו ולבניו שהם הקרובים היותר נאהבים אצל האדם. עד שמפני זה הקרוב פסול לדין מפני נטייתו אל נטיית קרובו. ולכן אמר בני לוי הם האומרים לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע. וזה לא מסבת אכזריות חלילה כי אם לפי ששמרו אמרתך ובריתך ינצורו כמשפטה ולכן לא יכירו פנים במשפט. וכיון שזה כן בטבעם ראוי הוא שיורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע:
ואינם המעלה השלישית שזכר בשבט לוי היא הכהונה. ועליה אמר ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך. רוצה לומר הכהנים שהם משבט לוי הם יהיו מקריבי הקטורת שבו היה הכהן נכנס לפני ולפנים והעולה שהיתה כולה כליל לגבוה ולא זכר שאר הקרבנות לפי שהיו לכהנים חלק. והמפרשים פירשו ישימו קטורה באפך על העצר המגפה עם הקטרת להשיב חרון השם מישראל. ויותר נכון לפרשו על הכנס לפני ולפנים שהיא מעלה יותר עליונה ועליה אמר ישימו קטורה באפך ולכן לא זכר מלאכת השיר שהיא מיוחסת ללוים לפי שזכר בלבד העבודות היותר עצמיות עליוניות קטורת ועולה. והנה המעלה ראשונה ושלישית מאלו אשר זכר הם מיוחדות לכהנים. ומעלה השנית מענין המשפט יכלול כל שבט לוי וכמו שאמר ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' לשרתו ולברך בשמו ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. ואמר ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה וגו' על דרך מה שאמר ארונה (שמואל ב כ״ד:כ״ג) ה' אלהיך ירצך. ומחץ מתנים קמיו הם המערערים על הכהונה כקרח ועדתו. ואנקלוס פירש חילו על הנכסים וענינו שלפי שלא היה ללוי חלק ונחלה כי אם המתנות הראויות לתת להם. לכן התפלל שיהי' ברכת הש"י בנכסיהם והיתה בסבת הקטורת שהיתה מברכת. ולכן אמרו בספרי ברך ה' חילו שיהיו עשירים. מכאן אמרו רוב הכהנים עשירים היו. משום אבא דורש נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. זה זרעו של אהרן:
והנראה אלי שנתן משה רבינו כאן שלש ברכות מתיחסות ומכוונות כנגד שלש המעלות שזכר בהם:
אם לראשונה מענין האורים והתומים שהם לכללות העם ההולך למלחמה (שמואל א ל׳:ח׳) הארדוף אחרי הגדוד הזה האשיגנו. (שופטים א׳:א׳) מי יעלה לנו בתחלה ודומיהם מהשאלות הכוללות עניני העם במלחמות. אמר עליה ברך ה' חילו. רוצה לומר כאשר חילו של ישראל ילך לצאת ולבא במלחמה על פי האורים והתומים יברך ה' אותו חיל וצבא בנצחונו והצלחתו:
ועל ענין עבודת הכהונה שזכר. אמר ופעל ידיו תרצה שהקטורת בהכנסם לפני לפנים ובעבודת הקרבנות כלם תרצה פעל יד הכהנים ויהיו לרצון לפניך וסמך העבודה והקרבנות לא האורים ולא התומים. להיות שניהם בכהנים:
וכנגד המעלה האחרת מענין המשפט שנעשה. אמר מחץ מתנים קמיו. רוצה לומר שהשופט בהכרח רבים קמים עליו ואשר ירשיעון אלהים אין ספק שיקום על השופט אם יוכל. לכן התפלל עליהם שמי שיקום כנגדם על המשפט ימחצהו השם יתברך ומשנאי השופטים ימחצו מה' פן יקומון כנגד הכהנים הלוים מורי התורה ושומרי משפט. הנה ברך את לוי שלש ברכות כנגד שלש המעלות שהתפלל עליהם. והנה הברכה הזאת אשר נתן ללוי לא מצאה משה רבינו בברכת יעקב כי אם ברמז באמרו אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל ומשם לקח שיהיו בני לוי מורי צדק בישראל ומקריבים קרבנותיהם. וחכמינו ז"ל דרשו בבראשית רבה פרשה צ"ט מחץ מתנים קמיו כנגד החשמונאים בבית שני שהיו לוחמים מלחמות ה' עם היונים:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
הערות
(ח) "וללוי אמר". אחר ברכת יהודה כתר המלכות, ברך לוי כתר הכהונה, וגם שלוי הוא העומד לשרת בביהמ"ק שהיה בירושלים ביהודה, וגם שלוי הוא בן השלישי ליעקב, לכן ברכתו ג"כ השלישית, וברכו בדרך תפלה, ומתחלת מברך ה' חילו, וקודם הברכה אמר שאין ללוי עתה מדות האף והעברה שאמר עליו יעקב, ושניהם הם ענין כעס למי שיעשה דבר נגד רצונו, והאף הוא המתעורר פתאום ע"י דבר שנהיה נגד הרצון אבל יעבור מהר, והעברה הוא השנאה והנקמה הקבועה בלב עד יעשה נקם, כמ"ש (עמוס א יא) ועברתו שמרה נצח (ויש עוד ראיות לזה), ומי שבו המדות האלה, הוא עלול למעשים שהם נגד רצון ה'. והנה אמרו חז"ל (שבת קנו) האי מאן דבמאדים יהא גבר אשיד דמא, אמר רב אשי, אי טבחא, אי גנבא, אי אומנא, אי מוהלא, שכונתו שלא יתנצל האדם שהוא מוכרח למעשים רעים, שהמזל פעל שטבעו יהיה נוטה למעשה הרע. לזה אמר רב אשי, כי הלא יוכל להשתמש במדה זו אם להיות גנב שכלו רע, אי טבח שאינו רע כל כך או אומנא מקיז דם לרפואה שאינו טוב גמור כי לפעמים יזיק, או טוב גמור להיות מוהל, כן בכל המדות יוכל להשתמש בו לדבר טוב, וכן היה עם לוי שהשתדל לתת מקום לשתי המדות הנטועות בתולדתו להשתמש בהן לעשות רצון ה', ולכן התפלל עליו משה שיברכו ה' בשני דברים שגם הם מעין המדות האלה. וטרם נפרש הכתובים שאמר יעקב (בראשית מט ה) שמעון ולוי אחים. שרש אח יורה על ההתקשרות וההתחברות (כמו קורע ואינו מאחה) ר"ל שיש חבור והתקשרות להם במדות האלה:
כלי חמס מכרותיהם. שממקורם ומטבעם יש להם כלים למעשה החמס, והם האף והעברה שיזכיר אח"כ: בסודם אל תבא נפשי. הפעולות שיהיו ע"י האף שהוא כרגע עפ"י רוב יוכרח להיות בסוד: ובקהלם אל תחד כבודי. הם אשר יעשו עפ"י העברה לא יהיו בהסתר, רק בעצה ותחבולה, וע"י קבוץ האמצעים לפי הענין: כי באפם ע"י האף הרגו איש. התנכלו להרוג את יוסף: וברצונם הוא העברה השמורה בלבבם: עקרו שור כתרגומו שור סנאה, הוא מעשה שכם, לכן ארור אפם אף שהוא רק כרגע אבל כי עז חזק ביותר: ועברתם אף שיעשו במתינות ובישוב הדעת אבל כי קשתה שהם באחת ולא ינוחו עדי יקחו נקם, לכן אחלקם ביעקב שהוא שבט לוי שנתישב במ"ח ערי הלוים וערי המקלט: ואפיצם בישראל הוא שבט שמעון שלא היתה לו נחלה מיוחדת רק בתוך נחלת יהודה, כי אם יהיו שכנים זה אצל זה, עי"ז יבואו דברים לא טובים, ובספרי כאן אמר על שמעון ולוי משל לשנים שלוו מן המלך, אחד פרע את חובו ועוד הלוה את המלך, והשני, לא די שלא פרע אלא חזר ולוח, ור"ל ששמעון לא די שלא השתדל לנקות ממנו המדות האלה, אלא שגם עשה ע"י נגד רצון ה', כמעשה דזמרי ופעור, ולוי עקר והשריש ממנו המדות ההן, ונתן מקום אל המדות האלה בעשית רצון ה'. ועתה נפרש הכתובים:
וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך. שכאשר נתת לאהרן חסיד הלוים, את שני הכלים האלה האורים והתמים, שעל פיהם תהיה כל הנהגת ישראל כמ"ש (במדבר כז) ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים וגו' על פיו יצאו ועל פיו יבואו, מזה ראיה שאין ללוי עתה שני כלי החמס שאמר יעקב, ויש התיחסות מה אל האורים והתמים עם האף והעברה, לפי שאמרו ז"ל (יומא עג) למה נקרא שמם אורים שמאירים דבריהם, ר"ל עיני השואל בחכמה, ולמה נקרא שמם תמים שמשלימים דבריהם, ר"ל שיתמלא הכל באין נופל דבר, ונמצא שהאורים יופיע אורה פתאום להשואל והוא כענין האף שבא ג"כ פתאום, אבל ההפך ממנו שהאף מעור העינים ומחשיך הדעת ומבלבל השכל, כמ"ש (פסחים טו) כל הכועס אם חכם חכמתו מסתלקת, והאורים מאירים בחכמה ומביאים שמחה בלב (אסתר ח טז) ליהודים היתה אורה ושמחה, וכמ"ש (תהלים צח יא) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, והתמים הם מעין העברה שמקיים דבריהם אבל העברה תביאהו לעשות חמס נגד רצון ה'. והתמים מביאים לקיים רצון ה': אשר נסיתו במסה עוד תאיה שאין בו מדת האף, שכל הנסיונות שנסו ישראל את ה' היה מפני שקרה שחסר להם מה לשעה: אבל הלוים קבלו הכל באהבה, וא"כ ע"י הנסיונות שנסו ישראל את ה' נתנסו הלוים מאת ה' ונבחנו שאין בהם מדת האף: תריבהו על מי מריבה. הוא מה שענש ה' למשה ואהרן בחטא מי מריבה, על שהוציא משה מפיו שמעו נא המורים, ואהרן שתק וישראל היו החייבים בזה שהתחילו במריבה. ואם החטא היה שעותו מה בשליחותם, שזה ג"כ ע"י ריב בני ישראל ומאשר ענשם ה' על חטא קל שבא להם ע"י האף, מוכרח שעד עתה היו נקיים ממדת האף:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
ד"א וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך - מי שעתיד ללבוש אורים ותומים:
לאיש חסידיך - למי שנעשו לו חסדים ע"י בניך: אשר נסיתו במסה - הרבה נסיתו ונמצא שלם בכל נסיונות: תריבהו על מי מריבה - סקיפנטין נסתקפה לו. אמר משה במדבר כ שמעו נא המורים, אהרן ומרים מה עשו?
- פרשנות מודרנית:
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
ברכת משה לאהרן
לפני מותו, בירך משה את שבטי ישראל, וביניהם גם את שבט לוי. אולם, הפסוק הראשון בברכת משה לשבט לוי, מכוון בבירור לא לכל השבט, אלא רק לאהרן, הכהן הגדול (דברים לג ח): "וללוי אמר: תומיך ואוריך לאיש חסידך; אשר ניסיתו במסה, תריבהו על מי מריבה" (ע"ע ברכת משה לשבט לוי ). לא ברור מה בדיוק המטרה של משה במשפט הזה: אם מטרתו לשבח את אהרן, מדוע הוא מזכיר את פרשת מי-מריבה, שבה חטא אהרן ונענש?
1. אולי השבח הוא, שהחטא של מי-מריבה היה החטא היחיד של אהרן - וכדברי חז"ל במדרש (תרגום חופשי): "משל לשתי נשים שיצאו מבית-דין לקבל מלקות: אחת זנתה, ואחת אכלה פגי-שביעית. אמרה השניה לדיינים: 'הודיעו לכולם שאני אכלתי פגי שביעית, כדי שיידעו על מה אני לוקה, ולא יחשבו שגם אני זניתי כמותה'. כך, בכל מקום שנזכר עונשם של משה ואהרן, שלא נכנסו לארץ, נזכר גם חטאם, כדי שיידעו שחטאם היה קל מאד יחסית לחטאם של דור-המדבר, שגם הם לא נכנסו לארץ".
אמנם, אהרן חטא גם בכך שעשה את העגל, אולם על כך כבר התחרט וכיפר, בין השאר - בכך שהצטרף לבני-לוי במלחמתם בעובדי העגל (וכמו שכתוב בפסוק הבא: "האומר לאביו ולאימו לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר, ואת בניו לא ידע; כי שמרו אמרתך, ובריתך ינצורו").
2. ואולי השבח הוא, שאהרן קיבל את העונש בשתיקה, ללא תלונה, למרות שהעונש הוא לכאורה גדול מדי (ע"ע הפירוש ה תתרא לחטאם של משה ואהרן ).
""
3. ואולי השבח הוא, שאהרן היה היחיד שלא השתתף בתלונות של העם בפרשת מי-מריבה: כולם התלוננו ודרשו מים, והוא היה היחיד שנשאר עם משה ולא נטש אותו, ובכך עמד (לפחות) בניסיון ששאר העם לא עמד בו.
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2004-01-16.
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • Sefaria • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "דברים לג ח"
קטגוריה זו מכילה את 10 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 10 דפים.