פני יהושע/שבת/פרק י
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
המצניע פרק עשירי שבת
המצניע לזרע וכו' וכל אדם אינו חייב עליו אלא כשיעורו ופירש"י לכל אחד שיעורו המפורש לו וכו' ובשאר דברים כגון יין או אוכלין וכו' עכ"ל. כאן נראה מבואר מלשון רש"י דבכל מיני אוכלין שיעורן כגרוגרת ולא פחות אפילו במידי דשכיח טובא כגון לזריעה וזה כמ"ש בריש פרק המוציא ובסמוך בס"פ דלעיל. ולפ"ז נ"ל ליישב מה שהקשו כאן בתוס' תימא לר"י למאי איצטריך למיתני וכו' ולמאי דפרישית אתי שפיר דהאי כללא דתנן לעיל בפרק כלל גדול ושאינו כשר להצניע אינו חייב אלא המצניעו ואכתי הו"א דהיינו דוקא בדברים שאין דרך בני אדם להצניע כגון דם נדה או עצי אשרה וכה"ג במאי שאין דרך ב"א להצניע כלל בפחות משיעור המפורש להם ובהא איצטריך לאשמעינן דאינו חייב אלא המצניע ולאפוקי מדר"ש בן אלעזר דפליג לעיל וקאמר אפי' בדבר שאינו כשר להצניע והצניעו ובא אחר והוציאו נתחייב זה במחשבה של זה נמצא דהאי לישנא משמע דהוי דברים שאין דרך בני אדם להצניע משא"כ בכה"ג דהכא במיני אוכלין שראויים הרבה לזרע ולרפואה הו"א דרבנן נמי מודו לר"ש בן אלעזר דנתחייב זה במחשבה של זה קמ"ל מתניתין דהכא דאפ"ה פליגי רבנן אדר"ש בן אלעזר ומתניתין דלעיל פרק כלל גדול נמי איצטריך לגופא לאשמועינן דאפי' בדברים שאין כשר להצניע כלל אפ"ה המצניע חייב. כן נ"ל ועיין מ"ש מ"ז ז"ל בס' מג"ש. ועוד נ"ל ליישב קושיית התוס' בענין אחר והיינו למאי דאסקינן דמתניתין איירי שהצניעו ושכח למאי הצניעו והשתא מפיק ליה סתמא דאמרינן כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה וא"כ לפ"ז א"ל דדוקא היכא דהמצניע עצמו הדר ומפיק ליה סתמא הוא דאמרינן כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה משא"כ בשאר כל אדם אע"פ שהוציא בשליחות המצניע שאמר לו סתמא להוציא לא אמרינן כל העושה על דעת ראשונה עושה מדלא פירש להשליח שיוציא לזריעה מסתמא אין דעתו לזריעה כלל וכן נראה מלשון הירושלמי דשמעתין דמתניתין בשליח איירי ע"ש. ומה שלא תירצו התוס' כן באחד משני דרכים שכתבתי נראה דמשמע להו דהאי וכל אדם מילתא באפי נפשה היא ולא איירי לענין מצניע כלל דאל"כ לא הוי מקשה הש"ס בסמוך מידי מאי איריא דתני המצניע ליתני המוציא הא ודאי איצטריך למיתני המצניע משום דיוקא דסיפא דוכל אדם ולענ"ד משום הא נמי לא אירי' דלאו אורחא דתנא למיתני רישא איידי דיוקא דסיפא היכי דאיכא למיטעי בבבא דרישא גופא כדאשכחן בש"ס טובא כן נ"ל ודו"ק:
בגמרא פשיטא כל שהוא תנן וכו' אע"ג דמתניתין במצניע איירי אפ"ה ליכא למימר דשמואל איצטריך לאשמועינן דאפי' במוציא לזריעה חייב בחטה אחת אע"פ שלא הצניע משום דמסתמא דתלמודא בלא"ה פשיטא ליה דאין לחלק כלל בין מצניע למוציא כדמקשה נמי בפשיטות לעיל אמתני' ל"ל למיתני המצניע ליתני המוציא והיינו כפירש"י שם וא"כ ע"כ דעיקר רבותא דשמואל היינו דחטה אחת מיקרי כל שהוא א"כ מקשה שפיר פשיטא כל שהוא תנן ומשני דלא נימא דהאי כל שהוא היינו בכזית והא דס"ד למימר הכי דבעינן כזית אפי' במוציא או מצניע לזריעה אע"ג דלעיל קתני דאפי' במוציא זרעוני גינה סתם חייב אפי' בפחות מכזית כגון בזרע קישואין ודלועין ואליבא דכ"ע ובשאר זרעוני גינה אליבא דרבי יהודה בן בתירה ולפירש"י בשמעתין משמע דרבנן לא פליגי אדרבי יהודה בן בתירא אלא דאכתי איכא למימר דשאני הנך דלעיל משום דניכרים דקיימו לזריעה ומכ"ש לפי' הרמב"ם דאיירי בזרעים שאינן ראויים לאכילה משא"כ בחטה דראויה לאכילה לעולם דאפי' במוציא או מצניע לזרע אפ"ה בעינן כזית שהוא שיעור אכילה ואכילת חטים שכיח טפי מזריעה קמ"ל דאפי' בחטה אחת מחייב. כן נ"ל:
שם מתקיף ליה רב יצחק וכו' אלא מעתה חישב להוציא כל ביתו הכי נמי וכו' משמע מפירש"י דפריך אאוקימתא דאביי דלעיל ובתוס' הקשו עליו ופירשו בענין אחר דאדרב יהודה אבוה פריך וכו' ולכאורה פירש"י מוכח דהא מדרב יהודה לא שמעינן כלל דבמחשבה לחוד תליא מילת' אלא דבתר שיעור חשוב אזלינן כיון דאיכא אינשי שזורעים חטה אחת משא"כ לאביי פריך שפיר דבתר מחשבה אזלינן. ומה שהקשו בתוס' דא"כ דאדאביי פריך אמאי נטר ליה עד הכא יש ליישב עפמ"ש בסמוך דהך מילתא דר"י אמר שמואל גופא הא דמקשינן עלה נמי פשיטא כל שהוא תנן הכל אאוקימתא דאביי קאי כדפרישית ועיין בחידושי רשב"א ובחידושי מ"ז בספר מג"ש מה שכתבו בזה מיהו אכתי איכא למידק בהא דמתקיף רב יצחק אלא מעתה חישב להוציא כל ביתו ה"נ דלא מחייב עד דמפיק לכוליה וכו' ודקארי ליה מאי קארי אטו מי גרע מכתב שם משמעון וכיוצא בו דפשיטא לן לקמן בפ' הבונה דף ק"ג דחייב וילפינן לה מקרא דמאחת מהנה ומייתי לה הש"ס בכמה דוכתי א"כ ה"נ דכוותיה ואף דרש"י ז"ל הרגיש בזה וכתב האי דחישב להוציא כל ביתו היינו בהוצאה אחת א"כ לא דמי כ"כ לשם משמעון א"כ קשיא איפכא מאי קושיא דלמא אין ה"נ דפטור אע"כ דפשיטא ליה לר' יצחק דחייב כמו בשם משמעון א"כ אכתי לא דמי כלל למוציא חטה אחת דלא שייך הך מלתא כלל דהא דחייב היינו משום דאחשבה לזריעה והנראה לענ"ד בזה דמהך סברא גופא מקשה דהא ודאי מלתא דפשיטא היא דחטה אחת לזריעה לא שכיח כלל ברוב בני אדם וא"כ הוי פחות מכשיעור דהוי לן למיפטר כמו בכתב אות אחת וארג חוט אחד דאע"ג דחשוב בעיניו לשום צורך אפ"ה פטור כיון דהוי פחות מכשיעור לרוב בני אדם א"כ מ"ש מחטה אחת דמחייב ליה במוציא מכ"ש בכה"ג במתניתין באוקימתא דאביי דאע"ג דמפיק השתא סתמא אפ"ה בתר מחשבה ראשונה אזלינן וע"כ היינו משום דשיעור הוצאה לא דמי לשיעור שאר איסורי מלאכת שבת שהדבר מסור לחכמים לכל אחד ואחד לפי החשיבות כמו שכתבתי במשנתינו בריש פרק המוציא וא"כ מקשה רבי יצחק שפיר אלא מעתה חישב להוציא כל ביתו בהוצאה אחת ה"נ דחייב מה"ט גופא למיזל בתר מחשבה אע"ג דבשם משמעון מחייבינן בכה"ג כיון שהוא שיעור חשוב לרוב בני אדם אפ"ה לענין שיעור הוצאה יש לנו לפוטרו דבתר דעת המוציא אזלינן כן נראה לי ודו"ק:
שם בעי מיניה רבא מר"נ זרק כזית תרומה לבית טמא מהו וכו' ועיקר האיבעיא היינו אי אמרינן דכיון דחשיב האי שיעורא לענין טומאה חשיב נמי לענין שבת כמו שפירש"י בהא דמיבעיא ליה דוקא בכזית ולא מיבעיא ליה אפילו בכל שהו והאי טעמא גופא דחזי לאיצטרופי פחות מכביצה כבר הרגיש הרשב"א ז"ל בחידושיו בזה ותירץ דשאני כזית דלוקין עליו בעלמא בכזית בכא"פ אלא דקשיא ליה לרשב"א א"כ מאי איריא בבית טמא אפילו בתרומה טהורה נמי שייך הך מלתא דשיעורא דכזית שייך ביה מלקו' לזר האוכלה ועל זה כתב דבתרומה טהורה פשיטא ליה לאידך גיסא דחייב והאריך שם לתרץ קושיית הרמב"ן ז"ל ע"ש ולענ"ד אף שאיני כדאי מ"מ תורה הוא וללמוד אני צריך דלכאורה איפכא מסתברא דע"כ לא בעי מיניה רבא מר"נ אלא בבית טמא דוקא משום דע"י זריקתו לבית טמא גרם לו הך זריקה לחשיבות האיסור טומאתו מש"ה י"ל דמהני נמי הך חשיבות גופא לענין שבת כיון שעל ידי מעשיו נולד' החשיבות וכה"ג לענין שתי הלחם ולחם הפנים דע"י הוצאתו בשבת חוץ לחומת עזרה גרם לו להיות פסול ביוצא מש"ה איכא למימר דליחייב אפילו פחות מגרוגרת משום חשיבות האיסור עצמו משא"כ בתרומה טהורה ובשאר איסורים נראה דלא שייך הך מלתא כלל כיון דענין חשיבות האיסור לא בא לו ע"י מעשה שבת דהא מקמי הכי נמי הוה אסור כן נ"ל וצ"ע ודו"ק:
בתוס' בד"ה אי לענין טומאה כביצה וכו' עס"ה. עמ"ש בזה בחידושי פסחי' דף ל"ג ע"ב דלענ"ד הך מילתא אי אוכל עצמו טמא פחות מכביצה או לא תליא באשלי רברבי בפלוגתא דתנאי ע"ש אלא דבלאו הכי נ"ל דמסוגיא דשמעתין לא מוכח מידי דהא דמספקא ליה לרבא אי משום חשיבותו לענין טומא' יש לחייבו לענין שבת אפשר דהיינו דוקא כיון שמטמא אחרים בהאי שיעורא דהיינו בכביצה לסברת המקשן ולסברת התרצן נמי ע"י צירוף כזית לפחות מכביצה אבל משום טומאת עצמו בכל שהוא לא איכפת לן כ"כ כיון דאין מלקות באכילתן וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ואפ"ה מקשה שפיר בסמוך בשתי הלחם ולחם הפנים משום דפסול יוצא שייך להחמיר טפי לענין שבת נמי בכזית כיון דיש מלקות ממש באכילת כזית דיוצא ואיכא נמי למ"ד דיוצא מטמא את הידים:
במשנה המוציא בין בימינו וכו' או על כתיפו חייב שכן משא בני קהת ופירש"י דלענין כתיפו יפה האי טעמא אבל לענין ימין ושמאל וחיק אורח ארעא הוא. א"כ משמע מדבריו דכתף לאו אורח ארעא הוא. ולפ"ז קשה על מה שכתבו התוספות בריש מכילתין דהאי טעמא דהוי במשכן לחוד לא מהני אלא דוקא היכא דאיכא נמי סברא וא"כ כיון דכתף לאו אורח ארעא הוא אע"ג דהוי במשכן דבני קהת אפי' הכי אין לחייבו כיון דליכא סברא. והנראה לענ"ד בזה דשאני הכא דאשכחן בהדיא דמשא בני קהת קרייה רחמנא מלאכה דכתיב בפרשת במדבר נשא את ראש בני קהת מבן שלשים שנה ומעלה כל הבא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד וכתיב בתריה זאת עבודת בני קהת באוהל מועד קודש הקדשים וא"כ כיון שעיקר עבודת קדשי קדשים שהוא הארון היה בכתף אלמא דמיקרי מלאכה וכה"ג גופא כתבתי בריש מכילתין דף ד' בלשון התוספות בד"ה דר"ע סבר דהא דאמרינן נמי בסמוך אמר רבי אליעזר המוציא משאוי למעלה מיו"ד חייב שכן משא בני קהת אע"ג דלמעלה מקום פטור הוא וא"כ הוי ליה למיפטר דלא מיקרי מלאכה כלל והוי ליה כמוציא משא במקום פטור דפטור אע"כ דאפ"ה חייב כיון דקרייה רחמנא מלאכה וכדפרישית. ומה שיש לדקדק עוד בזה ובמימרא דר"א גופא מבואר לקמן בריש פרק הזורק אי"ה:
בגמרא מ"ש לפניו ובא לו לאחריו וכו' אמר ר"א תברא מי ששנה זו לא שנה זו אמר רבא מאי קושיא וכו'. ולכאורה יש לתמוה טובא על ר"א גופא דאמר תברא כיון דבפשיטות איכא לאוקמי כחד תנא וכדאמר רבא ומעיקרא נמי מאי מקשה הש"ס מ"ש כיון דטעמא רבא איכא לחלק והנראה בזה דמעיקרא סבר דאפי' בדבר ששינוי למעליותא אפ"ה שייך לפוטרו כיון דלא איתעביד מחשבתיה והו"ל כשני שמות דאשכחן בכריתות דפלוגתא דתנאי היא גבי תאנים וענבים דלא שני לן התם בין שינוי למעליותא או לגריעותא וכמ"ש כן נראה מלשון הירושלמי דשמעתין ע"ש ועל דרך זה יש ליישב כל הסוגיא דהאי דאחריו ובא לו לאחריו היינו בענין ששינה קצת ממה שחישב בראשונה וא"כ שייך נמי בהך פלוגתא דתנאי בכריתות. כן נראה לי:
שם במשנה המוציא ככר וכו' לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבים ור"ש פוטר. ואין להקשות א"כ לר"ש מושיט דחייב רחמנא היכי משכחת ליה דבדבר קל הו"ל זה יכול וזה יכול ובדברים כבדים כגון קרשים דהוי במשכן הוי כזה אינו יכול וזה אינו יכול דאפשר דשאני מושיט דגזירת הכתוב הוא כיון דאשכחן בעגלות המשכן דקריה רחמנא עבודה וע"כ היינו משום הושטת קרשי המשכן מעגלה לעגלה כדאיתא לקמן בריש פרק הזורק וכדפרישית לעיל בפירקין לענין המוציא משאוי למעלה מיו"ד וכן מצאתי להדיא בירושלמי שם בר"פ הזורק ע"ש ובלשון התוס' לעיל דף ג' בד"ה בעשותה שמפרשים שיטת הירושלמי בע"א ואין להאריך:
בגמרא במאי קמיפלגי כו' ר"ש סבר תלתא מיעוטי כתיבי חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וכו'. הא דמשמע הכא דמיעוטא דקרא קמא דהיינו נפש ואוקימנא ליה למעוטי זה עוקר ולעיל בריש מכילתין דף ג' משמע דזה עוקר ממעטינן מבעשותה כבר כתבתי שם ליישב בלשון התוס' בד"ה בעשותה ע"ש. ויש לי לפרש עוד בדרך אחר דודאי אי לא הוי כתיב אלא חד מיעוטא הוי מוקמינן ליה טפי למעוטי בדדמי במאי דמסתברא טפי דהיינו זה עוקר משא"כ השתא דאיכא ג' מיעוטי ניחא לן טפי לאוקמא מיעוטא דקרא קמא לענין זה יכול וזה יכול דשייך נמי בשאר איסורי חיובי חטאת וכ"ש לענין אחד שעשה בהוראת ב"ד דשייך בכל איסורים משא"כ זה עוקר וזה מניח דלא שייך אלא באיסור שבת לחוד לא שייך למעט אלא מקרא בתרא דבעשותה אי משום דלשון עשייה שייך טפי בענין עשיית מלאכה או משום דכתיב בעשותה אחת ממצות ה' כן נ"ל. מיהו בעיקר מילתא דזה יכול וזה יכול נראה דלא שייך בשאר כל איסורים היכא דמשכחת לה בכה"ג דהא לענין שחוטי חוץ אשכחן דשנים אוחזין בסכין אחד ושחטו (חייבים) [פטורים] ובשנים שאחזו באבר אחד והעלוהו (פטורים) [חייבים] כדאיתא בזבחים בפרק השוחט והמעלה מקראי ע"ש אם כן לענין שאר איסורין צ"ע בסוגיית הש"ס:
שם בתוס' בד"ה ה"ג ור"ש כו' ולא גרסינן ר"ש לטעמיה וכו' עס"ה. ועיין בחידושי רשב"א שכתב לתרץ בשם הר"ן בר יוסף דשאני התם דאיכא כפרה וכו' וכתב על זה דאינו מחוור דמ"מ מנ"ל דר"ש אית ליה הכי וכו' ע"ש. אבל מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש כתב ליישב גירסת רש"י לנכון ע"ש באריכות:
בתוס' בד"ה שהחי נושא את עצמו תימא לר"י למה פטור וכו' אור"י דממשכן גמרינן שלא היו נושאין דבר חי וכו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה דהא בכמה אבות מלאכות מצינו שאע"ג שלא היה מאותו המין כלל דכוותיה במשכן אפ"ה כל תולדה דדמיא לגמרי לאבות מסברא שפיר הוי בכלל חיובא כמו האב בעצמו ונראה לי דתירוצו של ר"י כאן היינו דוקא לענין הוצאה או מעביר ברה"ר דכיון דמלאכה גרועה היא בעינן שהתולדה עצמו נמי הוי במשכן ולא מהני הך מלתא לחוד דדמיא מסברא כמ"ש התוס' להדיא בריש מכילתין בכמה דוכתי ולקמן בפ' הזורק בד"ה הכנסה מנ"ל ע"ש וכמו שכתבתי ג"כ לעיל בפירקין גבי משוי דבני קהת ודו"ק:
בד"ה ר"ש פוטר נראה לר"י דמלאכה שאצ"ל וכו' כעין שהיו צריכין לה במשכן וכו' עס"ה. עיין מ"ש רשב"א ז"ל בחידושיו ומ"ש מ"ז ז"ל בס' מג"ש באריכות ולפי שעניני מלאכה שאצ"ל כבר הארכתי בפרק כירה גבי מיחם שפינהו ובכמה דוכתי במכילתין לכן לא ראיתי להאריך כאן מיהו במאי שכתבו התוספות דלענין מלאכה שאצ"ל בעינן ממש דומיא דמשכן אף ע"ג דבשילהי פ"ק דחגיגה משמע דילפינן לה מקרא דמלאכת מחשבת אסרה תורה אם כן משמע דהוי גזירת הכתוב מ"מ מלאכת מחשבת גופא לא כתיב אלא במלאכת המשכן ומש"ה ניחא להו לאוקמי מסברא דבדומיא דמשכן ממש תליא מלתא והא דאיצטריך למילף מקרא בשילהי חגיגה ולא יליף לה בפשיטות מהך סברא גופא דבעינן דומיא דמשכן כדאמרינן לענין עיקר דיני שבת בכמה גווני נ"ל דאי לאו ילפותא דקרא הו"א דחייב במלאכה שאצ"ל אע"ג דלא הוי דומיא דמשכן היינו מדאיצטריך למיסר שריפת בת כהן בשבת כדאיתא לקמן בפרק הזורק ואין להאריך כאן יותר:
בתוס' בד"ה המכבד והמרבץ תימא דע"כ מיירי וכו' והא אמר בפרק אמר להם הממונה וכו' דדבר שאינו מתכווין מותר לר"י מן התורה וכו' עס"ה. כל דבריהם בזה הדיבור היינו לפי גירסתם ופירושם בפרק הממונה שהאריכו שם בזה וכן לעיל בפרק כירה במיחם שפינהו משא"כ לגירסת רש"י ופירושו שם דגרסינן התם אבל הכא צירוף דרבנן וכו' א"כ משמע להדיא איפכא דדוקא באיסור דרבנן אמרינן דלר"י מותר מן התורה בכל מילי ומדרבנן במקצת אבל באיסור דאורייתא אשכחן דמחלק ר"י בין איסור שבת לשאר איסורין כל זה ברור לשיטת רש"י וכבר הארכתי בזה לעיל בפ' כירה דף מ"א ע"ב ע"ש:
בד"ה והרודה וכו' תימא לר"י כיון דמותר לגבן ביו"ט וכו' יהיה מותר לבנות ביתו ביום טוב אם נפל דמתוך שהותר וכו' עכ"ל וכבר כתבתי בפ"ק דביצה דף י"ב ליישב דנ"ל ברור דהא דאמרינן הכא בשמעתין המגבן חייב משום בונה היינו דוקא דמגבן כדי ליבשם ולהצניען לזמן מרובה או למוכרן דבכה"ג צריך לעשותן ולתקנן כעין בנין כדי שיתקיים ולא יתפרק אבל במגבן כדי לאכלה לאלתר באותו היום נראה דלא דמי לבנין כלל וא"כ לפ"ז תו לא אשכחן דהותר בנין בי"ט לצורך כנ"ל ועוד כתבתי שם בע"א ע"ש ודו"ק:
בגמרא אמר רבא ה' מדות וכו' ואם הוקף צמיד פתיל עד שיפחת רובו ופרש"י דכל כלי פתוח כתיב דרך פתח נכנסת לו טומאה ולא דרך נקביו עכ"ל. ובתוס' בסוף הסוגיא האריכו בזה ליישב שיטת רש"י ומסקו בשם רבינו תם שמפרש להאי דעד שיפחת רובו בענין אחר לגמרי ולא כפירש"י ולכאורה יש לתמוה מאי קשיא להו על שיטת רש"י דלכאורה רש"י לאו מסברא דנפשיה כתב כן אלא מברייתא ערוכה דספרי והובא בילקוט פרשת חוקת על פסוק זאת התורה דמייתי התם כל הבא אל האהל דרך פתח הוא מטמא וכאן אתה דן לקבר וכו' או חילוף מה קבר וכו' ת"ל כל כלי פתוח דרך פתחו הוא מטמא ואין מטמא מכל צדדיו עכ"ל הברייתא הרי להדיא כמו שכתב רש"י כאן בשמעתין וכבר הארכתי בזה בתכלית אריכות בקונטרס מיוחד בהלכות טומאת כהנים והעליתי שם רש"י לשיטתו ותוס' לשיטתם בפי' הברייתא בספרי וכאן אין להאריך יותר ודו"ק: