ספר הבחור/מאמר ד/עיקר ג
בביאור שמות נחי העי"ן בתוספת אות
א
[עריכה]דע כי רוב השמות נחי העי"ן הם בתוספת מ"ם הנקודה בקמץ, כמו מָקוֹם, מָלוֹן, מָנוֹס. ובסמיכות ובכנוי ישוב הקמץ לשוא כדינו בשלמים, כמו מְקוֹם, מְקוֹמוֹ, מְלוֹנוֹ, מְנוּסִי. לכן טועים האומרים בשיר של אֲדוֹן עוֹלָם "וְהוּא נִסִּי וּמָנוּסִי" – המ"ם קמוצה, כי דינה בשוא – מְנוּסִי, כדין הקמץ המתהפך לשוא בכנויים, וכן נמצא "מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי" (ש"ב כב, ג). אך במשקל השיר הזה לא יתכן, כי צריך להיות שם יתד, והוי"ו השרוקה עם שוא איננה יתד. לכן הוא טעות נפל בנוסחא, ודינו להיות "וּמָנוֹס לִי", והחזנים הורגלו לומר "וְהוּא נִסִּי וּמָנוּסִי מְנָת כּוֹסִי", כדי לעשות חרוז יפה. וכשיבאו עם ה"א הנקבה תמיד המ"ם שואית ושורק אחריה, כמו מְשׁוּבָה, מְלוּכָה, מְבוּכָה. וכן עם התי"ו בראש, כמו תְּקוּמָה, תְּלוּנָה. ובזולת ה"א הנקבה לא יבאו זה המשקל בתוספת מ"ם או תי"ו לעולם.
ב
[עריכה]והכלל: כל שם שתמצא במ"ם קמוצה מזו הגזרה בראש, ובארבע השתניותיו במ"ם או בתי"ו שואית, הרי הוא של נחי עי"ן. ונמצאים שנים בתוספת תי"ו בסוף והם נוֹפֶת, ובּוֹשֶׁת. וכבר הודעתיך במאמר שלישי בעקר אחד עשר בסימן חמישי כי תי"ו כזאת תבא דגושה בכנויים, כמו "לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת" (ש"א כ, ל), וכן ראוי לומר מן נוֹפֶת – נָפְתִּי, נָפְתְּךָ. ונמצא אחר בתוספת מ"ם בסוף, והוא רֵקָם.