פני יהושע/שבת/פרק ה
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
במה בהמה פרק חמישי
במשנה במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה. ויש לדקדק על סדר המשניו' בשני פרקים הללו במה בהמה ובמה אשה דלכאורה טפי הוי שייך להקדים במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה דשייך בהו חיוב חטאת ואיסור סקילה דקתני בהו להדיא במתניתין דפ' במה אשה משא"כ בענין יציאת הבהמה דאיירי בהו כולה פירקין דלא מיבעיא דלא שייך בהו חיוב חטאת ואיסור סקילה דאפילו לאו לית בהו אלא איסור עשה גרידא דלמען ינוח כמ"ש בתוספות. אלא דלע"ד נראה דאפילו הך עשה דלמען ינוח לא שייך אלא כשהבהמה עושה מלאכה גמורה משא"כ בהנך דקתני בפירקין דאינה יוצאה משמע דלא שייך בהו האי עשה כמו שאבאר בלשון התוס':
והנלע"ד דהא דקתני פ' במה בהמה קודם לבמה אשה היינו לפמ"ש התוס' בריש מכילתין בטעם הסדר של משניות דמסכתא זו וכתבו דראוי להקדים תחילה מה שנוהג בע"ש ממה שנוהג בשבת עצמו ע"ש. א"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דהאי פירקא דבמה בהמה עיקר הדינים שייכים מע"ש דכיון שדרך הבהמה לצאת בלתי ידיעת הבעלים א"כ ודאי הוי הלכתא רבתי לשבת וכל אדם צריך ליתן עיניו מע"ש בבהמתו ובמה שעליה שלא תוציא משוי לר"ה אפילו בדברים המותרים יש מהם שצריך לקשור מע"ש כגון מרדעת ובאוכף למאן דמתיר ע"י קשירה מע"ש ויש דברים שצריכין להדקן יפה מע"ש משא"כ בדיני יציאת האשה עיקר הדינים אינם נוהגין אלא בשבת עצמו לפי שהיא עצמה יודעת ליזהר שלא תצא לר"ה בדברים האסורים וכ"ש למאי דקי"ל דבחצר מותרת להתקשט בכולם כמ"ש התוספת לקמן דף ס"ד ע"ב כן נ"ל נכון ודו"ק:
בפירש"י בד"ה במה בהמה יוצאה לפי שאדם כו' ומידי דמינטרא ביה בהמה הוי תכשיט כו' עס"ה. לכאורה אין הלשון מדוקדק דמה ענין מינטרא לתכשיט ואדרבה הוי כמו דבר והפוכו כדאמרינן לקמן לנוי אסור לשמרו מותר אלמא בתכשיט אסור טפי מלשמר ואפילו לרב דפליג היינו דשניהם שוין אבל ליכא למ"ד דלנוי שרי טפי מלשמר וא"כ תלי תניא בדלא תניא אלא דלקושטא דמילתא נראה דרש"י לשיטתו דנהי דנוי גרע מלשמר היינו במידי דלאו אורחא אבל במידי דאורחא שדרכן תמיד לצאת לנוי ודאי דעדיף מלשמר כמו שפירש"י להדיא בד"ה וכל בעלי השיר דהיינו לנוי משום דאורחא וכה"ג מפרש רש"י נמי לקמן בד"ה יוצאין כרוכין כיון דלא אשכחן מאן דפליג בהו ומסברא נמי אית לן למימר הכי דתכשיט במידי דאורחא עדיף מלשמר כדאשכחן באדם דבתכשיט שרי טפי מש"ה כתב רש"י בהאי לישנא דהוי תכשיט ואורחא וכוונתו דכי היכי דפשיטא דבתכשיט דאורחא שרי מש"ה נמי שרינן במידי דמינטרא היכא דאורחא דהוי לגבייהו כמו תכשיט כן נ"ל ברור בכוונת רש"י וכן נראה מלשון הרשב"א והר"ן ז"ל ודלא כמ"ש התוספות בד"ה או יוצאין כרוכין ולקמן אבאר עוד בזה:
בתוס' בד"ה במה בהמה יוצאה דהא דמוזהר על שביתת בהמתו דכתיב למען ינוח כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך דהאי דמוזהר שכתבו התוס' מלמען ינוח היינו עשה גרידא כדמסקו התוס' דלאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך לא איירי אלא במחמר וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"כ מהלכות שבת אלא במאי דמשמע לכאורה מל' התוספת שאם יצאה הבהמה לר"ה בהנך דקתני אינה יוצאה שייך בה נמי הך אזהרת עשה מיהו כי דייקינן שפיר מספקא לי הך מילתא טובא דהא ודאי מילתא דפשיטא היא דשביתת בהמתו לא שייך בכל אבות מלאכות דשייך באדם שהרי מותרת לתלוש תבואות ועשבים מן הקרקע כמ"ש רש"י ז"ל בפי' החומש בפ' משפטים וז"ל למען ינוח שורך וחמורך תן לו נייח להתיר שיהא תולש ואוכל כו' או אינו אלא יכבשנה בתוך הבית אמרת אין זה נייח אלא צער עכ"ל. וא"כ לפ"ז אין טעם וסברא לומר לאסור טפי לצאת בדברים העשוים לנוי מדברים העשוים לשמרה שלא תברח ואדרבה איפכא מסתברא. ועוד דהא הוצא' לר"ה אפילו באדם מלאכה גרוע' היא ולאו בכלל לא תעשה כל מלאכה היא אי לאו דילפינן לה באפי נפשה מקרא דלא יצא דכתיב במן או מקרא דויעבירו קול במחנה דכתיב במשכן כדאיתא לקמן בר"פ הזורק לפ' גירסת הספרים שלנו וכמו שאבאר שם אי"ה וא"כ משמע דלא שייך הך מילתא בבהמה כלל מדאוריית' אלא מדרבנן והכי משמע בפ"ק דעכו"ם ד' ט"ו וט"ז דלא שייך איסור שביתת בהמה דאורייתא אלא כגון חרישה וטחינה וכיוצא בה. ולפ"ז אפשר דלשון מוזהר שכתבו התוס' אעיקר מילתא קאי ולא אהך מילתא דקתני אינה יוצאה ומה שהחמירו חכמים לנוי טפי מלשמר אבאר בסמוך בשמעתין כן נ"ל ודו"ק:
בא"ד ובריש נדרים דייק כו' דאיכא דוכתי דתניא ברישא כו' עס"ה. ונראה לי דהא דדייק הש"ס בנדרים אהא דקתני הכא במתניתין יוצא הגמל כו' ברישא והדר קתני אין החמור יוצא היינו דוקא אליבא דמ"ד לקמן בשמעתין דהלכה כחנניא דנטירותא יתירתא לא הוי משוי וא"כ לפ"ז כל הנך דנקיט לה במתניתין דהכא במה שהבהמה יוצאה לגופייהו קתני להו ולא לדיוקא וכמו שאבאר משא"כ למ"ד דנטירותא יתירתא נמי הוי משוי וא"כ לפ"ז הא דקתני הגמל באפסר ונאקה בחטם כו' לדיוקא קתני להו דדוקא בהנך יוצאות שהן דרך שמירתן ולמעוטי איפכא שאינה יוצאה לא בשמירה פחותה מזה ולא בשמירה יתירתא וא"כ שפיר שייך למיתני יוצא הגמל ברישא כיון דמינה שמעינן ממילא במה שיוצאה ובמה שאינה יוצאה כן נ"ל. ובזה יש ליישב הסוגיא דנדרים דמייתי התם מעיקרא הא דקתני במה מדליקין ובמה אין מדליקין במה טומנין ובמה אין טומנין ובמה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה והשמיט מתניתין דהכא במה בהמה יוצאה אלא דבתר הכי מקשה הש"ס מהך מתני' דהכא בקושיא באפי נפשה ולמאי דפרישית א"ש ואין להאריך והמעיין יבין ודו"ק:
בגמרא מאי נאקה בחטם ופרש"י מאי נאקה ומאי חטם. וכוונתו מבואר מלישנא דרבה בר ב"ח גופא ועוד נראה שבא ליישב ג"כ סדר לשון המשנה דלכאורה אין הסדר נכון כיון דמעיקרא קתני אפסר דהוי שמירה זוטרת' ובתר הכי קתני חטם דהוי שמירה מעולה ביותר מפרומביא כדמוכח מברייתא דלובדקים וגמל בסמוך וכמ"ש הרי"ף והרא"ש ז"ל וכמו שאבאר בסמוך וא"כ טפי הוי שייך להקדים הך בבא דלובדקים בפרומביא מקמי הך דנאקה בחטם דהא פרומביא עדיף מאפסר וגרע מחטם והוי שלא כסדר מיהו למאי דמסיק רבה בב"ח דנאקה היינו נאקתא חיוורתא שהיא גמלא נקבה כמו שנדפס בגליון בש"ס חדשים בשם הערוך וכן הובא בתוי"ט מש"ה שייך למיתני טפי נאקה בתר גמל לחלק בין גמל זכר לנקבה כן נ"ל:
שם אמר רב יהודה אמר שמואל מחליפין לפני רבי של זו בזו מהו כו' פשטא דלישנא של זו בזו יש לפרש בא' משני פנים או שנאמר דקאי אכל הנך דמתניתין דמספקא להו בשאילתם אי דוקא קתני להו שלא יצא כל אחד בשמירה פחותה מזו או יתירה ממנה או דלמא דלא דוקא אלא הא דנקיט להו בכה"ג היינו משום דכל אחד אורחייהו בהכי לצאת בחול וקמ"ל דשרי לצאת במידי דמינטרא דהוי כמו תכשיט כדפרישית בל' רש"י. ולפ"ז ממילא אפשר דאין קפידא בכך אם יוצאה בשמירה מעולה מזו או בפחותה ממנה ויש לפרש עוד בדרך אחר דהאי מחליפין של זו בזו לא קאי אלא אהנך דקתני ברישא דמתני' שהן גמל ונאקה וכמו שפירש"י להדיא בד"ה מחליפין דבנאקה באפסר וגמל בחטם מבעיא להו והיינו משום דאי אפשר לפרש כפירוש ראשון שכתבתי דא"כ אין מקום למאי דקאמר נאקה באפסר לא תבעיא לך ולא במה שהשיב רבי ישמעאל בר"י משום אביו דבין למאי דבעי למימר דאתי למעוטי גמל בחטם ובין למאי דבעי למידחי דאתי למעוטי נאקה באפסר לעולם משמע דלא איירי אלא בהנך תרי לחוד והיינו כפירש"י אלא דלפ"ז צריך לומר דתלמידיו ודאי ששאלו לרבי דבתרוייהו מספקא להו כדמשמע פשטא דלישנא של זו בזו כדפרישית והשיב להם רבי דבנאקה באפסר לא תבעי לכו דאסור והיינו דמסברא דנפשיה פשיט להו הכי או משום דהוי קים ליה הך מימרא דר' יוסי דאמר ד' בהמות עכ"פ איכא למיפשט מיניה דנאקה באפסר אסור אלא דרבי ישמעאל בר"י לא משמע ליה מילתא דר' יוסי אביו אלא דוקא בכה"ג דאתי למעוטי גמל בחטם משום דקס"ד דנאקה באפסר מילתא דפשיט' היא ודחה ליה רבי דלעולם אפשר דלא אתי למעוטי אלא נאקה באפסר דאפשר דלא הוי מילתא דפשיטא כ"כ וכמו שאבאר כנ"ל ברור בכוונת רש"י ז"ל וכ"ש דא"ש לפי מה שנמצא בס' הרב אלפס דגריס של זו בזו ושל זו בזו מהו דמשמע להדיא דבתרוייהו מספקא להו דהא ליכא למימר שכוונת הרי"ף לשני מיני שמירה יתירה הא ודאי ליתא דהא לקושטא דמילתא פרומביא לא הוי שמירה יתירתא לגבי חטם כדמסיק הרי"ף גופא וכ"ש דשיר לא הוי שמירה יתירתא ועוד דהא משמע מלישנא דגמרא דכל השקלא וטריא לא איירי אלא מגמל ונאקה אע"כ דכוונת הרי"ף ג"כ כפירש"י וכדפרישית והוצרך לפרש כן אם נאמר שכתב כן דרך פי' ולא משום שכך היתה נוסחאתו בגמ' והיינו משום דנפקא מיניה נמי לדינא כמו שאבאר:
ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשה הרשב"א ז"ל דטפי הול"ל דרבי יוסי אתי למישרי סוס וחמור באפסר ממה דקאמר דאתי למעוטי נאקה באפסר דמשמע דמילתא דפשיטא להו הוי בלא מילתא דרבי ישמעאל ונדחק ליישב ולמאי דפרישית א"ש דנאקה באפסר נמי לאו מילתא דפשיטא היא כל כך דהא תלמידי דרבי בתרוויהו מספקא להו ועוד דבלא"ה לא ידענא מאי קשיא ליה להרשב"א ז"ל דכיון דשמואל איהו מריה דשמעתין דהך מימרא דמחליפין לפני רבי א"כ תו לא מצינן למימר דרבי יוסי אתי לאשמעינן סוס וחמור יוצאין באפסר ותיפוק ליה דלשמואל אפילו פרה יוצאה באפסר דהא איהו מוקי למתניתין דקשרה בעלה במוסרה כפשטא כדמוכח לקמן בשמעתין כן נראה לי ודו"ק:
שם במתני' תנא לובדקים וגמל יוצאין באפסר וכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל דמייתי הש"ס הך בריתא הכא למיפשט האבעיא דמדקתני לובדקים וגמל יוצאין באפסר משמע באפסר אין בחטם לא. ולכאורה יש לתמוה טובא דמה ראיה הוא זה דהא בתר הכי מיד מייתי הש"ס דהך מילתא תליא בפלוגתא דתנאי דחנניא ורבנן וא"כ מאי אולמא הך ברייתא דלובדקים וגמל טפי מהך מילתא דת"ק דחנניא דס"ל להדיא דנטירותא יתירתא משוי היא ואפ"ה פסק שמואל דהלכה כחנניא א"כ ממילא אידחי נמי הך ברייתא דלובדקים ואי משום דרב פליג עליה דשמואל לקמן בשמעתין וקי"ל הלכה כרב באיסורי לגבי שמואל כמו שכתב הרי"ף ז"ל בעצמו בסוף דבריו א"כ אכתי אמאי איצטריך לאתויי מהך ברייתא דלובדקים דהא בלא"ה א"ש כיון דרב סבר כת"ק דחנניא הוי הלכתא כרב באיסורא. והנראה בזה דמהא דקיי"ל כרב לגבי שמואל לחוד לא מצי לאתויי למעוטי גמל בחטם דאפשר דרב גופא לא קאמר ברצועה שבין קרניה דאפילו לשמרה אסור אלא בפרה דוקא כיון דלא בעי נטירותא כלל שפיר הוי משוי וה"ה לחתול בסוגר אליבא דת"ק דאסור מה"ט גופא דחתול לא בעי נטירותא כמו שפירש"י משא"כ בגמל בחטם כיון דגמל בעי נטירותא מיהו באפסר אפשר דשרי אפילו בחטם דנטירותא יתירתא כה"ג לא הוי משוי כי היכי דאשכחן בלובדקים שיוצא בפרומביא אע"ג דסגי ליה באפסר ומסברא לא הוי ידעינן לחלק בין גמל בחטם ובין לובדקים באפסר כיון דאידי ואידי נטירותא יתירתא הוי משא"כ השתא דמייתי הרי"ף ראיה מהך ברייתא דקתני לובדקים וגמל יוצאים באפסר דע"כ הא דקתני גמל באפסר היינו למעוטי חטם (ולפ"ז ע"כ צריך לחלק בין גמל בחטם ללובדקיס בפרומביא מהטעם שכתבו התוס' בד"ה או דילמא) ולפ"ז א"ש הא דמייתי כתנאי מברייתא דסוגר ולאו מת"ק וחנניא מייתי דנהי דמדחנניא שפיר ידעינן כיון דשרי לחתול בסוגר כ"ש בגמל בחטם מכל מקום מת"ק לא מצי לאתויי לגמל בחטם מטעמא דפרישית דאפשר דתנא קמא דחנניא מודה בגמל בחטם כיון דבעי נטירותא אלא באמת בלא"ה אשכחן שפיר פלוגתא דתנאי בגמל בחטם והיינו תנא דברייתא דלובדקים וגמל דאסור ולחנניא ודאי דשרי. וא"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דרב דאמר לשמרה אסור ס"ל כתנא דלובדקים וגמל והיינו נמי כת"ק דחנניא דלא ניחא לן למימר דליהוי ג' או ד' מחלוקות בזה וממילא דלרב הא דקאמר רבי יוסי ד' בהמות היינו נמי למעוטי גמל בחטם ולפ"ז יפה כתב הרי"ף ז"ל בסוף דבריו דקי"ל הלכה כרב לגבי שמואל כיון דליכא לאותבי עליה דרב מהא דחנניא מתיר בודאי נטירותא יתירתא והיינו טעמא דשמואל מ"מ הא אשכח רב תנא דלובדקים דסבר כוותיה כן נ"ל נכון ודו"ק. ועיין בזה בספר המלחמות להרמב"ן ז"ל:
שם במאי עסקינן אילימא בחיה גדולה מי סגיא לה סוגר. לכאורה אין זה מוכר' כ"כ לפי מה דפרישית לעיל בשיטת רש"י והרי"ף ז"ל דבנאקה באפסר נמי מספקא להו לתלמידי דרבי אי הוי משוי משום דלא מינטרא ביה כ"כ ואם כן אפשר דהיינו נמי טעמא דת"ק בחיה גדולה דנהי דלא הוי נטירותא מעולה מ"מ נטירותא פורתא מיהו הוי כשאין לו שמירה מעולה מזה אלא דנראה דהא דמקשה מי סגיא לה סוגר לאו משום דפשיטא ליה לענין דינא לאיסורא בשבת קאמר אלא כיון דבחיה גדולה אין דרכה לשמרה בסוגר אפי בחול דלאו אורחא בכך מש"ה לית לן למימר דחיה סתם דקתני בהך ברייתא איירי בחיה גדולה ובדבר שאין דרכ' בכך מיהו בחיה קטנה ודאי לענין דינא קשיא ליה מי לא סגיא לה סוגר והיינו לפרש"י דאיירי בנמיה וחולדה ולפי' הרמב"ם בפ"כ מהל' שבת דאיירי בכלב מ"מ אידי ואידי דרכם לצאת בסוגר לבד א"כ מ"ט דת"ק דאוסר כנ"ל ועיין עוד לקמן:
בתוספת בד"ה אמר שמואל הלכה כחנניא פר"ח דהלכה כרב כו' ועוד דקי"ל הלכתא כרב באיסורא. כאן נמי יש לדקדק כיון דמילתא דפשיטא דקי"ל כרב באיסורא א"כ למה הוצרך ר"ח לראיה ראשונה וכאן לא שייך האי תירוצא שכתבתי בסמוך לשיטת הרי"ף ונראה ליישב דמהך דהלכתא כרב באיסורא לחוד ליכא ראייה כ"כ דאפשר דרב לא שמיע ליה הך ברייתא דפליגי חנניא ורבנן מדלא קאמר בהדיא הלכה כת"ק דחנניא ועוד כיון דרבה בר ר"ה אמר ללוי בריה דר"ה בר חייא הכי אמר אבוך משמיה דשמואל הלכה כחנניא אלמא דרבה בר ר"ה גופא ס"ל נמי כשמואל דהא ר"ה תלמידא דרב הוי ואי ס"ד דר"ה סבר כרב לא הו"ל למימר ללוי בפשיטו' דהלכה כחנניא. א"כ לפ"ז כיון דרב' בר"ה ושמואל סברי דהלכה כחנניא הוי רב לגבייהו חד לגבי תרי וכ"ש דמשמע דר"ה גופא נמי הכי ס"ל מש"ה הוצרך ר"ח לאתויי ראי' מהנך אמוראי בתראי וק"ל:
בגמרא וחד אמר לנוי אסור ולשמרה מותר. יש לדקדק דא"כ לפ"ז דפלוגת' דר"א ב"ע ורבנן לנוי הוי א"כ מאי טעמא דראב"ע שהתיר לנוי כיון דע"כ בפרה לאו אורחא הוא וכיון דאשכחן לעיל בסמוך דהך מילתא דלשמר הוי פלוגתא דתנאי א"כ אטו משום דמשמע להאי מ"ד מסברא דנפשיה לפסוק כחנניא משוה לראב"ע טועה דהא לא אשכחן מאן דמתיר לנוי כלל ועוד דהו"ל ג' מחלוקות בדבר דראב"ע מתיר אפילו לנוי וחכמים דראב"ע סברי דלנוי אסור ולשמרה מותר ות"ק דחנניא סובר דאף לשמרה אסור ומכ"ש למאי דפרישית בשם הרי"ף והרא"ש ז"ל דתנא דברייתא דלובדקים וגמל נמי אסרו אפילו בגמל בחטם ונראה דטעמא דמ"ד לנוי אסור ולשמרה מותר היינו כי היכי דלא לפלוגי חכמים דראב"ע דס"פ אסתמא דמתניתין דפרה דתנן קשרה בעלה במוסרה כשירה דמייתי הש"ס בסמוך כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:
בתוס' בד"ה אדרבה תסתיים כו' תימא לרשב"א מה ראיה מייתי דלכאורה משמע כו' דכל זה מדברי שמואל עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך דלשיטת רש"י והרי"ף האי לאו למעוטי מדברי רבי הם מיהו לענין תמיהת הרשב"א כאן דא ודא אחת היא אלא מה שכתב הרשב"א דלכאורה משמע היינו משום דאיכא למימר דסתמא דתלמודא הוא דקאמר לעיל לא למעוטי וא"כ שפיר מצינן למימר דאביי דקאמר הכא אדרבה תסתיים סובר בפשיטות כדבעי למימר הש"ס מעיקרא לעיל דלמעוטי גמל בחטם אתי כן נ"ל בכוונת לשון הרשב"א. אלא דבעיקר תמיהתו היה נ"ל ליישב דהא דקאמר אביי אדרבה תסתיים ולא משמע ליה לדחויי דשמואל אתי למעוטי נאקה באפסר היינו משום דאם נאמר דהך עובדא דרבי ותלמידיו ורבי ישמעאל בר"י איירי בנאקה באפסר א"כ ממילא אזלא נמי הך הוכחה דאמר רב יוסף תסתיים מדאמר ר"ה ב"ח אמר שמואל הלכה כחנניא דהא איכא למימר דחנניא ורבנן פליגי בחיה גדולה ואע"ג דלא סגי לה בסוגר אפ"ה מותר לחנניא משום דחנניא סבר דרבי יוסי אתי למעוטי גמל בחטם ולא נאקה באפסר דאפשר דגמל בחטם גרע טפי מנאקה באפסר מטעמא דפרישית כיון דאי אפשר בענין אחר ות"ק סבר דר"י אתי למעוטי נאקה באפסר אע"כ דסבר רב יוסף דנאקה בחטם מילתא דפשיטא היא דאסור וא"כ מקשה עליה אביי שפיר אדרבה תסתיים איפכא דשמואל דאמר מחליפין כו' ע"כ למעוטי גמל בחטם אתי ובדרך ממ"נ מקשה עליה כך היה נ"ל לכאורה אלא שכבר כתבתי דהא דמקשה לעיל חיה גדולה מי סגיא לה סוגר לאו משום דפשיטא ליה לדינא מקשה הכי אלא דבלא"ה לישנא דברייתא דקתני סתמא לית לן לאוקמי בהכי במידי דלאו אורחא כלל כדפרישית:
לכך נ"ל ליישב תמיהת הרשב"א בדרך אחר דאביי סובר בפשיטות דע"כ שמואל למעוטי גמל בחטם אתי דאי נאקה באפסר מילתא דפשיטא היא ונהי דקאמר לעיל דאתי למעוטי נאקה באפסר היינו משום דבעי למימר דעיקר מימרא דרבי יוסי לגופא איצטריך לאשמעינן דהסוס והפרד והחמור יוצאין באפסר אלא דנקיט רבי יוסי מנינא דארבע בהמות דמשמע דאתי למעוטי מידי אחרינא שפיר מצינן למימר דאגב אורחא אשמעינן נמי בהאי מנינא למעוטי נאקה באפסר נמצא דכל זה היינו בסוגיא דלעיל משא"כ השתא דבעי רב יוסף למימר תסתיים דשמואל אמר לנוי אסור ולשמרה מותר היינו משום דאמר הלכה כחנניא א"כ אכתי היא גופא קשיא אטו משום דמשמע ליה דשמואל מסברא לפסוק כחנניא משוה ליה לראב"ע טועה דסובר דאפילו לנוי מותר אלא ע"כ כדפרישית לעיל דבעי לאוקמי חכמים דר' אלעזר ב"ע כסתם מתני' דפרה דמכשיר במוסרה אלמא נטירותא יתירתא לאו משוי הוא. וא"כ לפ"ז תו לא מצינן למימר דרבי יוסי דאמר ד' בהמות יוצאות באפסר היינו לגופא ומנינא אתי למעוטי אגב אורחא נאקה באפסר דאכתי אמאי קתני ד' בהמות הא איכא נמי פרה דיוצאה באפסר וליתני חמשה אע"כ דלאו לענין דינא דאפסר גופא אתי דודאי כל הבהמות יוצאין באפסר אלא דרבי יוסי אתי לאשמעינן דהך ד' בהמות אף ע"ג דצריכין נטירותא אפ"ה אין יוצאים בחטם. וא"כ לפ"ז שפיר קאמר ליה אביי לרב יוסף אדרבה לדבריך תסתיים לאידך גיסא כן נ"ל נכון ודוק היטב:
אלא דאכתי אדרבה לשון תסתיים דאמר אביי לא א"ש דאפילו בלא תמיהת הרשב"א שיש לדחות דהא דקאמר לעיל נאקה בחטם אינו מדברי שמואל אלא סתמא דתלמודא מסיק לה כדפרישית מ"מ מאי קאמר אביי אדרבה תסתיים דשמואל אמר בין לנוי בין לשמרה אסור מהאי דמחליפין א"כ תקשי שמואל אדשמואל דקאמר בהדיא הלכה כחנניא ואף שהרמב"ן בספר המלחמות והרשב"א ז"ל בחידושיו כתבו דמשמע ליה לאביי דליתא מדר"ה בר חייא מקמי הא דאמר ר"י אמר שמואל דרב יהודה הוי בר סמכא טפי מ"מ נראה דוחק לומר כן. ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות דאביי סבר דאיתא לדר"ה בר חייא ואיתא נמי לדרבי יהודה דדוקא בחתול בסוגר אמר ר"ה בר חייא משמיה דשמואל דהלכה כחנניא משום דחתול אף ע"ג דלא בעי נטירותא גמורה כנמיי' ותולדה וסגיא לו במיתנא בעלמא מ"מ נטירותא פורתא מיהו בעי דלאו בן תרבות הוא כדמשמע להדיא מפרש"י שכתב בד"ה חתול שאינו תאב לברוח כל כך אלמא דדרכו מיהו לברוח משא"כ בפרה שהיא בת תרבות ממש ואין דרכה לברוח כלל אפילו רצועה שהיה כמיתנא לא בעי וכיון דלא בעי' נטירותא כלל שפיר מצינן למימר דסבר שמואל בין לנוי ובין לשמר אסור כי היכי דאוסר שמואל בגמל בחטם דאע"ג דגמל בעי נטירא טפי מפרה אפ"ה אסור לצאת בחטם ויתכן יותר לפי מה שכתבתי לעיל במשנתינו דמה שאין הבהמה יוצאה בדבר שהוא לשמירה יתירה אינו אלא מדרבנן וא"כ שפיר איכא למימר דעיקר חשש בזה היינו משום שסתם בהמות הללו השנויין במשנתינו בני תרבות הן ואין דרכן לברוח אלא שעיקר השמירה שצריכה בהם היינו שבשעת מלאכה רגילין למרוד כגון בשעת חרישה או בשעה שרוכבין עליהם שכל בהמות הללו לדברים הללו הן עומדין כדמייתי בירושלמי מקרא וכן תהיה מגפת הסוס הפרד והגמל והחמור וכן משמע נמי להדיא מפי' ערוך שהבאתי לעיל דנאקה היינו גמלא נקבה משראויה להטעין עליה משוי ומש"ה איפשר דאסרו חכמים לצאת בהן בשבת משום דמיחזי כאילו רוצה להטעינם משאוי או לרכוב עליהן. א"כ לפ"ז שפיר סבר אביי דלא שייך לומר כן אלא דוקא בבהמה דבת מלאכה משא"כ בחתול דלאו בת מלאכה הוא שפיר מצי סבר שמואל דהלכה כחנניא. ולפ"ז מדוקדק היטב לשון אדרבה תסתיים דקאמר אביי וכוונתו דאדרבה משום דקאמר שמואל הלכה כחנניא ממילא משמע דלא כרב יוסף דאי כרב יוסף ושמואל אמר להדיא לנוי אסור ולשמרה מותר א"כ תרתי למה לי דבחדא מילתא דשמואל הוי שפיר ידעינן אידך אלא ע"כ איפכא איתמר דלשמואל בין לנוי ובין לשמרה אסור והיינו כדפרישית. והשתא לפ"ז שפיר איצטריך שמואל לכולהו מימרא דיליה תרתי לאיסורא בפרה ובמחליפין דבפרה לחוד הו"א משום דלא בעי נטירותא כלל ובהאי דמחליפין לחוד הו"א דאתי למעוטי נאקה באפסר משא"כ השתא דשמעינן מיהו דאוסר שמואל בפרה משום דנטירותא יתירתא משוי היא א"כ ממילא שפיר אית לן למימר מסתמא דטעמא דשמואל בהאי דמחליפין היינו למעוטי גמל בחטם מטעמא דנטירותא יתירתא כנ"ל נכון ליישב הסוגיא לפי סברת אביי. מיהו לסתמא דתלמודא דקאמר לעיל כתנאי היינו לפי המסקנא דהכא דשמואל אמר לנוי אסור ולשמרה מותר אלמא דלא שני ליה בין חתול לפרה דבכולהו פסק כחנניא דנטירותא יתירתא הוי משוי וכדפרישית לעיל והאי כתנאי היינו חנניא ותנא דברייתא דלובדקים וגמל דפליג עליה דחנניא וכמו שכתבתי בשיטת רש"י והרי"ף ז"ל ודוק היטיב:
בגמרא רבינא אמר במורדת. וכתב הרב המגיד והובא בב"י סי' ער"ה דמכאן משמע דכל בהמה שעסקיה רעים אע"פ שאין בנות מינה צריכין לאותה שמירה מותרת לצאת בה וכן הוא בש"ע בסי' הנזכר. ולכאורה יש לתמוה דהא לעיל גבי חמור שעסקיו רעים הוצרך רבה בר ר"ה לומר לר"ה בר חייא דאבוה אמר משמיה דשמואל דהלכה כחנניא א"כ משמע להדיא דלמאי דקי"ל כרב דאין הלכה כחנניא כמ"ש כל הפוסקים והרמב"ם בכללן ממילא דחמור שעסקיו רעים אסור לצאת בפרומביא כיון שאין כל בני מינו יוצאים בכך וראיתי שמהרש"א י"ל הרגיש קצת בזה ורצה לחלק בין מורדת דהכא לחמור שעסקיו רעים ונראה מדבריו שלא עיין בלשון הב"י והש"ע שכתבו בפשיטות דבהמה שעסקיה רעים מותר כמו במורדת דהכא ולכאורה היה נ"ל ליישב שיטת הרב המגיד והש"ע דאפשר דאה"נ דרבה בר ר"ה סבר דאין לחלק בין מורדת לשאר בהמות בנות מינה שאין דרכן בכך דלא פלוג רבנן ומש"ה פשיטא להו דאין להתיר בחמור שעסקיו רעים אלא לשמואל דאמר הלכה כחנניא אבל לרב דס"ל כת"ק דחנניא ודאי אסור והך מתני' דקשרה בעלה במוסרה מוקי לה אליבא דרב כאביי ורבא דהכא מיהו אנן השתא קי"ל כרבינא דמוקי לה במורדת ומש"ה חמור שעסקיו רעים נמי מותר אף למאי דקי"ל דלא כחנניא כנ"ל ליישב שיטת הרב המגיד והש"ע. אלא לענ"ד אכתי אין זה מספיק דאפשר דרבינא גופא נמי מודה דלענין שבת לא פלוג רבנן בין בהמה שעסקיה רעים לשאר בהמות בנות מינה שאין דרכן בכך והיינו כדמשמע מעובדא דרבה בר ר"ה ור"ה בר חייא דדוקא אליבא דחנניא מותר אבל לת"ק דחנניא אסור מה"ט גופא דלא פלוג רבנן באיסור שבת כה"ג דמאן דחזי ולא ידע שעסקיה רעים אתי למימר דמותר בכל בהמות בנות מינה לצאת בכיוצא בה אלא דאפ"ה מוקי לה רבינא שפיר הך מתני' דפרה במורדת כיון דמדינא ודאי שריא דלא מיקרי משוי והך גזירה נמי ודאי לא שייך בפרה אדומה:
מיהו לכאורה יש להביא ראיה קצת לשיטת הש"ע מדמקשה הש"ס לקמן בפשיטות בפרתו של ראב"ע וחדא פרה הו"ל הא תליסר אלפי עגלא הוי ליה כו' ומאי קושיא דילמא ה"נ דטובא הו"ל אלא שפרה אחת היתה לו שעסקיה רעים ומשום הכי סבר ראב"ע דשרי וחכמים דפליגי עליה סברי דאין לחלק אלא ע"כ דמשמע ליה לתלמודא בפשיטות דבכה"ג מסתמא חכמים נמי מודו דשרי כן נראה לי מ"מ לדינא עדיין צ"ע:
בתוס' בד"ה או יוצאים כרוכין פי' בקונטרס דמכוין לנוי כו' וקשה לרשב"א ולרב פורת דלעיל משמע דלנוי לכ"ע אסור כו' עס"ה. וכבר כתבתי לעיל דרש"י נזהר מזה במה שכתב במשנתינו בד"ה וכל בעלי השיר וכאן ד"ה יוצאין כרוכין שכתב דלנוי נמי אורחא הוא אלמא דכוונתו דהא דאסרינן לנוי היינו באותן בהמות שאין דרכן לצאת באותן מינים לנוי כגון בפרה ברצועה שבין קרניה וכיוצא בה מה שא"כ בבעלי השיר דהכא שדרכן לצאת בכך תמיד שפיר קסבר רב הונא דמותר. ומכ"ש דא"ש לפי מה שכתבתי במשנתינו דיש לדקדק במה שהחמירו בלנוי טפי מלשמרה ולכאורה איפכא מסתברא כדאשכחן באדם דמה שהוא משום תכשיט שרי טפי ונראה לי דטעם האיסור בלנוי היינו משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא שבשעה שרוצה למוכרן דרך המוכר ליפותן ולתלות בהן דברים שהן לנוי. א"כ לפ"ז שפיר קסבר רב הונא דלא שייך להחמיר מהאי טעמא אלא באותן בהמות שאין דרכן לצאת בהן לנוי תמיד מה שא"כ בהנך דדרכן תמיד בכך שרי:
ובזה נתיישב ג"כ דלכאורה פליגי רב הונא ושמואל בסברות הפוכות דהא ר"ה תלמידיה דרב הוי וא"כ לענין לשמר בנטירותא יתירתא מחמיר טפי משמואל ובלנוי מיקל ר"ה טפי משמואל אבל למאי דפרישית א"ש כיון דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד ועוד אדרבה איכא למימר דהך פלוגתא דר"ה ושמואל תליא בפלוגתא דרב ושמואל דלעיל דרב סבר דפרתו של ראב"ע לשמר הוי ואפ"ה אסרו חכמים משא"כ לשמואל ע"כ פרתו של ראב"ע לנוי הוי והא דהתיר רבי אלעזר בן עזריה היינו משום דסבר כיון דאורחייהו בהכי בחול שרי ורבנן סברי דאפילו הכי אסור בלנוי משום הכי מפרש הכא במתניתין דנמשכין דוקא כן נ"ל ודו"ק:
בגמרא כרבי יצחק דאמר בבאין מנוי אדם לנוי בהמה ופירש"י ובעודו לאדם נטמא כו' וכתבו התוס' ובחנם פי' כן דאפילו לאחר שיחדו לבהמה מקבל טומאה כו' עכ"ל. עיין מ"ש מ"ז ז"ל בזה באריכות ליישב שיטת רש"י ותמצית דבריו דרש"י הוצרך לפרש כן למאי דמוקמינן בסמוך להא דרבי יצחק כרבי יהודא דאמר מעשה לתקן לאו מעשה הוא וסובר רש"י דרבי יהודא גופא לא קאמר אלא לענין לטהר מטומאה ראשונה אבל לקבל טומאה מכאן ולהבא אפילו שינוי מעשה דלקלקל נמי הוי שינוי ע"ש ותמצא נחת שהאריך בראיות ובסברות נכונות:
אמנם לענ"ד נראה להוסיף על דבריו דרש"י ז"ל סובר דלענין לקבל טומאה מכאן ולהבא הוי שינוי גמור כיון דמעיקרא היה להטבעת שם בפני עצמו ומיוחד כלי לעצמו לתכשיט אדם ועכשיו שקבע הטבעת במתג הבהמה ותקעו בחוזק בשיר של בהמה והשתא הטבעת נעשה טפל למתג וקנה שם לעצמו שנקרא שיר והיא ממש כלי אחר שאין צורתו ראשונה עליו ופנים חדשות באו לכאן שעיקר הכלי הוא המתג וא"כ הוי שינוי מעשה ושינוי השם דמהני לענין טומאה כדאיתא בפרק מרובה דף ס"ו גבי עוצבא ע"ש. וא"כ לפ"ז לא דמי כלל לזוג של בהמה שקבעו בדלת שהביאו התוספות כאן דרש"י פי' שם בעצמו בפרק במה אשה שאין עולים מלקבל טומאה מכאן ואילך ולמאי דפרישית א"ש דהתם ליכא לא שינוי השם ולא שינוי מעשה לגבי העינבל עצמו דאע"פ שקבעו בדלת ונעשה טפל לדלת שהוא מחובר אפ"ה הך תלייה לאו מעשה הוא כמ"ש שם רש"י להדיא ונתכוין למה שכתבתי כיון שהעינבל משמש תשמיש מיוחד לעצמו להשמיע קול כבראשונה שכל עיקרו עשוי לכך להשמיע קול מש"ה אין נטהר מטומאתו עד שיעשה מעשה בגוף העינבל לבטלו מתורת כלי שהיה עשוי בתחילה כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י. ועפ"ז יש ליישב ג"כ פירש"י במ"ש בד"ה והא איכא חציצה דאפילו אם אין דרכו להסיר הטבעת מעל המתג אפ"ה הוי שפיר חציצה לענין טהרתו מטומאה ראשונה ואין להאריך יותר ודו"ק:
בתוס' בד"ה והתניא מחט כו' עס"ה. עיין בחידושי מהרש"א ומהר"ם ז"ל שהאריכו בזה ועיין ג"כ בספר מג"ש שכתב ליישב קושיית ר"י:
במשנה חמור יוצא כו' רבי יהודא אומר עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב ופירש"י משום דליבש מיהדק שפיר אבל לחלב דלא מיהדק חיישינן דילמא נפיל ואתי לאתויי. מיהו לקמן בגמרא מפרש רש"י בענין אחר ועיין מה שאכתוב לקמן. ובחידושי הרשב"א ז"ל כתב בשם רבו רבינו יונה דטעמא דמילתא דלחלב אסור היינו משום שאין דרכן להיות דדיהן צרורות לחלב לימות החול דלא חייש לשמא יטפטף כיון שמותר ליחלב אותן מה שא"כ בשבת שאסור לחלבן מש"ה עושה דדיהן צרורות שלא יטפטף החלב ומש"ה אסורין לצאת בהן כיון שאין דרכן בחול בכך מיחזי כמשוי בשבת:
בתוס' בד"ה אילימא שאינה קשורה כו' ולא בעי למיפרך דמרישא שמעינן לה כו' דדרך משניות כן כו' וא"ת וניפשוט מרישא כו' עס"ה. עיין במהרש"א מ"ש בכוונת התוס'. מיהו לולא דברי התוס' היה נראה לי ליישב שיטת הגמרא בחדא מחתא משני קושיות התוספות דשפיר מצינן למימר דהא דדייק בגמרא אילימא שאינה קשורה לו כלל פשיטא היינו דמרישא שמעינן לה דמה שכתבו התוס' דדרך משניות כן מ"מ בהנך משניות דפירקין לא שייך לומר כן הא בכולה בבי דבמה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה לא קתני התנא דבר והפוכו דהא אליבא דשמואל קיימינן הכא ואיהו גופא אמר לעיל מחליפין לפני רבי של זו בזו מהו ופשיט ליה רבי ישמעאל בר"י דארבע' בהמות יוצאין באפסר ועכ"פ אתי למעוטי נאקה דאין יוצא' באפסר ואפ"ה לא תני לה במתניתין בהדיא דאין הנאקה יוצא' באפסר כיון דממילא מכללא דרישא שמעינן דכל מידי דלא מינטרא ביה הוי משוי וכ"ש לרב דממעט נמי גמל בחטם משום דהוי נטירותא יתירתא ואפ"ה לא תני לה במתני' להדיא משום דממילא שמעינן לה שפיר מסברא וכדפרישית לעיל בריש פירקין דמכללא דהך בבא לחוד שמעינן במה יוצאה ובמה אינה יוצאה. וא"כ לפ"ז מדייק הכא שפיר דבאינה קשורה כלל כ"ש שאין צריך לשנות דבר והפוכו כיון דמילתא דפשיטא היא מדקתני במרדעת בזמן שהיא קשורה לו ממילא שמעינן דבאינה קשורה לו אסור ומ"ש הך בבא דמרדעת דשנה רבי משנה יתירה טפי מבכל הנך בבי בפירקין אלא דאכתי היה מקום לומר משום דבהך מילתא איכא חידושא טפי דאסרינן משום חששא דדילמא נפיל מש"ה דרך התנא בכה"ג לשנות דבר והפוכו ע"ז מסיק רב נחמן דאדרבה הך חששא דדילמא נפיל ליכא רבותא כ"כ דמילתא דפשיטא היא דחיישינן בשבת טובי חששא דדילמא נפיל כדאשכחן בכמה בבי בפירקין ובפרק במה אשה ואדרבה לפ"ז משמע דאפילו ברישא לא הוי צריך למיתני בזמן שהן קשורין אי לאו משום דאיצטריך למיתני עיקר דינא דיוצאה במרדעת לגופא דלא נימא מרדעת גופא הוי משוי ואסור ליתן ע"ג חמור כי הך אבעיא דר' אסי בר נתן בסמוך או משאר טעמים שכתבו התוס' בד"ה מהו ליתן וקמ"ל במתניתין דשרי ומשום הכי קתני נמי אגב אורחא דדוקא בזמן שקשורה לו וא"כ אכתי הך בבא דסיפא דקתני אין החמור יוצא בזמן שאין קשורה לו הוי משנה יתירה אלא ע"כ דהך משנה יתירה דסיפא אתי לאשמעינן דבעינן שיהא קשורה לו מע"ש דוקא כן נ"ל נכון לולא שהתוספות כתבו בענין אחר ודו"ק:
בד"ה מהו ליתן המרדעת כו' ורבי אסי בר נתן דבעי אם אסור אין לפרש משום דמיחזי כו' אי נמי לא שרי אלא בי"ט אבל בשבת אסור עכ"ל. נראה דדוקא לפי' ר"י דטעמא דרב אסי בר נתן לא הוי אלא משום טירחא משום הכי שרי בי"ט כמו קירצוף משא"כ אי הוי מפרשינן טעמא דרב אסי ב"נ משום דמיחזי שרוצה להוליך הבהמה למקום רחוק א"כ אפילו בי"ט יש לאסור דאף למאי דקיי"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו בי"ט מ"מ ודאי אסור להוליכה למקום רחוק להוציאה לחוץ לתחום דלא גרע משאר חפציו כדאיתא בס"פ משילין. ונראה דלדינא נמי איכא נפקא מיניה לפי פי' הרב פורת לעיל דהא דבעינן שיהא קשורה לו מע"ש היינו משום דמיחזי כאילו מתכוין להוליך הבהמה למקום רחוק א"כ אפילו ביו"ט יש לאסור היכא דאינה קשורה לו מערב יו"ט מהאי טעמא גופא כן נ"ל וצ"ע:
בגמרא אמר מר ולא בקמיע כו' הא מומחה שפיר דמי ופירש"י מ"ש בהמה מאדם. לכאורה ודאי מסברא איכא לחלק טובא בין אדם לבהמה לענין דבר שהוא משום רפואה דבאדם אפילו בחולה שאין בו סכנה מותר לעשות מלאכה ע"י אמירה לעכו"ם או בשאר שבות אפי' ע"י ישראל ע"י שינוי כמבואר בפוסקים משא"כ בבהמה לא אשכחן דשרי בכה"ג כיון דליכא אלא משום הפסד ממון אלא דאפ"ה מקשה הש"ס שפיר מדקתני בהך ברייתא גופא דבהמה יוצאה באגד שע"ג מכה כו' אלמא שהתירו לצאת לר"ה בדבר שהוא משום רפואה. א"כ לפ"ז ע"כ דמה שאינה יוצאה בקמיע ס"ד דאע"פ שהקמיע מומחה אפ"ה לא דמי לשאר רפואות הידועות לרופאים כדמשמע נמי לקמן (דף ס"א) בעיקר דיני קמיע דשקיל וטרי הש"ס טובא בענין המחאת דקמיע דלא דמי להמחאת הרופא כמו שיבואר במקומו ואם כן מקשה שפיר מהא דתנן דבאדם בקמיע מומחה שפיר דמי אפילו בחולה שאין בו סכנה כדאיתא התם כן נ"ל ובזה נתיישב מה שדקדק מהרש"א ז"ל בזה ע"ש:
שם ואי בעית אימא הא והא ר"י ול"ק כאן ליבש כאן לחלב ופירש"י דלחלב הוי משוי שטוענת החלב בכיס עכ"ל. ובמשנתינו פירש"י בענין אחר דלחלב אסור משום דלא מיהדק וחיישינן דילמא נפיל. ונראה דודאי הנך תרתי טעמי שייכי בלחלב אלא דבמשנתינו ניחא ליה לרש"י לפרש טעמא דלא מיהדק כיון דקושטא דמילתא הכי הוא א"כ מילתא דפשיטא היא דאיכא למיחש דילמא נפיל כי היכי דחיישינן להך חששא טובא בפירקין בכמה דברים שאין הבהמה יוצאה משא"כ האי טעמא דלחלב הוי משוי משום שטוענת החלב בכיס לא פסיקא כ"כ דאפשר דאיירי בענין שאין עשוי לקבל החלב כמו שהוכיחו התוס' מדשרי ת"ק מיהו כאן בגמרא דלבתר דמשני מעיקרא הא דמיהדק הא דלא מיהדק הדר וקאמר אבע"א כאן ליבש כאן לחלב א"כ ע"כ הוצרך רש"י לפרש דטעמא אחרינא הוא והיינו אפילו במיהדק דאי משום דלא מיהדק היינו שינויא קמא כן נ"ל בכוונת רש"י ועיין במהרש"א ומהר"ם ז"ל שהאריכו בחידושיהם. ומה שהקשו התוספות על פירש"י דא"כ מ"ט דת"ק דשרי עיין מ"ש מ"ז ז"ל בזה בספר מ"ש. אמנם לענ"ד נראה ליישב בפשיטות לפי מה שכתבתי במשנתינו דעיקר האיסור ביציאת הבהמה במידי דהוי משוי אינו משום איסור הוצאה ממש אלא משום דמיחזי כרוצה להטעינה משוי גמור כדרך שעושה בחול דבכה"ג איירי פשטא דקרא דלמען ינוח בהמתך כמו שכתבתי באריכות. א"כ לפ"ז איכא סברא טובא לומר דמה שטוענת החלב בכיס שבדדיה לא מיתסר משום משוי שאין דרך משוי בכך ור' יהודא סובר דאפ"ה אסור משום דמיחזי כמשוי וגזרינן אטו משוי גמור כן נ"ל:
בגמרא משום ריב"ב אמרו כו' אבל מי מפיס איזה ליבש ואיזה לחלב ומתוך שאין מכירין כו'. לכאורה נראה מכאן קצת ראיה לפי' הר' פורת לעיל בד"ה כאן ליבש דלחלב היינו לשמור החלב בדדיהן שלא יזוב לארץ דלפ"ז אינו עשוי כמו כיס גמור שעשוי לבית קיבול ומש"ה אין מכירין אם עשוי לייבש או לחלב דשניהם עשויין בענין אחד וכן לפי' ר"י דבין ליבש ובין לחלב דתרווייהו כדי שלא יסרטו דדיהן משא"כ לפירש"י במשנתינו דליבש מיהדק ולחלב לא מיהדק א"כ לא שייך שפיר מתוך שאין מכירין וכ"ש לפירש"י לעיל בסמוך דלחלב היינו שטוענת את החלב בכיס א"כ יש היכירא טובא שהרי לחלב יש לו בית קיבול גמור משא"כ ליבש ואפשר דרש"י נמי מודה דכה"ג כדי שלא יסרטו דדיהן הוי נמי בכלל לחלב כדמשמע בברייתא דר' יהודה במעשה דעזים בית אנטוכיא אלא דאפ"ה הוצרך רש"י לפרש לעיל בענין אחר כיון דבהך אבע"א דלעיל אכתי לא הוי אסיק אדעתיה הך ברייתא דעזים בית אנטוכיא כן נ"ל בשיטת רש"י ובזה נתיישב מה שדקדקו התוספות בהא דקאמר הלכה כריב"ב ולא קאמר הלכה כר' יוסי וכן מה שדקדקו התוספות בהא דקאמר רב ליבש מותר ולא קאמר הלכה כר' יהודא ודו"ק:
במשנה ובמה אינה יוצאה לא יצא הגמל במטולטלת כו' וכן שאר כל הבהמות כו'. נראה דאמטולטלת נמי קאי ומש"ה נקיט לה גמל בבבא בפני עצמה לאשמעינן דבגמל נמי לא מיתסר אלא דומיא דשאר בהמות שדרכן לקשור המטולטלת בזנבן אבל בקשורה בזנבה ובחוטרתא דלא שייך אלא בגמל מותר כדקתני בברייתא כן נ"ל:
בגמרא ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דמאי איצטריך להאי טעמא תיפוק ליה דהוי לנוי ולעיל משמע בפשיטות דכל דבר שהוא לנוי אסור לכו"ע ותירץ בדוחק ע"ש. ולפי מה שכתבתי לעיל בשיטת רש"י דלנוי נמי לא מיתסר אלא בדבר שאין דרכן לצאת תמיד באותו נוי משא"כ היכא שדרך אותו מין בהמה לצאת תמיד בנוי כזה אדרבה מסברא יש להתיר בנוי טפי מלשמר כמו שכתבתי מילתא בטעמא ודקדקתי כן מל' רש"י גבי בעלי שיר אם כן שפיר איצטריך הכא לטעמא דאזיל לחינגא. ועד נראה לי דניחא ליה טפי האי טעמא דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא משום דמה"ט אין החמור יוצא בזוג אפילו בי"ט דהא שייך בהאי טעמא גופא משא"כ מטעמא דלנוי הוי משוי הוי שרי בי"ט למאי דקיי"ל אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בי"ט כן נ"ל:
בגמרא דאמר ר' אחא בר חנינא מעולם לא יצא מדה טובה מפי הקב"ה וחזר לרעה חוץ מדבר זה כו'. ונראה דצריך ליתן טעם לדבר זה דהא בברכות ובכמה דוכתי אמרינן דכל דיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' על תנאי אינו חוזר אע"ג דנשתנה הענין מהיפך להיפך א"כ כ"ש היכא דאותן צדיקים גמורים היו בצדקתן מתחילתן ועד סופן והאי עון דהיה להם למחות ולא מיחו מתחילה כשיצא הדיבור מפי הקב"ה נמי הוי בהו האי עון גופא א"כ למה חזר בו הקב"ה ע"י הקטרוג. ונראה דודאי הכי הוא ובאמת דיבורו של הקב"ה הוי כמעשה ומש"ה אע"פ שנשתנה הענין ע"י תנאי אפ"ה אין התנאי מבטל המעשה כדין כל תנאי שיש בו מעשה בתחלתו שהתנאי בטל והמעשה קיים משא"כ הכא דודאי בתחילה נמי אותן הצדיקים גמורים היו ראוין לאותו עונש כיון שעברו על מצות עשה דהוכח תוכיח אלא מה שלא הענישן הקב"ה על כך בתחילה היינו משום דאיתא במנחות בפרק התכלת (דף מ"א ע"א) בהא דאשכחיה מלאך לרב קטינא ואמר ליה דלא מענש הקב"ה אעשה אלא בעידן ריתחא (והיינו כפשטא דלישנא בגמרא וכמו שהוגה בפירש"י בעין יעקב החדשים ודלא כפירוש התוספת שם) ומשום דמעיקרא לא הוי עידן ריתחא מש"ה לבסוף בשעת הקטרוג אפשר דהוי עידן ריתחא ומש"ה חזר הקב"ה והענישן על אותו עון עצמו דהוי בהו נמי מעיקרא כן נ"ל:
ובזה נתיישב לי היטב מה שאמר הכתוב וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכי' בלוט לאמר קום קח את אשתך וגו' פן תספה בעון העיר והקשה במדרש הרי מלאכי רחמים היו שנפטרו מאברהם לאחר שש שעות והמתינו חצי היום וכל הלילה לעשות רע א"כ מפני מה אמר ויאיצו כו' ע"ש במדרש ולמאי דפרישית א"ש דבאמת לוט לא היה ראוי להענישו בעון העיר ע"י שלא מיחה בהם דאכתי לא הוי אלא מצות עשה ואין עונשין אלא בעידן ריתחא וההיא שעתא לא הוי עידן ריתחא אבל לאחר שעלה השחר שהוא קרוב להנץ החמה שהוא עידן ריתחא שמלכי מזרח ומערב משתחוים לה כדאיתא בברכות ומכ"ש בסדום דאשכחן שהיה עובדים לחמה כדאיתא במדרש לכך מיהרו המלאכים ויאיצו בו ואמרו לו מהר קח את אשתך פן תספה בעון העיר על שלא מחית בהם כשיגיע עידן ריתחא בצאת השמש והיינו דכתיב השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה כן נ"ל ודו"ק:
שם אמר ר' אמי אין מיתה בלא חטא כו' דכתיב הנפש החוטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב וגו'. נראה דהא דאיצטריך לאתויי כוליה קרא היינו משום דע"כ עיקר מימרא דר' אמי דאמר אין מיתה בלא חטא היינו שאם לא חטא אינו מת לעולם ע"י שנגזר מיתה על אדם הראשון בעטיו של נחש דאם נפרש מימרא דר' אמי דהא דקאמר אין מיתה בלא חטא היינו שאינו מת קודם זמנו בלא חטא אבל אם חטא מת אפילו קודם זמנו כמ"ד לא זכה פוחתין לו דלפ"ז לא הוי מקשה הכא בסמוך מידי לא מברייתא דמלאכי השרת ולא מבריית' דד' צדיקים אע"כ כדפרישית והיינו מדמייתי האי קרא דבן לא ישא בעון האב דהוא קרא יתירא כיון דכבר כתיב הנפש החוטאת היא תמות אע"כ היא גופא אתי לאשמועינן דבן לא ישא בעון האב היינו כ"ש שאינו מת בעון אדם הראשון ולפ"ז מקשה שפיר מהנך ברייתות מיהו לבתר דאיתותב מברייתא דד' מתו בעטיו של נחש דלפ"ז ע"כ הא דכתיב בן לא ישא בעון האב אמיתה ממש קאי דהא קמן דאפילו בחטא אדם הראשון בני אדם מתין לדורות אפילו צדיקים גמורים אע"כ דהא דכתיב לעיל מיניה הנפש החוטאת היא תמות נמי לאו אמיתה ממש קאי אלא כל מיני יסורים ומאורעות נקראין מיתה כמ"ש התוספת בפ"ק דר"ה גבי צדיקים נכתבים לחיים ורשעים נכתבים למיתה ומכ"ש לענין נגעים דאיירי בהו הכא שמנוגע חשיב כמת כדכתיב אל נא תהי כמת א"כ לפ"ז ממילא דאיתותב נמי ר' אמי במאי דקאמר אין יסורים בלא עון דהיינו מזיד דהא בהדיא כתיב הנפש החוטאת היא תמות והיינו שוגג ומשמע דיסורין באין על שוגג כן נ"ל נכון ליישב קושיית התוספות בסמוך בד"ה וש"מ:
בתוספות בד"ה ארבעה מתו כו' והא דכתיב כי אדם אין צדיק בארץ וגו' ברוב בני אדם קאמר עכ"ל. ולכאורה פשטא דלישנא דקרא דכתיב כי אדם אין צדיק משמע דלא נמצא כלל ולולי דבריהם היה נראה לי דודאי אין נמצא לגמרי אדם שלא חטא מימיו אפילו בחטא של שוגג והנך ד' דקחשיב הכי נמי איפשר דכבר בא לידם איזה שגגת חטא אלא שנתכפר להם ע"י יסורין או ע"י יה"כ וא"כ לא היו ראוין למות אלא בעטיו של נחש כן נ"ל:
בגמרא תניא רשב"א אומר מוצל אותו צדיק כו' איפשר עתיד זרעו לעמוד בהר עיבל ולומר ארור שוכב עם אשת אביו כו'. ולפ"ז צ"ל דאע"ג דכתיב ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם לאו בגנותיה דיבר הכתוב שחטא בלשון הרע דא"כ איפשר עתיד זרעו של יוסף לעמוד בהר עיבל ולומר ארור מכה רעהו בסתר דקאי על לשון הרע כמ"ש רש"י בפי' החומש אלא ודאי דיוסף לשם שמים נתכוין שיוכיחם אביהם ע"כ. אלא דאכתי איכא למידק הא דכתיב ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת וע"כ דהאי כל דברי היינו מכל דברי דאי אכל התורה ממש קאי הא בלא"ה לא סגיא ליה בהאי ארור כיון שכבר חטא בכל הנך עוונות דקחשיב בארורים דלעיל מיניה אע"כ דבחד מינייהו סגי והאיך אפשר לומר כן שהרי כל השבטים חטאו במכירת יוסף לבד מבנימין והיאך עמדו זרעם בהר עיבל ואמרו ארור אשר לא יקים וליכא למימר דעבדו תשובה דא"כ מראובן נמי לא מייתי רשב"א מידי דהא כתיב ביה וישב ראובן אל הבור ודרשינן ששב לשקו ולתעניתו:
מיהו בדרוש העליתי דהא דקאמר רשב"א איפשר עתיד זרעו לעמוד בהר עיבל ולומר ארור שוכב היינו משום דהנך י"ב ארורים דכתיבי התם כנגד י"ב שבטים נאמרו ומסתמא היינו על סדר שנזכרו השבטים שם בפסוק בהאי ענינא דהר גריזים והר עיבל דששה שם להר גריזים הם שמעון ולוי ויהודה יששכר יוסף ובנימין וששה להר עיבל הנזכר בפסוק שאחריו הם ראובן גד ואשר וגו' וכבר ידוע דרש"י בפי' החומש כתב בשם רבי משה הדרשן כנגד שמעון לא רצה משה לומר אף שהיה ראשון מאותן הו' להר גריזים ולפ"ז האי ארור שוכב עם אשת אביו שהוא ארור ששי כנגד ראובן כשמתחיל לחשוב מלוי עד ראובן א"כ שפיר קאמר רשב"א איפשר עתיד זרעו של ראובן לעמוד בהר עיבל ולומר ארור שוכב עם אשת אביו שזה ארור הוא נגד ראובן ממש משא"כ בשאר ארורים כנגד שאר שבטים לא איכפת לן. ולפ"ז נתיישב ג"כ מ"ש שם ר"מ הדרשן די"א ארורים כתיבי אע"ג דהוי י"ב והיינו בהאי עניינא דפרישית. ואין להאריך כאן מענייני הדרוש. אעפ"כ לא מנעתי מלכתבו שנראה לי שהוא כפתור ופרח שלפ"ז יש ליתן טעם ג"כ במה ששינה הקב"ה סדר עמידת השבטים בהר גריזים ובהר עיבל שאינן לא כסדר הדגלים ולא כסדר תולדותם דהא ראובן שהיה ראוי להיות ראש לראשונים להר גריזים מקמי שמעון ולוי ועכשיו נעשה ראש לאחרונים שבהר עיבל ולמאי דפרישית ניחא דאיפשר שבכוונה מיוחדת צוה הקב"ה כן לטובתו של ראובן וזה כבודו שידעו הכל שמוצל אותו צדיק מאותו עון דשוכב עם אשת אביו ודו"ק:
גמרא אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר דוד חטא כו' שביקש לעשות ולא עשה כו'. כל מה שיש לדקדק בענין זה ובאידך מימרא דשמואל ב"נ דאמר גט כריתות כותב לאשתו ולשון התוס' ד"ה גט כריתות כתבתי בס"פ מי שאחזו דף ע"ד בל' התוס' ד"ה אמר רבה ע"ש מה שכתבתי בשיטת ר"ת ותוכן הדברים דהא דאמרינן הכא שביקש לעשות ולא עשה היינו משום דדוד היה סבר שאוריה גירשה על תנאי כפירש"י כאן וכיון שעדיין לא נתקיים התנאי א"כ ביקש לעשות דהרי היא כאשת איש לכל דבריה אבל האמת היה שאוריה היה מגרשה בגט גמור כפי' ר"ת כאן ולכך לא רצה לירד לביתו ולשכב עמה וא"כ הרי לפנינו שביקש לעשות ולא עשה. ובזה נתיישב ג"כ מה שהקדים הנביא הריגת אוריה קודם לקיחת אשתו כמ"ש שם באריכות ואיפשר דהיינו דקאמר רב הכא רבי דאתי מדוד מהפך ודרש בזכותיה היינו דע"י היפוך סדר הכתוב מצא מקום למדרש בזכותיה ע"ש ותמצא נחת:
אמר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר שלמה חטא כו' שביקש לבנות ולא בנה כו' עד מה אחרונים לא עשו אף ראשונים לא עשו. ולכאורה יש לתמוה בשלמא דבמאי שתלה בראשונים לגנאי אע"פ שלא עשה היינו משום דביקש מיהו לבנות אבל באחרונים דלא שייך לומר כן א"כ היאך תלה בהם הכתוב לשבח לומר שביער הבמות שבנה שלמה כיון דלא הוי כלל האי ביעור לא במחשבה ולא במעשה ומה שפירש"י הואיל שביערו שאר במות נראה דוחק ואינו מספיק לפרש כן פשטא דקראי ולולי פירושו היה נראה לי דודאי באמת התחילו נשי שלמה לבנות במות הללו לבסוף מיחה בהם שלמה וא"כ באמת לא נקרא שם במה עליו ולכך לא ביערו הראשונים אסא ויהושפט אבל יאשיה ביערם שלא יהא לגנאי לשלמה במה שביקש לבנות שאף ע"י הזמנה בעלמא ראוי לבערם ולפ"ז איפשר באמת מקום הניחו לו אבותיו ליאשיה גם בזה ונתיישב מה שדקדקו התוס' בד"ה מה אחרונים וק"ל: