קטגוריה:במדבר יד לז

[לו] היו יוצאים תולעים מלשונם כו'. נראה לי כי פירוש ענין זה, דאמרינן בפרק עגלה ערופה (סוטה דף מה:) מטבורו של אדם נוצר [האדם], ומשלח שרשו אילך ואילך. נמצא כי הטבור הוא באדם כמו שורש האילן, כמו ששורש משלח פארותיו אילך ואילך, כך טבור האדם משלח שרשיו אילך ואילך. וזהו שנאמר (דברים כ', י"ט) "כי האדם עץ השדה", נמשל האדם לעץ השדה. ותמצא כי הדבור נקרא 'פרי', שהרי נקרא "ניב שפתים" (ישעיהו נ"ז, י"ט), כמו שיקרא התבואה "תנובת שדה" (יחזקאל ל"ו, ל'), וכן "פי חכם ינוב חכמה" (ר' משלי י, לא). וכבר כתב זה הרד"ק (ספר השורשים) בשורש נוב:

והנה העיקר בכל אילן משתרבב עד תכלית האילן, אז הוא מוציא הפרי, ועד שם משתרבב. וכל חלק שבאילן יש לו שרבוב מה, חוץ מן תכלית האילן שמוציא הפרי, אין לדבר זה שרבוב כלל. ומזה תלמד כי אין ראוי ללשון, שהוא מוציא פרי האדם, שיהיה לו שרבוב לשון, כי דבר זה ראוי לעיקר שהוא משלח שרשיו, ומשתרבב. וכאשר המרגלים "שתו בשמים פיהם" (תהלים ע"ג, ט'), והיו משרבבים לשונם בתכלית, עד שעשו מן הלשון עיקר, שאל העיקר ראוי השרבוב. לכך היה משתרבב לשונם עד הטבור, כי תכלית שרבוב העיקר מן הטבור עד הלשון, כי הטבור הוא שורש, והלשון הוא התכלית. וכאשר שרבבו לשונם, כאילו הלשון שורש, לכך נשתרבב לשונם עד הטבור גם כן, כי זהו שיעור שהוא מתגדל ומשתרבב. והיו תולעים יוצאים מלשונם כמו דבר שאין לו שורש, שהפרי כל זמן שהוא באילן ועומד בשרשו אינו נתלע, אבל אם אין לו שורש - מקבל מיד תולעים. ולכך תולעים היו יוצאים מלשונם, כי הלשון שלהם - שהוא הפרי - אין לו עיקר, שהרי עשו ממנה עיקר, ונכרת מן העיקר שיש לכל לשון. והיו נכנסים בטבור, כי אחר שעשו מן הלשון שורש, אין הטבור שורש. ולכך מן הלשון היו יוצאים תולעים, כמו דבר שאין לו שורש, והיו נכנסים בטבור. כלל הדבר, כאשר קיים השורש - אין מקבל תולעים, והפרי גם כן קיים. נהפך הדבר, לשום ראש האילן למטה, לעשות ממנו שורש, הרי מקבל תולעים, וגם השורש נפסד, ובאים בתוכו תולעים: