ספר הבחור/מאמר ד
בביאור משקלי השמות שאינם שלמים ונחלק גם הוא לשלש עשרה עקרים
בביאור שמות חסרי פ"א נו"ן
א
[עריכה]דע כי כל שמות חסרי פ"א נו"ן הם בתוספת מ"ם בראש, ותמיד היא פתוחה ודגש אחריה להורות על הנו"ן החסרה. כמו "מַטַּע יְיָ" (ישעיהו סא, ג), "מַסָּע וְשִׁרְיָה" (איוב מא, יח), שרשם נטע, נסע. וכן מַבּוּעַ, מַבּוּל, שרשם נבע נבל. ובאים בה"א הנקבה, כמו מַפָּלָה, מַטָּרָה, ובצרי כמו מַגֵּפָה, מַסֵּכָה ודומיהם. וכן מַצֵּבָה מחסרי פ"א יו"ד, כי דין אחד להם ולחסרי פ"א נו"ן כמבואר במאמר שני בעקר ששי בסימן ששי.
ב
[עריכה]והנה כבר ידעת כי השמות הדגושים לא ישתנו כמבואר במאמר שלישי בעקר החמישי בסימן א. ועל זה הדרך באים חסרי הפ"א עם נחי הלמ"ד, כמו מַכָּה, מַצָּה ודומיהם, שרשם נכה, נצה, והה"אין לנקבות. אבל "קָצַר הַמַּצָּע" (ישעיהו כח, כ) שרשו יצע. ומהם בה"א שרשית מַטֶּה, והראיה שהיא שרשית שהיא בסגול, וזה יתבאר לך במאמר זה בעקר ששי. וכן מחסרי הקצוות מַתָּן, ובחסרון שני הקצוות מַתַּת.
ג
[עריכה]והכלל, כל שם שתמצא במ"ם פתוחה בראש ודגש אחריה, הרי הוא שם מחסרי נו"ן. ונמצאים שנים בתוספת ה"א בראש ודגש אחריה, כמו "רֶוַח וְהַצָּלָה" (אסתר ד, יד), "הַכָּרַת פְּנֵיהֶם" (ישעיהו ג, ט), שרשם נצל, נכר. ונמצאים שנים בלי תוספת אות בראש, והם שיא, ושיג, כמו "יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ" (איוב כ, ו), "וְכִי שִׂיג לוֹ" (מ"א יח, כז), שרשם נשא, ונשג. ואין להביא ראיה מהם, כי מעטים הם.
בביאור שמות נחי פ"א אל"ף או יו"ד
א
[עריכה]הנה ידוע כי לא תנוח אות לעולם בראש המלה, לכן באים אלה בראש המלה על דרך השלמים, כמו מן אמר – אוֹמֵר, ומן אכל – אוֹכֵל או אֲכִילָה. ונמצאים בתוספת מ"ם בראש, כמו מַאֲמָר, מַאֲכָל – בנוע האל"ף. וכן באמצע לא תנוח, כמו מן שאל – שְׁאֵלָה או מִשְׁאַל.
ב
[עריכה]ושמות נחי פ"א יו"ד על הרוב הם בתוספת מ"ם או תי"ו בראש ונקודים בחולם, כמו מוֹצָא, מוֹשָׁב – בקמץ בסוף. גם נמצאים בצרי בסוף, כמו מוֹעֵד, מוֹקֵשׁ. ודע שאותם שהם בקמץ בלשון יחיד יהיו גם בלשון רבים בקמץ. כמו מן מוֹצָא, מוֹשָׁב, נאמר מוֹשָׁבִים, מוֹצָאוֹת. אבל אותם שהם בצרי, יהיו בלשון רבים בשוא, כמו מוֹפֵת, מוֹקֵש – מוֹפְתִים, מוֹקְשִׁים. וכלם בטעם מלרע. וכבר ידעת תהפכות הקמץ והצרי בסוף. ונמצאים עם התי"ו, כמו תּוֹשָׁב, תּוֹשָׁבִים. אבל על הרוב אותם שהם עם תי"ו בראשיהם הם עם ה"א הנקבה, כמו תּוֹלָדָה, תּוֹכֵחָה. וכן מנחי הקצוות תאמר תּוֹרָה, תּוֹדָה, מן ירה, ידה. ונמצאים בתי"ו בתחילה ובסוף, כמו תּוֹעֶלֶת, תּוֹחֶלֶת. ומעטים נמצאים עם מ"ם בראש וה"א בסוף, כמו מוֹעֵצָה, מוֹרָשָׁה. והכלל: כל שם שתמצא עם מ"ם או תי"ו בראש בנקדות החולם הם מנחי פ"א יו"ד. ושנים יוצאים מן הכלל – "וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ" (ויקרא כו, לו), "בְּמֹעַל יְדֵיהֶם" (נחמיה ח, ו) – שהם מהכפולים. ומעטים נמצאים המ"ם בשורק, כמו מוּסָר, מוּצָק. גם נמצאים בלי תוספת אות עם ה"א הנקבה, כמו שֵׁנָה, עֵצָה, דֵּעָה, לֵדָה. ובסמיכות ישוב הצרי לשוא והקמץ לפתח, כמבואר במאמר הראשון בעקר השני. ונמצאים שנים בלי ה"א הנקבה, והם "צֵא תֹּאמַר לוֹ" (ישעיהו ל, כב), "בוּל הָרִים" (איוב מ, כ) – שרשם יצא, יבל.
בביאור שמות נחי העי"ן בתוספת אות
א
[עריכה]דע כי רוב השמות נחי העי"ן הם בתוספת מ"ם הנקודה בקמץ, כמו מָקוֹם, מָלוֹן, מָנוֹס. ובסמיכות ובכנוי ישוב הקמץ לשוא כדינו בשלמים, כמו מְקוֹם, מְקוֹמוֹ, מְלוֹנוֹ, מְנוּסִי. לכן טועים האומרים בשיר של אֲדוֹן עוֹלָם "וְהוּא נִסִּי וּמָנוּסִי" – המ"ם קמוצה, כי דינה בשוא – מְנוּסִי, כדין הקמץ המתהפך לשוא בכנויים, וכן נמצא "מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי" (ש"ב כב, ג). אך במשקל השיר הזה לא יתכן, כי צריך להיות שם יתד, והוי"ו השרוקה עם שוא איננה יתד. לכן הוא טעות נפל בנוסחא, ודינו להיות "וּמָנוֹס לִי", והחזנים הורגלו לומר "וְהוּא נִסִּי וּמָנוּסִי מְנָת כּוֹסִי", כדי לעשות חרוז יפה. וכשיבאו עם ה"א הנקבה תמיד המ"ם שואית ושורק אחריה, כמו מְשׁוּבָה, מְלוּכָה, מְבוּכָה. וכן עם התי"ו בראש, כמו תְּקוּמָה, תְּלוּנָה. ובזולת ה"א הנקבה לא יבאו זה המשקל בתוספת מ"ם או תי"ו לעולם.
ב
[עריכה]והכלל: כל שם שתמצא במ"ם קמוצה מזו הגזרה בראש, ובארבע השתניותיו במ"ם או בתי"ו שואית, הרי הוא של נחי עי"ן. ונמצאים שנים בתוספת תי"ו בסוף והם נוֹפֶת, ובּוֹשֶׁת. וכבר הודעתיך במאמר שלישי בעקר אחד עשר בסימן חמישי כי תי"ו כזאת תבא דגושה בכנויים, כמו "לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת" (ש"א כ, ל), וכן ראוי לומר מן נוֹפֶת – נָפְתִּי, נָפְתְּךָ. ונמצא אחר בתוספת מ"ם בסוף, והוא רֵקָם.
בביאור שמות נחי העי"ן הבאים בלי תוספת אות
א
[עריכה]דע כי נמצאים שמות מגזרה זו זולת תוספת אות ואינם רק של שני אותיות, ותמיד פ"א-הפעל נקודה באחת מן חמש תנועות הגדולות. בקמץ, כמו זָר, צָר, רָע. ובצרי, כמו גֵּר, צֵד, עֵד. ובחירק, כמו סִיר, קִיר, עִיר. ובחולם – אוֹר, יוֹם, טוֹב. ובשורק, כמו שׁוֹר, דּוֹר.
ב
[עריכה]אבל עם התנועות הקטנות לא נמצאים. ורובם אינם משתנים, והמשתנים משתנים באופנים מתחלפים, כמו מן יוֹם, יבא הרבוי וכנויו בקמץ, כמו יָמִים, יָמָיו וכולי, וכן מן רֹאשׁ – רָאשִׁים, רָאשָׁיו, ואין זולתם. וטוֹב יבא בסמיכות ובכנוי בשורק, כמו טוּב, טוּבוֹ וכולי, וזהו כשהוא שם דבר, אבל כשהוא תואר לא ישתנה עיין בשרשי רבי דוד קמחי.
ג
[עריכה]והקמוצים והצרוים לא ישתנו כלל. והסבה תתבאר לך במאמר זה בעקר ח. גם החרוקים והשרוקים רובם לא ישתנו, רק עִיר, יבא ברבוי בנוע היו"ד, כמו עֲיָרִים, עֲיָרוֹת. וכן שׁוּק יבא ברבוי בנוע הוי"ו – שׁוָקִים. וכן מן קוץ – "קְוֻצּוֹתָיו" (שה"ש ה, יא), ומן דּוּד נמצא "בַּסִּירוֹת וּבַדְּוָדִים" (דה"ב לה, יג).
ד
[עריכה]וגם נמצאים בנוע היו"ד בלשון יחיד, כמו בַּיִת, עַיִן, זַיִת, לַיִל, חַיִל, עַיִר. וכולם בטעם מלעיל, ולולי זה היתה צריכה היו"ד להיות דגושה כדין אחר תנועה קטנה. ובכל ארבע ההשתניות תנוח היו"ד בצרי. כמו בֵּית, בֵּיתוֹ; זֵית, זֵיתוֹ, זֵיתִים; לֵיל, לֵילוֹ, לֵילוֹת; אֵיל, אֵילִים. חֵיל, חֵילוֹ. והרבוי בנוע היו"ד בלשון רבים – חֲיָלִים. וכן מן עַיִר – "וַעְיָרִם" (בראשית לב, טז). והכנוי – "לַגֶּפֶן עִירוֹ" (בראשית מט, יא) – בחירק. ומלה בָּתִּים מלה זרה מאד בהיות הדגש אחר התנועה גדולה והטעם מלרע.
ה
[עריכה]גם נמצאים בוי"ו נעה בלשון יחיד, כמו אָוֶן, עָוֶל, מָוֶת, תָּוֶך – בקמץ ובסגול. ואין במשקלם בשלמים, כמו שזכרתי במאמר שלישי בעקר שני בסימן שביעי. ובסמיכות ובכנוי תנוח הוי"ו ברובם, כמו "בְּתוֹךְ הָעִיר" (בראשית יח, כד), "מוֹת יְשָׁרִים" (במדבר כג, י). וכן בכנוי "לִפְנֵי מוֹתוֹ" (דברים לג, א), "אֶל תּוֹכוֹ" (ויקרא יא, לג), "מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ" (ירמיהו ד, יד). ובתוספת ה"א בסוף בנוע הוי"ו, כמו מָוְתָה, עַוְלָה, וכן נמצא אחר בוי"ו נעה בכנוי – "בְּעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (יחזקאל יח, כו). ושָׁוְא הוא ממשקל זה, אלא שהוקל ונהפך הסגול לשוא מפני נחות האל"ף, כי דינו שָׁוֶא.
בביאור שמות נחי למ"ד אל"ף
א
[עריכה]דע כי רובם הם של שלשה נקודות, כמו כֶּלֶא, פֶּלֶא, גֶּבֶא, טֶנֶא. והולכים על דרך השלמים פעמים בכנוי; בחירק, כמו כִּלְאוֹ, פִּלְאוֹ; ובפתח, כמו "טַנְאֲךָ" (דברים כח, ה).
ב
[עריכה]ונמצאים על משקל פָּעָל, כמו צָמָא, צָבָא. ועל משקל פּוֹעֶל, כמו גּוֹמֶא, סובא, ובא אחד בדגש, והוא כִּסֵּא. ולא ישתנה בסמיכות. אבל בכנוי ישוב הצרי לשוא ויפול הדגש, כמו כִּסְאוֹ, כִּסְאֲךָ. וכן ברבוי, והוא בלשון נקבות – "שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת" (תהלים קכב, ה).
ג
[עריכה]וחֵטְא היה ראוי להיות חֵטֶא אלא שהוקל, כמו שהוקל שָׁוְא ממשקל פָּעֶל כמו שבארתי. והנה חי"ת של חֵטְא בצירי על דרך אותם של חמש נקודות, ולכן בכנוי יבא החי"ת בסגול – חֶטְאוֹ, חֶטְאָם, כמבואר בעקר שלישי במאמר ראשון בסימן ששי, וברבוי חֲטָאִים. אבל "וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים" (תהלים א, א), הוא תואר ממשקל הדגושים אשר לא ישתנו, ותאמר בסמיכות ובכנוי הרבים – "חַטָּאֵי עַמִּי" (עמוס ט, י), "וְחַטָּאֶיהָ יַשְׁמִיד". (ישעיהו יג, ט)
בביאור שמות נחי למ"ד ה"א
א
[עריכה]דע כי שמות נחי למ"ד הם באים על הרוב בתוספת מ"ם או תי"ו בראש ונקודים בחריק ואחריהן שוא-נח, כמו מִצְוָה, מִנְחָה, תִּקְוָה, תִּכְלָה. ועל אותיות הגרון בפתח, כמו מַחֲצָה, מַחְתָּה, תַּאֲוָה.
ב
[עריכה]וכל אלו הם ההאי"ן לנקבה. והראיה כי הם מלרע, ועוד כי ישוב לתי"ו רפויה בסמיכות ובכינויים כדין ה"א הנקבה, כמו "מִצְוַת יְיָ" (תהלים יט, ט), "מִנְחַת יְהוּדָה" (מלאכי ג, ד), מִצְוָתוֹ, תַּאֲוָתוֹ. ומעטים נמצאים בה"א נוספת, כמו מן עלה – מַעְלָה ודומיהו שהם מלעיל, כמו שביארתי במאמר שלישי בעקר שמיני בסימן שני.
ג
[עריכה]אכן עם הה"א שרשית נמצאים הרבה, אבל תמיד סגול לפניה, כמו מִקְנֶה, מִקְרֶה, מִשְׁנֶה. ואם פ"א-הפעל גרונית – כמו מַחֲנֶה, מַעֲשֶׂה. ובזה הם נבדלים מה"א הנקבה והנוספת. שאותם הם קמוצים, וגם לא ישתנו בסמיכות ובכנוי רק שהסגול ישוב לצרי, כמו "מַחֲנֵה דָן" (במדבר ב, כה), "מִרְעֵה עֲדָרִים" (ישעיהו לב, יד). אכן עם תוספת תי"ו בראש לא נמצאה ה"א שרשית לעולם. ובכנויים תחסר הה"א – מִקְנֵהוּ, מִשְׁנֵהוּ, מַעֲשֵׁהוּ – ההאי"ן עם הוי"ו לכנוי הזכר, כמו יָדֵהוּ, רַגְלֵהוּ. וכן מִקְנַי, מִקְנְךָ, מִקְנָם וכולי – בכולן תחסר הה"א.
בביאור שמות נחי למ"ד ה"א הבאים בתוספת תי"ו או מ"ם בראש, ובתי"ו בסוף
א
[עריכה]דע כי נמצאים שמות מזו הגזרה בתוספת מ"ם בראש ובתי"ו בסוף, כמו מַשְׂכִּית, מַרְבִּית. וגם בתי"ו בראש ובסוף, כמו תַּבְנִית, תַּכְלִית.
ב
[עריכה]ודע כי ראויים להיות מַרְבִּייִית תַּבְנִייִית עם שלשה יו"דין. האחת היא יו"ד המשך, כמו שהיא אחר למ"ד-הפעל בבינוני מבנין הִפְעִיל – מַפְקִיד מַפְקִידָה, והשנית היא במקום ה"א למ"ד-הפעל, כי שרשו רבה, בנה, והשלישית היא יו"ד היחס, כמו עִבְרִית, מִצְרִית, וכלם יבאו ברבוים ביו"ד נעה על משקל חֲמִשִׁיּוֹת, כמו שכתבתי במאמר שלישי בעקר שלש עשרה. ועוד אדבר בם בספר ההרכבה במלת "מַבְלִיגִיתִי" (ירמיהו ח, יח).
ג
[עריכה]ונמצאים על זה המשקל שהתנועה האחרונה שורק, וזה דווקא עם תי"ו בראש, כמו תַּרְבּוּת, תַּזְנוּת. ונמצא עם המ"ם – "אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ" (ישעיהו מא, יב), הנפרד ממנו מַצּוּת הראוי מַנְצוּת, כי שרשו נצה. וכן בדברי משנה מַלְקוּת מן לקה. וזכור כי תמיד המ"ם והתי"ו שבראש אלו הם פתוחים אפילו בלא סבת אות גרונית. ונמצא אחר לבד בתוספת אל"ף בראש – "וְאַחֲוָתִי בְּאָזְנֵיכֶם" (איוב יג, יז), שרשו חוה. והכלל: כל שם שתמצא במ"ם או תי"ו בחירק או בפתח בראש, והאות שאחריה שואית ואינן מן השלמים, דהיינו שאינו בו שלש אותיות נעות, הרי הוא מנחי למ"ד ה"א. ונמצא שנים לבד בתי"ו שואית בראש, והם "תְּעָלָה" (מ"א יח, לב), "תְּלָאָה" (שמות יח, ח).
בביאור שמות נחי למ"ד ה"א הבאים בלי תוספת אות בראש והם בה"א הנקבה בסוף
א
[עריכה]דע כי נמצאים עוד שמות מגזרה זו עם ה"א הנקבה. מהם הפ"א בקמץ, כמו שָׂפָה, מָנָה, ומהם בצרי, כמו מֵאָה, פֵּאָה, וכלם ישתנו לשוא בראש כדינם.
ב
[עריכה]אכן שמות נחי העי"ן הבאים על שני משקלים האלו לא ישתנו כלל. כמו מן קָמָה, צָרָה, ובסמיכות קָמַת, צָרַת, וברבוי קָמִים, צָרִים – הקמץ לא ישתנה. וכן הצרויים מנחי העי"ן, תאמר ציד, שׂב – צֵידָה, שֵׂיבָה, ובסמיכות – צֵדַת, "שֵׂיבַת עַבְדְּךָ" (בראשית מד, לא) – הצרי לא ישתנה. והטעם בזה כי נחי העי"ן צריכים תמיד תנועה גדולה להורות על וי"ו השרשית הנחה שאחרי הקמץ, לפיכך לא ישתנו. אבל בשָׂפָה, מָנָה, פֵּאָה, מֵאָה, שלא תבא התנועה הגדולה בפ"א-הפעל להורות על נחות, ישתנו, ותאמר שְׂפַת, פְּאַת וכולי. וזכור זה כי הוא כלל גדול. ועוד אדבר מזה מגזרת הכפולים בעקר י"א בסימן רביעי, והבאים עם ה"א שרשית בסוף אבאר בעקר שאחר זה.
בביאור שמות נחי למ"ד ה"א הבאים עם שרשית בסוף
א
[עריכה]דע כי השמות הבאים עם ה"א שרשית הם מעטים, כמו "גֵּאֶה וָרָם" (ישעיהו ב, יב), "וַיֵּצֵא מִגֵּוָה" (איוב כ, כה). ובאים בסגול – "גֵּאֶה מְאֹד" (ירמיהו מח, כט), "רֵעֶה דָוִד" (ש"ב טו, לז). וברבוי תאמר גֵּאִים, רֵעִים. ומן גֵּאָה בקמץ יבא "הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים" (תהלים קכג, ד) ביו"ד נעה, וכן מן גֵּוָה תהפך הוי"ו ליו"ד נעה בסמיכות, כמו "בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה" (שופטים יד, ח). והרבוי – "מָלֵא גְוִיּוֹת" (תהלים קי, ו).
ב
[עריכה]ודע כי נמצאים הרבה שמות בגזרה זו שתהפך בהם הה"א ליו"ד נחה בסוף ולפניה חירק, והם של ארבע מינים. האחד שהתנועה הראשונה קמץ, כמו צָלִי, קָלִי. והשני שהתנועה הראשונה חולם, כמו חוֹלִי, עוֹנִי. הרביעי שהתנועה הראשונה בסגול כמו שֶׁבִי, פֶּרִי, כֶּלִי, וכשיבא אלו בכינויים תנוע היו"ד, כמו שֶׁבְיְךָ, פֶּרְיְךָ, כֶּלְיְךָ. וכן מן מֶשִׁי בכנוים תנוע היו"ד. וכן אמר רבי שלמה גבירול באחד משִריו "לְבוּשׁ מִשְׁיָם", פירש הַמֶּשִׁי שֶׁלָּהֶם. והחולמים ישובו לחטף-קמץ בסמיכות אף על פי שהתנועה האחרונה אינה סגול, כמו שכתבתי במאמר שלישי בעקר רביעי סימן שני. ונמצאים בחטף-קמץ אפילו בלי סמיכות, כמו "כָּל חֳלִי" (דברים כח, סא), "מֶה חֳרִי" (דברים כט, כג).
ג
[עריכה]ואלו המשקלים שזכרתי יבאו לפעמים בתוספת תי"ו בסוף, כמו עָמִית, "צָפֹה הַצָּפִית" (ישעיהו כא, ה). ויש מהם בחולם בסוף, כמו אָחוֹת, חָמוֹת. ובסמיכות ובכנויים ישובו לשוא, כמו עֲמִיתְךָ, אֲחוֹתְךָ, חֲמוֹתְךָ וכולי. והשואים בלי סמיכות – חֲנִית, שְׁבִית. ולפעמים בשורק בסוף, כמו גָּלוּת, חָזוּת. ופ"א-הפעל בשוא, כמו שְׁבוּת, פְּדוּת. וכבר כתבתי דרך רבויים במאמר שלישי בעקר שלש עשרה בסימן חמשי. ונמצאים בתוספת נו"ן בסוף, כמו רָצוֹן, קָלוֹן ודומיהם. הוי"ו הנחה היא במקום ה"א למ"ד-הפעל והנו"ן נוספת. ונמצאים בתוספת נו"ן וביו"ד נעה במקום ה"א למ"ד-הפעל, כמו בִּנְיָן, עִנְיָן, קִנְיָן.
בביאור שמות מנחי למ"ד ה"א הבאים משני אותיות
א
[עריכה]דע כי יש שמות מגזרה זו שהם בלי תוספת אות ותחסר מהן ה"א למ"ד-הפעל, אם כן אינם רק של שני אותיות. יש מהם תמיד קמוצים, ויש מהם תמיד פתוחים, ויש לפעמים קמוצים ולפעמים פתוחים. והם נמנים על פי המסורת. כמו אָב, יָד, דָּג, "צַו לָצָו, קַו לָקָו" (ישעיהו כא, י). וכל אלו מתערבים עם נחי העי"ן וכפולים, ובעקר שאחר זה אתן לך סימנים וכללים איך תכיר אלו מאלו. גם יש מהם נקודים בחירק וביו"ד נחה, והם השמות הנגזרים מהשרשים אשר עי"ן-הפעל שלהם אחת מן אותיות וי"ה. כמו מן שורש רוה נאמר רִי – "אַף בְּרִי" (איוב לז, יא). ומן נהה – ני, מן "בְּנִיהֶם קִינָה" (יחזקאל כז, לב). ומן ציה – "וְצִי אַדִּיר" (ישעיהו לג, כא). ומן כוה – "כִּי תַחַת יֹפִי" (ישעיהו ג, כד). בכלם היו"ד במקום ה"א שרשית והעי"ן נעדרת.
ב
[עריכה]אמנם פִּי אינו מגזרת אלו, כי שרשו פה – שתי אותיות לבד על משקל שׂה. והוא אחד בסמיכות ובכנוי המדבר בעדו, רוצה לומר כי אין הפרש בין "פִּי יְיָ" (במדבר יד, מא), ובין "פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם" (בראשית מה, יב). וזה היה ראוי להיות פִּיִי, ולכבדות שתי היו"דין השליכו האחת, לפי הענין תכיר בכל מקום איזהו לסמיכות או לכנויי.
ג
[עריכה]והכלל כל מה שאמרתי בעקר זה ובעקר שלפניו, שכל שם של שני אותיות שהוא בתי"ו נוספת בסוף ולפניה חירק או שורק, או שהוא ביו"ד נחה בסוף, בין שהוא של שני אותיות נעות או של אחת או שיש בו יו"ד נעה אחר שני אותיות שרשיות, הרי הוא מנחי למ"ד ה"א, דוק ותמצא. ומה שאמרתי דוקא אחר שתי אותיות שרשיות להוציא השלמים ונחי העי"ן, כי כאשר תבא היו"ד בשלמים היא אחר שלש אותיות שרשיות, כמו חמישיות ודומיהם, ובנחי העי"ן היא תבא אחר האות הראשונה, כמו בַּיִת, זַיִת וכולי. גם לא כללתי בכלל זה כל שם שהוא בנו"ן בסוף ולפניה חולם, כמו רָצוֹן, קָלוֹן, פן יטיעוך השמות שבהם הנו"ן שרשית – אֲרוֹן, אֲדוֹן, וכן מָדוֹן מנחי העי"ן – שרשי דון.
בביאור השמות מהכפולים הבאים בחסרון אות
א
[עריכה]דע כי רוב שמות הכפל יבואו בחסרון אות כמנהג פעלי הכפל, וישארו בהם רק שני אותיות, כמו דַּל, טַל, סַל, טַף. ורובם פתוחים, ומהם קמוצים וידועים על פי המסורת. גם יש הרבה מהם בחולם, כמו עוֹז, חוֹם, עוֹל, קוֹר. גם בצרי, כמו חֵן, שֵׁן, צֵל. וכל הקמוצים והצרויים הם נשתוים עם נחי העי"ן ונחי הלמ"ד, כמו שהראתיך במשקליהם ועקריהם.
ב
[עריכה]והנני אתן לך סימן שתוכל להכיר איזה מהם נחי העי"ן או נחי הלמ"ד או כפולים. וזה, שהכפולים דינם היה לבא בדגש להורות על הכפל של שתי אותיות. לבד אי אפשר להדגיש אחת מהם בדגש חזק, כי אין דגש חזק בראש המלה לעולם, כאשר יתבאר לך בפרק שירה בשיר ח; ובסוף המלה לא יבא לעולם דגש. ולכן כשתמצא שם של שני אותיות ולא ידעת מאיזה גזרה הוא, בזאת יבחן: אם יוכל לסבול דגש בכנויו או ברבויו או עם ה"א הנקבה – אז הוא מהכפולים.
ג
[עריכה]והמשל מן זַךְ, אם תרצה לדעת מאנה הוא בא, הטל בסופו אות של רבוי או של כנוי או ה"א הנקבה, ותמצא זַכִּים, זַכָּיו, זַכָּה. וכן מן חַג – חַגִּים, חַגּוֹ – כלם בדגש, אם כן הם מהכפולים. ומן דָּג, תאמר דָּגִים, דָגָּה – הגימ"ל רפויה, אם כן הוא מן הנחים. וכבר נתתי לך סימן במאמר זה בעקר שמיני באיזה אופן תכיר נחי העי"ן מנחי הלמ"ד, ואמרתי כי נחי העי"ן לא ישתנו לעולם, ועל כן מאחר שתאמר מן דָּגִּים – "דְּגֵי הַיָּם" (בראשית ט, ב), שהקמץ נשתנה לשוא, אם כן הוא מנחי הלמ"ד, ושרשו דגה. ומן גֵּר תאמר גֵּרִים, גֵּרוֹ – הצרי לא ישתנה, אם כן הוא מנחי העי"ן, שרשו גור.
ה
[עריכה]והכלל: כל שם שתמצא שתי אותיות שרשיות והשנייה ברבוי ובכנוי ובנקבה, הרי מהכפולים. ותמיד אחת מהתנועות הקטנות בראש. ואפילו אותם שהם קמוצים על פי המסורת, כמו "יָם הַמֶּלַח" (בראשית יד, ג), "תָּם וְיָשָׁר" (איוב א, א) ודומיהם, כשיבאו ברבוי ובכנוי ובה"א הנקבה הם פתוחים, כמו תַּמִּים, תַּמָּה. והצרויים יבאו בחירק, כמו שֵׁן – שִׁנּוֹ, חֵן – חִנּוֹ. והחולמים יבאו עם שלש נקודות, כמו מן חוֹק – חֻקּוֹ, חֻקִּי, חֻקָּם. וכאשר יבא עי"ן-הפעל נקודה בשוא, אז פ"א-הפעל בקמץ-חטוף, כמו "נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ" (שמות טו, יג), וכן חָקְךָ, חָקְכֶם, כמו שפירש רש"י על "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ" (שמות טו, ב). אבל יפה תפש עליו רבי אברהם אבן עזרא עיין שם.
בביאור השמות מהכפולים הבאים בתוספת מ"ם או תי"ו בראש
א
[עריכה]דע כי הבאים בתוספת מ"ם בראש, על הרוב היא קמוצה במשקל שמות נחי העי"ן, אבל יש הפרש ביניהם שאותם בחולם בסוף כמו מָקוֹם, מָכוֹן, מָלוֹן, ואלו הם בקמץ או בצרי בסוף כמו מָסָך, מָגֵן.
ב
[עריכה]ועוד יש הפרש, כי כמו נחי העי"ן הם משתנים מקמץ לשוא כמו שידעת, ואלו לא ישתנו. כמו מן גנן, תאמר מָגֵן, מָגִינִּים, מָגִינֵּי – הקמץ לא ישתנה. והטעם כי הוא במקום דגש על כן לא יוכל להשתנות, כאשר כבר אמרתי פעם ופעמים שהדגושים לא ישתנו.
ג
[עריכה]גם נמצאים מעטים במ"ם חולם על משקל נחי פ"א יו"ד. וגם באלו יש הפרש, שאותם הם בקמץ או בצרי בסוף, כמו מוֹשָׁב, מוֹקֵש; ואלו הם בפתח, כמו מן רדד – "מַעֲשֵׂה מוֹרָד" (מ"א ז, כט), מן רכך – "וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ" (ויקרא כו, לו), והם מעט מזער.
ד
[עריכה]אכן עם הנקבה הם רבים, והם טובים להכיר כי הם דגושי העי"ן. כמו מְגִילָּה, מְחִיתָּה. ועם תי"ו, כמו תְּפִלָּה, תְּחִנָּה. ונמצא אחד בתוספת מ"ם בסוף, והוא חִנָּם, מן חנן.
בביאור שמות של ארבע או חמש אותיות
א
[עריכה]דע כי נמצאים כפולים של ארבע אותיות, רוצה לומר שבין שני אותיות כפולות שבסוף יבא בפעם אחרת פ"א-הפעל. כמו מן ברר – בַּרְבּוּרִים, מן בקק – בַּקְבּוּק, מן צלל – צִלְצָל, מן קדד – קָדְקֹד.
ב
[עריכה]ועוד נמצאים כפולים של ארבע אותיות, ונכפלה בהם למ"ד-הפעל. כמו רַעֲנָן, שַׁאֲנָן, חַכְלִיל. ועם ה"א הנקבה – שַׁעֲרוּרָה, וביו"ד נוספת – שַׁעֲרוּרִיָּה.
ג
[עריכה]ונמצאים כפולים של חמש אותיות, רוצה לומר כפולים העי"ן והלמ"ד. כמו מן ירק – יְרַקְרַק, ומן אָדוֹם – אֲדַמְדַּם, ומן אסף – אֲסַפְסוּף ודומיהם.
ד
[עריכה]ונמצאים של חמש אותיות שאין דומה לחברתה, כמו שַׁעַטְנֵז, צְפַרְדֵּעַ. יש אומרים שהם מורכבים, כמו שַׁעַטְנֵז – שׁוֹעַ טָווּי ונוּז (משנה כלאים ט ח). צְפַר דֵּעַ – רוצה לומר שיודע הבֹקר. וכן של ארבע אותיות, פִּלֶגֶשׁ – פלג אשה. ויותר נכון לומר כי הם שמות מלשון מצרי או בבלי או פרסי. וכלל אומר לך, כי כל מלה אשר היא של חמש אותיות אינה מלשון הקדש, וכן "פַּתְשֶׁגֶן" (אסתר ג, יד), "דַּרְכְּמוֹנִים" (עזרא ב, סט), "אֲחַשְׁתְּרָנִים" (אסתר ח, י), "אֲחַשְׁדַּרְפְּנִים" (אסתר ח, ט) ודומיהם, כאשר אבאר בהקדמת ספר ההרכבה. ויש שמות שיש בהם אל"ף בראש או נו"ן בסוף, ויש בהם מחלוקת אם הם שרשיות או נוספות, כמו אַבְנֵט, חַשְׁמָן, וכן אַרְגָּמָן ורבים כאלה. יש אומרים שהאל"פין והנו"נין נוספות, כאל"ף אֶזְרוֹעַ וכנו"ן של זִכָּרוֹן.
ה
[עריכה]ואשר הם של ארבע אותיות נבדלות הם רבים מאד, כמו כַּפְתּוֹר, סְפָרַד, גַּרְזֶן, בַּרְזֶל, גִּזְבָּר, סִרְפַּד, טִפְסָר ודומיהם. וכבר ידעת כי הקמוצים והצרויים בסוף ישתנו, ותראה בשלמים ותלמוד מאותן של שלש אותיות, כי דרך אחד להם על הרוב.
ו
[עריכה]גם נמצאים מרובעים הבאים דגושים ברבוי, והם אותם שהנקודה האחרונה פתח. כמו מן חַשְׁמַל, נאמר הרבוי חַשְׁמַלִּים, וכן "כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה" (יחזקאל ח, ב) דגושה הלמ"ד, וכן מן "וְגַנְזַכָּיו" (דה"א כח, יא), נאמר גַּנְזַךְ, גַּנְזַכִּים. וכן מן "בְּרֹב שַׂרְעַפַּי" (תהלים צד, יט) – שַֹרְעַף, כלם פתוחים. וכן מן "יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים" (תהלים סח, לב), נאמר חַשְׁמַן אֶגִידִיאוֹ יר"ה. אשר בשמו חברתי הספר הזה ברומא בשנת לרומא כמבואר בהקדמה.