מלבי"ם על דברים לג
<< · מלבי"ם על דברים · לג · >>
פסוק א
הערות
פסוק ב
הערות
(ב) "ויאמר". פתח דבריו בתהלות ה' ובהם זכות ישראל מעין ברכתו אשר ברך כל ישראל. והשבח הוא שזכר ארבעה זמנים שבהם התגלה כבוד ה' עליהם. וע"י זה הגיעו אל המעלות הנשגבות. ה' מסיני בא. הזמן הא'. מעת שבאו אל מדבר סיני בא להם התגלות ה' על הר סיני. וכרת עמם ברית בהר חורב. וצוה למשה את כל החקים והמשפטים והשכין שכינתו בתחלה על הר סיני. ואחרי כן במשכן. וזרח משעיר למו הוא עת השנית מהתגלות אלהים שהשאיר ה' להם שישיגו יראת הרוממות ואהבת ה' עד"ה (מלאכי ג כ) וזרחה לכם יראי שמי, שמעת שנסעו מהר חורב. סבבו ל"ח שנים סביבות הר שעיר (שהמרגלים נשלחו בשנה השנית מקדש או מקדש ברנע. שהיו סמוך לשעיר כמ"ש בענין המרגלים (לעיל א' מד) ויכתו אתכם בשעיר, ובשנת הארבעים היו ג"כ סמוך לשעיר כמ"ש (לעיל ב ד) אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר וגו' ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה. וישבו ל"ח שנה בקדש מקום שהיה מעשה המרגלים כמ"ש (לעיל א מו) ותשבו בקדש ימים רבים, וסבבו את הר שעיר ג"כ י"ט שנה כמ"ש (שם ב א) ונסב את הר שעיר ימים רבים: וכל אותן הל"ח שנה עסקו בתורה וראו את מעשה ה' והנהגתו עמהם הכל בדרך הנסיי וע"י זה עלו מדרגות רבות ביראת ה' כי כבר כתבנו שבצאתם ממצרים היו חולים בנפש. וכל המעלות שהשיגו ביראת ה' באותן הל"ח שנה יכנה בשם זריחה שיורה על התחלת זריחת האור ולא על התמדתו. שלא הגיעו להיות עובדי ה' מאהבה רק אחר גמר משנה התורה: הופיע מהר פארן הוא הזמן הג' מעת שהתחיל לשנות להם משנה התורה עד שגמר שהשיגו אז אהבת ה' והתורה נשנה בפארן כמ"ש (דברים א) במדבר בערבה בין פארן וגו'. ויכנה בשם הופעה שיורה על התמדת האורה:
ואתה הוא הזמן הרביעי שהוא עת כריתת ברית ערבות מואב כמו שכתבנו שאחרי שנהיו עובדי ה' מאהבה התעוררו מעצמם לברית ההיא לקבל עליהם ועל זרעם, לשמור את כל דברי התורה, וגם נכנסו בערבות על אחרים. ומעת הזאת הסכים ה' להשכין שכינתו בתוכם לעולם. ששרש אתה יורה בכל מקום על התמדת הדבר ההוא שמה: מרבבות קדש שאתה להם מסבת והתעוררות רבבות קדש שהם ישראל שמעת נסעם מהר חורב קראם בשם רבבות, (במדבר י) שובה ה' רבבות אלפי ישראל. ואחרי גמר משנה התורה נתכנו בשם עם קדוש כמ"ש (דברים כז) וה' האמירך היום וגו' ולהיותך עם קדוש וגו'. ושני השמות ביחד הם רבבות קדש: ובזה אמר תהלת ה' וזכות ישראל וקבלת התורה וברית הר חורב ולכתם במדבר ארבעים שנה. כמ"ש (ירמיה ב ב) זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר וגו'. וזכות כריתת ברית ערבות מואב: מימינו אש דת למו בארבע העתים הללו נתן להם ה' מימינו אש דת. כי רוב התורה נתן ה' בסיני ובחורב והרבה בכל הל"ח שנים, ובעת משנה התורה נתוספו הרבה דינים, וגם בעת ברית ערבות מואב נתחדשו דברים. וגם מפני שהברית הזאת הוא ע"י התעוררות ישראל וקבלו מאהבה. והוא גמר הקבלה על כל התורה נחשב כאלו קבלו אז. וזכר ימין שיורה על חשיבות התורה שהיתה בימינו של ה' וגם על חשיבות מסירתה לישראל שניתנה להם מימינו ומעלת התורה שהיא דת אש: ועתה יבקש מה' שיקיים ברכות אשר ראויים המה לברכה זו. שיאמר:פסוק ג
הערות
פסוק ה
הערות
פסוק ו
הערות
פסוק ז
הערות
(ז) "וזאת ליהודה". ר"ל הברכה של ראובן, הוא ג"כ ליהודה, ואחר ראובן ברך יהודה מפני שממנו מלכות בית דוד וירושלים היתה בחלקו וברכתו הוא מעין ברכת ראובן והיה גם לו הזכות שהציל את יוסף, גם ברך אותו ברכת ראובן מפני שהוא היה ג"כ מהיר כמעשה דתמר וגם הוא המלך ולחם כל מלחמת ישראל, והיה תמיד בסכנה, לכן ברכו ברכה שברך ראובן בברכת החיים שגם הוא היה לו זכות שהציל את יוסף, כמ"ש (שם) ויאמר יהודה מה בצע וגו' וישמעו אחיו, וגם היה בעל תשובה שהודה ברבים, ויאמר צדקה ממני:
ויאמר הוסיף לו עוד ברכה בדרך תפלה, שיעקב אמר עליו גור אריה יהודה על תחלת ימי עליתו שיורה על המלחמות שעשה דוד בעוד שהיה שאול חי:
כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו. על מלכות דוד ושלמה: לא יסור שבט מיהודה ומחוקק וגו' יהיה אחר החרבן ועל זרובבל וכל הנשיאים, וראשי הגולה שבבבל עד כי יבוא שילה, הוא המלך המשיח, ולא הזכיר יעקב מהמלכים שהיו מרחבעם עד חרבן הבית, שהיו לפעמים נרדפים, ובא משה וקבע להם ברכה: ויאמר שמע ה' קול יהודה. מלכי בית דוד היה בהם הענין להתפלל אל ה' דוד ושלמה, יהושפט חזקיה ומנשה, ובקש שיקבל ה' תפלתם מפני שהיה לו זכות ששמעו אליו האחרים בענין יוסף כמ"ש וישמעו אחיו, וגם שהשמיע קולו בהודאתו במעשה תמר: ואל עמו תביאנו. אף המלכים שלא ינצחו במלחמותיהם כל כך, אבל ישובו לביתם, ולא יהרגו במלחמה: ידיו רב לו. שאף אם לא תהיה ממשלתם על כל ישראל, אבל תהי ממלכתם חזקה: ועזר מצריו תהיה. ולפחות תהיה לו עזר מעט:פסוק ח
הערות
(ח) "וללוי אמר". אחר ברכת יהודה כתר המלכות, ברך לוי כתר הכהונה, וגם שלוי הוא העומד לשרת בביהמ"ק שהיה בירושלים ביהודה, וגם שלוי הוא בן השלישי ליעקב, לכן ברכתו ג"כ השלישית, וברכו בדרך תפלה, ומתחלת מברך ה' חילו, וקודם הברכה אמר שאין ללוי עתה מדות האף והעברה שאמר עליו יעקב, ושניהם הם ענין כעס למי שיעשה דבר נגד רצונו, והאף הוא המתעורר פתאום ע"י דבר שנהיה נגד הרצון אבל יעבור מהר, והעברה הוא השנאה והנקמה הקבועה בלב עד יעשה נקם, כמ"ש (עמוס א יא) ועברתו שמרה נצח (ויש עוד ראיות לזה), ומי שבו המדות האלה, הוא עלול למעשים שהם נגד רצון ה'. והנה אמרו חז"ל (שבת קנו) האי מאן דבמאדים יהא גבר אשיד דמא, אמר רב אשי, אי טבחא, אי גנבא, אי אומנא, אי מוהלא, שכונתו שלא יתנצל האדם שהוא מוכרח למעשים רעים, שהמזל פעל שטבעו יהיה נוטה למעשה הרע. לזה אמר רב אשי, כי הלא יוכל להשתמש במדה זו אם להיות גנב שכלו רע, אי טבח שאינו רע כל כך או אומנא מקיז דם לרפואה שאינו טוב גמור כי לפעמים יזיק, או טוב גמור להיות מוהל, כן בכל המדות יוכל להשתמש בו לדבר טוב, וכן היה עם לוי שהשתדל לתת מקום לשתי המדות הנטועות בתולדתו להשתמש בהן לעשות רצון ה', ולכן התפלל עליו משה שיברכו ה' בשני דברים שגם הם מעין המדות האלה. וטרם נפרש הכתובים שאמר יעקב (בראשית מט ה) שמעון ולוי אחים. שרש אח יורה על ההתקשרות וההתחברות (כמו קורע ואינו מאחה) ר"ל שיש חבור והתקשרות להם במדות האלה:
כלי חמס מכרותיהם. שממקורם ומטבעם יש להם כלים למעשה החמס, והם האף והעברה שיזכיר אח"כ: בסודם אל תבא נפשי. הפעולות שיהיו ע"י האף שהוא כרגע עפ"י רוב יוכרח להיות בסוד: ובקהלם אל תחד כבודי. הם אשר יעשו עפ"י העברה לא יהיו בהסתר, רק בעצה ותחבולה, וע"י קבוץ האמצעים לפי הענין: כי באפם ע"י האף הרגו איש. התנכלו להרוג את יוסף: וברצונם הוא העברה השמורה בלבבם: עקרו שור כתרגומו שור סנאה, הוא מעשה שכם, לכן ארור אפם אף שהוא רק כרגע אבל כי עז חזק ביותר: ועברתם אף שיעשו במתינות ובישוב הדעת אבל כי קשתה שהם באחת ולא ינוחו עדי יקחו נקם, לכן אחלקם ביעקב שהוא שבט לוי שנתישב במ"ח ערי הלוים וערי המקלט: ואפיצם בישראל הוא שבט שמעון שלא היתה לו נחלה מיוחדת רק בתוך נחלת יהודה, כי אם יהיו שכנים זה אצל זה, עי"ז יבואו דברים לא טובים, ובספרי כאן אמר על שמעון ולוי משל לשנים שלוו מן המלך, אחד פרע את חובו ועוד הלוה את המלך, והשני, לא די שלא פרע אלא חזר ולוח, ור"ל ששמעון לא די שלא השתדל לנקות ממנו המדות האלה, אלא שגם עשה ע"י נגד רצון ה', כמעשה דזמרי ופעור, ולוי עקר והשריש ממנו המדות ההן, ונתן מקום אל המדות האלה בעשית רצון ה'. ועתה נפרש הכתובים:
וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך. שכאשר נתת לאהרן חסיד הלוים, את שני הכלים האלה האורים והתמים, שעל פיהם תהיה כל הנהגת ישראל כמ"ש (במדבר כז) ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים וגו' על פיו יצאו ועל פיו יבואו, מזה ראיה שאין ללוי עתה שני כלי החמס שאמר יעקב, ויש התיחסות מה אל האורים והתמים עם האף והעברה, לפי שאמרו ז"ל (יומא עג) למה נקרא שמם אורים שמאירים דבריהם, ר"ל עיני השואל בחכמה, ולמה נקרא שמם תמים שמשלימים דבריהם, ר"ל שיתמלא הכל באין נופל דבר, ונמצא שהאורים יופיע אורה פתאום להשואל והוא כענין האף שבא ג"כ פתאום, אבל ההפך ממנו שהאף מעור העינים ומחשיך הדעת ומבלבל השכל, כמ"ש (פסחים טו) כל הכועס אם חכם חכמתו מסתלקת, והאורים מאירים בחכמה ומביאים שמחה בלב (אסתר ח טז) ליהודים היתה אורה ושמחה, וכמ"ש (תהלים צח יא) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, והתמים הם מעין העברה שמקיים דבריהם אבל העברה תביאהו לעשות חמס נגד רצון ה'. והתמים מביאים לקיים רצון ה': אשר נסיתו במסה עוד תאיה שאין בו מדת האף, שכל הנסיונות שנסו ישראל את ה' היה מפני שקרה שחסר להם מה לשעה: אבל הלוים קבלו הכל באהבה, וא"כ ע"י הנסיונות שנסו ישראל את ה' נתנסו הלוים מאת ה' ונבחנו שאין בהם מדת האף: תריבהו על מי מריבה. הוא מה שענש ה' למשה ואהרן בחטא מי מריבה, על שהוציא משה מפיו שמעו נא המורים, ואהרן שתק וישראל היו החייבים בזה שהתחילו במריבה. ואם החטא היה שעותו מה בשליחותם, שזה ג"כ ע"י ריב בני ישראל ומאשר ענשם ה' על חטא קל שבא להם ע"י האף, מוכרח שעד עתה היו נקיים ממדת האף:פסוק ט
הערות
פסוק י
הערות
(י) "יורו משפטיך ליעקב". בענין המשפט יש מעין העברה, כמ"ש (דברים א) לא תכירו פנים במשפט וגו' לא תגורו מפני איש, וגם לעשות דין ומשפט בהרשעים, (וכמ"ש (שבת קנו) אמר רבה אנא במאדים אנא, א"ל אביי מר נמי עניש וקטיל. ר"ל שאתה דיין ושופט והוא מענין מזל מאדים):
ותורתך לישראל. שמלמדם תורה ומצות. שלזה נצרך מדת האף עד"ש זרוק מרה בתלמידים: ישימו קטורה באפך. שהוא מעין האף שהכעס נרגש באף והריח נכנס אל האף, אלא שהכעס (מאדיב) [מאדיב] הנפש והריח מיישב הנפש:
וכליל על מזבחך. שאש ה' שעל המזבח מכלה הקרבנות, כעין העברה, אבל בהפך, כי העברה נגד רצון ה', והקרבנות הם לריח ניחוח אשה לה', ובקש מה' שברכתם תהיה ג"כ מעין האף והעברה: וזהפסוק יא
הערות
פסוק יב
הערות
(יב) "לבנימין אמר". אחר יהודה ברך בנימין מפני שירושלים בחלק יהודה ובהמ"ק בחלק בנימין, והמפרשים פרשו שבנימין הוא ידיד ה' ישכן לבטח עליו, מפני שהמקדש בחלקו ושכינת ה' חופף עליו כל היום, ובין כתפיו של בנימין שכן ה'. ואמרו שנקרא ידיד ה' מפני שכל השבטים היו בעון מכירת יוסף, ויוסף עצמו גרם לזה שהביא דבתם רעה, ורק בנימין נקי מעון זה, כי לא היה באותו מעמד, לכן נקרא ידיד ה' וזכה שתשרה השכינה בחלקו, וגם ברכת יעקב שאמר עליו בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד וגו' אמרו שכוון על המזבח שיהיה בחלקו. ויש לפרש ברכת יעקב שאמר בנימין זאב יטרף, על מלוכת שאול שהיה משבט בנימין דכתיב (ש"א יד מז) ובכל אשר יפנה ירשיע, וברכו אשר בבקר יאכל עד בתחלת מלכותו הוסר מהם פחד הפלשתים ועבדו שדותיהם ואכלו, ולערב יחלק, שבסוף מלכותו העשירו ישראל, כמ"ש (שמואל ב א כד) המלבישכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן וגו'. ומשה ראה שתסוב המלוכה מבית שאול לבית דוד, וראה לברכם שישכון השלום בין בית יהודה לבנימין, ולא הזכיר מימי דוד מפני שהיה מתחלה מלחמה ביניהם, כמ"ש (ש"ב ג א) ותהי המלחמה ארוכה בין בית שאול ובין בית דוד וגו', אבל על ימי שלמה התפלל שתשכון אהבה ביניהם, וכה יתפרש: לבנימן אמר. על בנימין התפלל אל ה' אשר ידיד ה' שהוא שלמה שנאמר (ש"ב יב כה) ויקרא את שמו ידידיה, אשר ישכן לבטח עליו. (שבימי שלמה לא היו שום מלחמות): חפף עליו כל היום על בנימין חפף שלמה באהבה:
ובין כתפיו שכן, שבית מלכותו של שלמה היה בחלק בנימין ואף אחר שנתחלקה מלכות ב"ד נשארו יהודה ובנימין יחד ורמז במה שאמר כל היום, שהוא כל זמן שהבית היה קיים:פסוק יג
הערות
(יג) "וליוסף אמר וגו'". המקובלים יכנו האבות הקדושים בשם ג' רגלי המרכבה ואת דוד ברגל רביעי, ונסביר הדבר, כי בהאבות היה ענין האלהי על צד השלמות, שמלבד שעבדו את ה' בכל לבבם ונפשם היו בהם גם הענינים האלה, א) לפרסם מציאות ה' והשגחתו בעולם ולהורות להסרים למשמעתם הדרך אשר ילכו והמעשה אשר יעשון. ב) לכהן לפני ה'. לבנות מזבח ולהקריב קרבנות לפניו, שאברהם יצחק ויעקב בנו מזבחות לה' והקריבו קרבנות. ג) שנתן להם ה' ענין ההוד וההדר שהוא אשר כל רואיהם באה בלבם האהבה להם ויראת הכבוד מהם כמ"ש באברהם (בראשית יד יח) ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין וגו', (שם כא כב) ויאמר אבימלך וגו' אל אברהם וגו' עתה השבעה לי וגו' (שם כג ו) שמענו אדני נשיא אלהים אתה בתוכנו. וביצחק שבא אבימלך ואחוזת מרעהו לבקשו שיכרות עמהם ברית וביעקב כתיב (שם לג ד) וירץ עשו לקראתו ויחבקהו וגו'. ד) שניתן להם העוז והגבורה שאברהם נלחם עם ארבעה המלכים במעט אנשים וביצחק (שם כו טז) ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד, וביעקב (שם לב כט) כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, ושנים עשר שבטי יה אף שכל אחד מהם היה בו מהענינים האלה, אבל לא על צד השלמות, והענין הא' שהוא לפרסם האלהות ולקרב אנשים לעבודת ה' ניתן ללוי וגם ליהודה כאשר יתבאר להלן. וענין הב' הכהונה, ללוי לבדו, והענין הג' ההוד וההדר, ליהודה ההוד וההדר וליוסף ההדר לבדו, הד' העוז והגבורה, חלק ממנו ניתן ליהודה וכלו ליוסף כאשר יתבאר, ובדוד היו ג"כ כל הענינים. א) שפרסם עניני האלהות ע"י השירות והתשבחות שבס' תהלים. ושכל ימיו השתדל שיקיימו ישראל תורת ה', ב) שהכין הכל לבנין ותקון משמרות הכהונה והלויה. וגם בעצמו הקריב עולה וזבחים, כמ"ש (ש"ב ו יז) ויעל דוד עולות לפני ה' ושלמים וכן (שם כד כה) ויבן שם דוד מזבח לה' ויעל עולות ושלמים, והג) ההוד וההדר, כמ"ש (תהלים כא ו) הוד והדר תשוה עליו, והעוז והגבורה למלחמה ידוע, לכן נקרא רגל רביעי. ועתה נבאר מה שהיה בענין פרסום האלהות ולקרב אנשים לעבודת ה' ללוי וליהודה. כי התורה נתנה ע"י משה ואהרן משבט לוי, וכל שבט לוי נתיחדו לענין קיום התורה, כמ"ש (לעיל כא ה) ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וכתיב יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. ועזרא הכהן העלה אותם מבבל והביאם לקיים התורה. ואמרו חז"ל ראוי היה עזרא שתנתן התורה על ידו, וכן מיהודה היה חור וכלב ועתניאל בן קנז ואבצן זה בועז עד שבחר ה' בדוד, ומעת הקים ה' אותם היו שוקדים על ישראל שיקיימו התורה. וענין דוד ושלמה ידוע ואסא ויהושפט חזקיהו ויאשיהו מבואר במלכים ובד"ה באריכות, שרק ע"י נתקיימה התורה בישראל, וכשחרב הבית בראשונה גלו לשם החרש והמסגר וכל בית דוד, ונתמנו מבית דוד נשיאים על ענין קיום התורה ונמשכה הנשיאות כל ימי בית שני. ואחריו עד איזה דורות אחר רבינו הקדוש. וכל התורה שבעל פה נסדרה על ידי רבי יהודה הנשיא הוא רבינו הקדוש מבית דוד, והראשי גליות שבבבל אשר היה דור אחר דור כמה מאות שנה אחר חורבן בית שני, שהיו ג"כ מבית דוד. וענינם היה רק על עניני התורה והמשפטים, ומה שכתבנו שההוד וההדר וחלק מהגבורה ניתן ליהודה לבית דוד, וליוסף נתן העוז והגבורה על צד השלמות ורק ההדר ולא ההוד, יתבאר עפ"י שנבאר ההבדל בין ענין מלכות בית דוד ובין מלכות בית יוסף, כי מלכות בית דוד הוא כענין הרועה, כמ"ש (תהלים עה עא) לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו. וירעם כתם לבבו ובתבונות כפיו ינחם, וענין הרועה הוא להוליך הצאן למרעה טוב ולמבועי מים ולשמרם מחיות הטורפים ושלא ינגחו הצאן זא"ז, וכאשר הצלחת ישראל הן בצרכי החיים, וגם הענין עם הגוים שכניהם תלוי רק בקיום התורה שמסור רק ביד ישראל, לכן על הרועה בישראל לראות שישמרו התורה, ולשפוט מה שבין האדם לחברו ולעשות דין ברשעים, ואם יקרה שיצא אחד נגדם אז יצא לקראת האויב אחרי שישאל בה' ואחרי התפלה והבקשה אליו, וכן יורו הכתובים בירמיה (כא יג) בית דוד, כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק, ושלמה כשנראה אליו ה' בקש מה' (מ"א ג ט) ונתתה לעבדך לב שומע, לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה, ובתהלים (עב) במזמור לשלמה שהתפלל דוד על שלמה בנו, אלהים משפטיך למלך תן, ידין עמך בצדק וענייך במשפט, ישפוט עניי עם ויושיע לבני אביון, (שם) כי יציל אביון משוע ועני ואין עוזר לו, יחוס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע, מתוך ומחמס יגאל נפשם וייקר דמם בעיניו, שר"ל שימנע מלעשות מלחמות, להגדיל כבודו, מפני שיהיה דמם יקר בעיניו, ולמען ישכון ישראל בטח בשלוה ולא יוסיפו בני עולה לענותו ניתן להם ההוד וההדר כמ"ש (תהלים כא) הוד הדר תשוה עליו, (שם מה ג) יפיפית מבני אדם, הוצק חן בשפתותיך, חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך, (שם) אהבת צדק ותשנא רשע, על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחברך, ובשלמה נאמר (דה"א כט) ויתן עליו הוד מלכות, ולענין הגבורה ניתן להם רק קרן אחד כמ"ש (ש"ב כב ג) מגני וקרן ישעי, (תהלים יח) מגני וקרן ישעי משגבי, (שמ"א ב יא) וירם קרן משיחו, (תהלים פט יח) ותרם כראם קרני, (שם קלב) שם אצמיח קרן לדוד, ומליצת קרן אחת היא, כי הטבעים כתבו שהחיה בעלת קרן אחת לא תנגח בו רק אל העומד נגדה בקו ישר ורק אחרי שתמדוד ותכוין אליו כאשר יכוין מושך בקשת למרכז המטרה, ואז תרוץ אליו ותשב קרנה בו, ואם העומד נגדה יטה מעט לא תזיקנו, כן ענין מלכות בית דוד שלא גברו במלחמותיהם רק למי שהתגר בם ועמד לנגדם ורק אחרי ההכנה בשאלת פי ה' והרבות אליו הבקשה, וע"י ההוד וההדר שהיה עליהם אהבו אותם כל העמים שכניהם כמ"ש בשלמה, וגם בחזקיהו (זולת מלך אשור) ואם צדקיהו לא היה מחלל שבועתו לנבוכדנצר לא היה נלחם עמו, וכן לעתיד על משיח בן דוד כתיב (ישעיה יא) אליו גוים ידרשו אבל לזרעו של יוסף המה המנהיגים והמלכים שעמדו מאפרים ומנשה ניתן ההדר ולא ההוד (ואף ביהושע שהיה מאפרים אמר ה' למשה ונתתה מהודך עליו שלא היה בו ההוד מעצמו) וענינו שראו והכירו בהם השלמות, אבל לא תבוא בלבם אהבה אליהם ויראת הכבוד מפניהם, לכן תתעורר עליהם הקנאה והשנאה, ולעמת זה ניתן להם העוז והגבורה והם הקרנים כמ"ש כאן וקרני ראם קרניו כבעלי החיים שלהם שתי קרנים שיוכלו לנגח בכל צד ובלי הכנה, ולכן מסוגלים המה למלחמות ולכבוש ארצות, וכשבא עמלק בחר משה ביהושע, וכתיב ויחלוש יהושע, וכשבאו לארץ והצריכו ללחום עם ל"א מלכים בחר ה' ביהושע, וכן אחרי שחטא שלמה, וראה ה' שבסבת החטא לא יהיה ההוד וההדר על מלכי בית דוד על צד השלמות, ויוכרחו להלחם באויביהם, ולכן חלק ה' את מלכות ישראל ועל עשרה שבטים המליך את ירבעם מזרע אפרים שילחם עם האויבים ויפיל פחדו עליהם, ושני שבטים למלכי בית דוד שעל ידיהם תתקיים התורה בישראל, ומקובל בידינו שמשיח בן יוסף יבוא תחלה ללחום מלחמת גוג ומגוג, ואח"כ יבוא בן דוד ובימיו ישכון יהודה וישראל לבטח כנ"ל ולא תהיינה עוד מלחמות בעולם, ובזה נבאר הכתובים שאמר יעקב: יהודה אתה יודוך אחיך. שע"י ההוד וההדר אהבו אותו אחיו כמ"ש (בראשית לז) ויאמר יהודה מה בצע וכו' וישמעו אחיו, אבל יוסף שלא היה לו רק ההדר ולא ההוד, נתעורר עליו קנאת ושנאת האחים: ידך בערף איביך. שע"י ההוד וההדר לא יעיזו האויבים להתיצב בפניו ויהפכו אליו ערף לנוס מפניו: ישתחוו לך בני אביך, נתקיים בימי דוד ושלמה, (בד"ה יא) ויקבצו כל ישראל אל דוד חברונה לאמר וגו', ובשלמה כתיב (שם כט כג) וישמעו אליו כל ישראל. גור אריה יהודה שאף בהיותו נער היה בו הכח הזה. מטרף את בני עלית והוא כמו שהיה כתוב (עלית בני, מטרף). כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו שיהיה עליו ההוד וההדר שאף כשישכון במנוחה לא יעיזו להקימו, שעל האריה נתן ענין הזה לירא ממנו ענין יראת הכבוד לא כענין היראה מפני שור נגח, ויתאר ענין מלכותו לא יסור שבט מיהודה רק שבידו מקל נועם לרעות את עמו. ומחוקק להבין ענין המשפט כמ"ש בשלמה (מ"א ג ט) ונתתה לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע, ששם מחוקק יורה על התחקות בין טוב לרע. מבין רגליו אף בימי שפלותו, והם הנשיאים שבא"י אחר החרבן וראשי גליות שבבל, עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים כמ"ש (ישעיה יא) אליו גוים ידרושו מצד חכמתו ומדותיו הטובים, ויתאר חכמתו ומעשיו: אסרי לגפן עירה. גפן הוא סימן ודגל החכמה מפני שממנו יצא היין שמחכים, כמ"ש חז"ל חמרא וריחני פקחין ורק השותה הרבה יאבד חכמתו (ולכן נקרא בלשון ארמי חמרא על שם החמור שוטה שבבעלי החיים) והחמור הוא דגל הסכלות ועיר הוא החמור הקטן שאין בו דעת כלל, וימליץ על מלך המשיח שאף הדבר שיעשה שלא יתראה בו שום חכמה, יהיה קשור עם הגפן המורה על החכמה, ולשרקה ענף הגפן שבו הענבים. בני אתונו החמור הגדול מהעיר שיש בו קצת דעת יהיה קשור עם ענפי הגפן שהם קרובים יותר אל החכמה, מעץ הגפן בעצמו, והמליצה, הדבר שיעשה שיתראה בו קצת חכמה יהיה חכמה עמוקה. כבס ביין לבושו לבוש הוא בגד העליון וכסות בגד התחתון ויאמר שהלבוש ר"ל מדותיו הנגלות יהיה כאלו נתכבס ביין הוא החכמה עצמה, ובדם ענבים הוא יין האדום ויורה על החכמה ביותר. סותה כסות התחתון יהיה כאלו נתכבס ביין האדום ביותר ור"ל מדותיו הנסתרות תהיה בהם חכמה יתרה, מהנגלות, ולכן אליו גוים ידרושו, ומשה הוסיף בברכת יהודה. ויאמר שמע ה' קול יהודה כתרגומו שישמע תפלתו למלחמה שיצליח אחרי התפלה. ואל עמו תביאנו שתשיבנו תיכף לביתו ולא ישתקע במלחמות. ידיו רב לו שינהג ממשלתו בנחת בידו לא כענין הקרנים. ועזר מצריו תהיה רק למי שיעמדו נגדו כענין החיה בעלת קרן אחת, ולא לכבוש ארצות לא לו. ועתה נבא לבאר ברכת יוסף ונקדים לבאר ברכת יעקב את יוסף, כי ברכו בג' ברכות: א) ברבוי הבנים, וזה מפני שאמר שאפרים ומנשה יהיו לו כראובן ושמעון שיחשבו לב' שבטים, ואם היה מספר שניהם כמספר שבט א' משאר שבטים לא היה נחשב כ"א מהם בעיני שאר השבטים בתור שבט שלם, וגם לא היה תועלת בברכתו זאת שחלקם לשני שבטים רק בשם וכבוד לבד, כי לענין חלוקת הארץ לא היה בזה שום נ"מ אחרי שהארץ נתחלקה לפי מספר האנשים כמ"ש (במדבר כו נד) לרב תרבה וגו' ועי' בהתוהמ"צ שם שהעיקר כדעת הראב"ד שהשבט שהיו אנשיו רבים היתה נחלתו גדולה, והשבט שאנשיו מועטים גם נחלתו היתה קטנה, לכן ברכו ברבוי הבנים להורות שמה שחלקם לשנים הוא גם לענין הבנים שיתרבו כשני שבטים, ואז תהיה תועלת גם לענין חלוקת הארץ, ומה שחלקם לב' שבטים הוא: א) בעבור שזכה לבכורה כמ"ש (ד"ה א ה) ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף. והב' מפני שזכה לגבורה בעלת שתי קרנים, לכן נתחלק לב' שבטים שהם המה שתי הקרנים, ומה שזכה לבכורה הוא מפני שהיה נחוץ שיעזבו ישראל את מלכי בית דוד וימליכו עליהם מבית יוסף כנ"ל ולולא זכה לבכורה לא היה מקום שיעזבו ישראל את מלכי בית דוד שהיה בהם מעלת ההוד וההדר, וגם היו שוים במעלה עם שבט לוי לענין קיום התורה בישראל וגם היה בהם ענין הגבורה ויתדבקו בשבט יוסף רק בשביל מעלתו בגבורה על צד היותר שלם, לזאת נתוסף לו גם מעלת הבכורה. ב) ברכת הארץ בזכות שיוסף כלכל אביו ואחיו בשני הרעב. ג) ברכת ההדר והגבורה בזכות שהיה יחיד במצרים ושמר תורת ה'. וכן יתפרש בן פורת יוסף. הוא ענין ההדר אשר לו. בן פורת עלי עין. הדרתו הוא יותר ממה שיש בכח העין לראות: בנות צעדה עלי שור על החומה, להסתכל בו, ומפני שלא היה בו ההוד, ולכן. וימררהו ורבו וישטמהו בעלי חצים, נתקנאו בו עבדי פרעה והלשינו אותו לפרעה אבל ותשב באיתן קשתו ויפוזו זרועי ידיו שנתן טבעת פרעה על ידו, ויתכן שהמנהג היה במצרים לעדות עדי זהב על זרועי המשנה. מידי אביר יעקב מה' שהוא אביר יעקב: משם רועה אבן ישראל משם זכה יוסף שממנו יהיו מלכים ומנהיגים בישראל: מאל אביך ויעזרך. ברכת רבוי הבנים בשביל זכות אביך כמ"ש המלאך הגואל אותי וגו' וידגו לרוב: ואת שדי ויברכך. ברכת הארץ כמו שמבאר ברכת שמים מעל ברכת תהום רבצת תחת. שהוא ברכת הארץ שנאמר ואת שדי ויברכך: ברכת שדים ורחם הוא ברכת רבוי הבנים שאמר מאל אביך ויעזרך ברכת אביך גברו על ברכת הורי שהברכות האלה עודפים על הברכה שברכני אבי עד תאות גבעת עולם שאי אפשר לקבל יותר. תהיין יחולו עליו. לראש יוסף בשביל שהוא יוסף שכלכל את אביו ואת אחיו כנ"ל. ולקדקד נזיר אחיו בשביל שהוא יהיה נזר האחים מושל ומנהיג עליהם לכן חלק אותו לשני שבטים וברכו ברבוי הבנים:
ויש לומר דבר חדש ועי"ז יתישבו הפסוקים בפ' מקץ. והוא שמתחלה חשב פרעה את יוסף לאיש אשר רוח אלהים בו ונבון וחכם לבד אבל לא לגבור, ולזה הלבישו בגדי שש שיורה על הקדושה, ולכן מנהו רק על ביתו ועל המון העם, ולא על השרים ואנשי הצבא מפני שבעלי החצים הוא חיל המורים שבימים הקדמונים היו דבריהם נשמעים בעניני המלכות היו עוינים אותו ואמרו שאין נכון שימשול מי שאין לו יד בגבורה וידוע שיש להמורים יום מיוחד להראות גבורתם והגבורה היתה אז לירות החץ באבן. ואשר חצו נקבע באבן ע"י חוזק היריה היו נותנים עדי זהב מופז בזרועותיו. ויוסף הראה גבורתו שזרק הקשת עצמו ונתישב בהאבן. וכשראה פרעה גם גבורתו מנה אותו אף על השרים ואנשי הצבא. ולזה כתיב (בראשית מא מ) אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי שהוא המון העם רק הכסא שם כסא יורה על דרך המליצה על השרים ואנשי הצבא שהמלך נסמך עליהם: אגדל ממך והם היו מושלים על יוסף ומקנאתם הרעו לו. ואחרי שראה פרעה גבורתו ומנהו אף על השרים ואנשי הצבא, לכן כתיב (שם שם מד) ויאמר וגו' אני פרעה. ר"ל שרק אני אינני תחת ממשלתך אבל חוץ ממני יהיה תחת ממשלתך: ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו. שתמשול גם על בעלי החצים שעושים פעולתם ע"י יד ורגל, וזה שאמר כאן: וימררהו ורבו וישטמהו בעלי חצים כנ"ל: ותשב באיתן הוא סלע חזק כמ"ש (במדבר כד כא) איתן מושבך ושים בסלע קנך. קשתו שנתישב קשתו בסלע כנ"ל: אז ויפוזו זרועי ידיו. שניתן עליו עדי הגבורה. מידי אביר יעקב מה' שהוא אביר יעקב. משם רועה אבן ישראל מהמקום אשר שם רועה אבן ישראל שהוא ה' חוזק וצור ישראל שכל השלמות שהשיגו השבטים היה רק מהשלמות שנתן ה' ליעקב בזכותו:
ועתה נשוב לכתובים האלה: וליוסף אמר מברכת ה' ארצו שתהיה מבורכת יותר מארצות שאר השבטים. ממגד ענין מתיקת הפירות שמים מטל אף בלא מטר, כשם שהיה ריוח בעולם על ידו בשני הרעב שהיה ע"י עצירת המטר. ומתהום רבצת תחת כמ"ש (בב"מ פ"ג ע"ב) שבימי רבי לא אצטרך עלמא למטרא וכד הוי עקרי פוגלא ממשרי הוי בירא מליא מיא:פסוק יד
הערות
פסוק טו
הערות
פסוק טז
הערות
פסוק יז
הערות
פסוק יח
הערות
פסוק יט
הערות
פסוק כ
הערות
פסוק כא
הערות
פסוק כב
הערות
פסוק כג
הערות
פסוק כד
הערות
פסוק כה
הערות
(כה)"ברזל ונחשת מנעלך". מלשון נעל ור"ל שלא ישלטו בו פגעי הזמן כאלו הוא נעול במנעל ברזל ונחשת, וכימיך דבאך מלשון זיבה ויורה על התמוטטות הגוף ואפיסת הכחות, ויאמר שיהיה לפי ענין הימים ר"ל שלא יזקין קודם זמן הרגיל וברכתו מעין שמו, שמי שיתברך בכל אלה הוא חי חיי האשר:
אין כאל ישרון וגו'. באור הכתובים עפ"י הקדמות אלו. א) כי שם אלהים יורה על הנהגת ה' עפ"י דרכי הטבע (טבע נקרא החק שנתן ה' לבריותיו בעת הבריאה). ב) אלהי קדם. יורה שהוא קדמון לכל דבר אשר נברא וזולתו הכל מחודש. ג) זרועות עולם. יורה על ההנהגה שינהג ה' ע"י הכלים המיוחדים להנהגת העולם כאשר יעשה האדם כל מה שברצונו ע"י זרועותיו. ד) כל דבר שאין אנו מוצאים לו סבה בדרכי הטבע, ניחסו אל ה' שיורה שמהוה את כל ושהוא עלת כל העלות וסבת כל הסבות. ה) שם ישראל יורה על כללות עם ישראל כשהם על צד השלמות. ו) שם ישרון יורה על כלל ישראל כשהם בגדר ישר, אבל לא על צד השלמות. ז) שם יעקב יורה ג"כ על כלל עם ישראל בדרכים שאינו נוגע לכלם יחד רק לכל אחד לבדו. ח) הנהגת ה' תהיה על שלשה פנים. א) עפ"י הטבע. ב) שיטה הטבע נטיה אחת לטובה או לרעה ואח"כ תעשה הטבע פעולתה, וההנהגה הזאת תכונה בשם רוכב שמים. ששמים יורה על חקת הטבע, ורוכב יורה על הנטיה כאשר יטה הרוכב את הנרכב לצד שירצה, ואחר יהלך דרכו, ג) שיעשה נסים ונפלאות שאינם רגילים, ויכונה בשם גאוה ששרש גאוה יורה שיעשה פעולה בלתי רגילה כמ"ש בקריעת ים סוף שירו לה' כי גאה גאה והרבה כזה. ולכן האדם שישתדל להראות שיש בו ענינים בלתי רגילים יקרא בעל גאוה. ט) שמים יורה על הגלגלים, וגם העולמות שלמעלה מהם אשר נתן ה' להם חק ומשטר בעת הבריאה, ושחקים יורה על העולמות העליונים שיתנהגו רק עפ"י רצון ה' שלא שם חק ומשטר להנהגתם בעת הבריאה. ועפ"ז יתפרשו הכתובים:
אחר ברכה פרטית לכל שבט ושבט חזר לאמר תהלות ה' ותהלת עם ישראל:פסוק כו
הערות
פסוק כז
הערות
פסוק כח
הערות
פסוק כט
הערות
(כט) "אשריך ישראל". עתה יאמר הנהגת ה' עמהם אחרי שיתישבו בארץ אם יהיו בגדר ישראל שיהיו מאושרים אושר באמת: מי כמוך שלא יהיה דוגמתך בעולם: עם נושע בה'. תשועתך תהיה בה' בדרך נסיי שאין לו שום סבה בדרך הטבע כנ"ל. מגן עזרך שכשיבא לעזרך יהיה לך כענין המגן שיקבל החצים, ולכן אשר יתגר בישראל כביכול כאלו יתגרו בה':
ואשר חרב גאותך המלחמה שהיא ע"י החרב יביא הנצחון מהר, ואשר נלחמים בכלים אחרים הוא מפני שאוחז החרב, בהכרח שיתקרב אל האויב שגם בידו חרב, אבל כשהי"ת הוא חרבך שאין לאויביך חרב כזה, גאותך תעשה נצחון בדרך פלא: ויכחשו איביך לך. שאויביך יהיו מוכרחים להתכחש לך ולהראות עצמם כאוהבים לך: ואתה על במותימו תדרך. אף כשתדרוך על במותימו ר"ל שתעשה משפט בגדוליהם שהסיתום ללחום אתך, שאז תתעורר השנאה אשר בלבם, ועכ"ז מפני היראה יתראו כאוהבים לך:<< · מלבי"ם על דברים · לג · >>