ספרא על ויקרא ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


<< · ספרא על ויקרא · ב · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] "ונפש"-- לרבות כהן משיח שיביא מנחת נדבה.

  • הלא דין הוא! מה אם היחיד --שאינו מביא מנחת חובה בכל יום-- מביא מנחת נדבה, משיח --שהוא מביא מנחת חובה בכל יום-- אינו דין שיביא מנחת נדבה?!
  • לא! אם אמרת ביחיד -- שהוא מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו; תאמר במשיח שאינו מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו! הואיל ואינו מביא על טומאת מקדש וקדשיו לא יביא מנחת נדבה!
  • תלמוד לומר "ונפש"-- לרבות כהן משיח שיביא מנחת נדבה.

[ב] הוא הדין לציבור?

  • הלא דין הוא! מה אם היחיד --שאינו מביא מנחת חובה בבל יום-- מביא מנחת נדבה, צבור --שהוא מביא מנחת חובה בכל יום-- אינו דין שיביא מנחת נדבה?!
  • לא! אם אמרת ביחיד -- שהוא מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו; תאמר בצבור שאין מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו!
  • משיח יוכיח! שאין מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו ומביא מנחת נדבה; אף אתה אל תתמה על הצבור, שאף על פי שאין מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו -- יביא מנחת נדבה!
  • תלמוד לומר 'נפש'-- היחיד מביא מנחת נדבה ואין הצבור מביא מנחת נדבה.


[ג] 'נפש...תקריב'. יכול גזירה?   תלמוד לומר "כי"-- אינה אלא רשות.


"קרבן מנחה"-- מלמד שהיחיד מתנדב לבונה.

  • והלא דין הוא! נאמר "הבא בהמה והבא מנחה חובה לה" "הבא מנחה והבא לבונה חובה לה": מה מנחה שהיא באה חובה עם הבהמה-- באה נדבה בפני עצמה, אף לבונה שהיא באה חובה עם המנחה-- תבא נדבה בפני עצמה!
  • [ד] מה למנחה באה נדבה בפני עצמה -- שכן היא באה חובה בפני עצמה; תבא לבונה נדבה בפני עצמה שכן אינה באה חובה בפני עצמה?! הואיל ואינה באה חובה בפני עצמה -- לא תבא נדבה בפני עצמה!
  • תלמוד לומר "קרבן"-- מלמד שהיחיד מתנדב לבונה.  מכמה? --לא יפחות מקומץ.


[ה] ומנין שהיחיד מתנדב יין?

  • נאמר "הבא בהמה והבא מנחה חובה לה" "הבא בהמה והבא יין חובה לה": מה מנחה שהיא באה חובה עם הבהמה-- באה נדבה בפני עצמה, אף יין שהוא בא חובה עם הבהמה-- יבא נדבה בפני עצמו!
  • [ו] מה למנחה באה נדבה בפני עצמה -- שכן באה חובה בפני עצמה; יבא יין נדבה בפני עצמו שכן אינו בא חובה בפני עצמו?! הואיל ואינו בא חובה בפני עצמו -- לא יבא נדבה בפני עצמו!
  • תלמוד לומר "קרבן"-- מלמד שהיחיד מתנדב יין.  מכמה? -- לא יפחות משלשת לוגין.


[ז] ומנין שהיחיד מתנדב שמן?   הוא הדין והיא התשובה! תלמוד לומר "קרבן", דברי ר' טרפון.  אמר ר' טרפון, מה מצינו ביין שהוא בא חובה ובא נדבה, אף השמן שהוא בא חובה-- יבא נדבה.  אמר לו רבי עקיבא לא! אם אמרת ביין -- שכן הוא קרב חובתו בפני עצמו; תאמר בשמן שאין קרב חובתו בפני עצמו!


ומנין שהיחיד מתנדב עצים?  תלמוד לומר "קרבן"-- מלמד שהיחיד מתנדב עצים.  מכמה? --לא יפחות משני גזירין.


[ח] ר' יוסי אומר: קורא אני "קרבן"; יכול יהיה היחיד מתנדב קטורת וקורא אני עליו (דברים כג, כד) "מוצא שפתיך תשמור ועשית"?
מה אני מקיים (שמות ל, ט) "לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה"!?
יכול יתנדב ויביא על מזבח החיצון!...
תלמוד לומר (שמות לא, יא) "וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ"-- הא אין שמן המשחה וקטורת סמים קרבים אלא בפנים.


[א] "מנחה"-- ליתן את האמור כאן בכל המנחות ואת האמור בכל המנחות כאן.

"סֹלת":  מה "סלת" האמורה להלן (שמות כט, ב) מן החטין, אף כאן מן החטין.

"סלת...קרבנו" "סלת יהיה"-- שלא יתנדב ויביא אלא מן החטין.

  • הלא דין הוא! ציבור מביא מנחה מן החטין חובה ויחיד מביא מנחה מן החיטין נדבה: מה ציבור שהוא מביא מנחה מן החטין חובה-- מביא מנחה מן השעורים חובה, אף יחיד שהוא מביא מנחה מן החטין נדבה-- יביא מנחה מן השעורים [נדבה]!
  • תלמוד לומר "סלת...קרבנו" "סלת יהיה"-- שלא יתנדב [ויביא] אלא מן החטין.


[ב] הא אם אמר "הרי עלי מנחה מן השעורים"-- יביא מן החטין;   "קמח"-- יביא סולת;   "שלא שמן ולבונה"-- יביא עמה שמן ולבונה;   "חצי עשרון"-- יביא עשרון שלם;   "עשרון ומחצה"-- יביא שנים.
ר' שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים.


[ג] "קרבנו"-- היחיד מביא מנחה נדבה ואין השותפים מביאין מנחה נדבה.

  • הלא דין הוא! עולת בהמה באה בנדר ונדבה, ומנחה באה בנדר ונדבה: מה עולת בהמה שהיא באה בנדר ונדבה-- הרי היא באה נדבת שנים, אף מנחה שהיא באה בנדר ונדבה-- תבא נדבת שנים.
  • [ד] לא! אם אמרת בעולת בהמה -- שהוא באה נדבת ציבור; תאמר במנחה שאינה באה נדבת ציבור?!
  • עולת העוף תוכיח! שאין באה נדבת ציבור ובאה נדבת שנים; [ה] אף אתה אל תתמה על המנחה, שאף על פי שאינה באה נדבת ציבור-- תבא נדבת שנים!
  • תלמוד לומר "קרבנו"-- היחיד מביא מנחה נדבה ואין השותפים מביאין מנחה נדבה.

[ו] כשם שאין שנים מתנדבים (ס"א מביאים) מנחה נדבה, כך אין מביאין לא יין ולא לבונה ולא עצים; אבל מתנדבים עולה או שלמים. ובעוף, אפילו פרידה אחת.


[ז] "ויצק עליה שמן"-- על כולה.  "ונתן עליה לבֹנה"-- על מקצתה.

  • מה ראית לומר כן?
"ויצק עליה שמן" על כולה, "ונתן עליה לבֹנה" על מקצתה -- שאין ריבוי אחר ריבוי בתורה אלא למעט.
  • [ח] דבר אחר: "ויצק עליה שמן" על כולה, מפני שהוא נבלל עמה ונקמץ עמה;  "ונתן עליה לבֹנה" על מקצתה, שאינה לא נבללת עמה ולא נקמצת עמה.


[ט] "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבֹנה":    ואיני יודע כמה? הרי אני דן: טעונה קמיצה וטעונה לבונה. מה קמיצה-- מלא הקומץ, אף לבונה-- מלא הקומץ.  ר' יהודה אומר אם מיעט לבונתה, כשרה.


[י] "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבֹנה והביאה"-- מלמד שיציקה ובלילה כשרים בכל אדם.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] 'והביא' "והביאה"-- שלא יביאנה חציים (ס"א שלא יביאה חציה); הא אם אמר "הרי עלי מנחה של שני עשרונים"-- לא יביאנה בשני כלים אלא בכלי אחד.


"אל בני אהרן"-- אפילו הם רבואות;  וכן הוא אומר (משלי יד, כח) "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ".


"הכהנים וקמץ"-- מלמד שהקמיצה מצות כהונה.

  • הלא דין הוא! מה אם שחיטה --שקבע לה צפון-- לא קבע לה כהן, קמיצה --שלא קבע לה צפון-- אינו דין שלא יקבע לה כהן?!
  • מליקה תוכיח! שלא קבע לה צפון וקבע לה כהן!
  • לא! אם אמרת במליקה -- שקבע לה מזבח, תאמר בקמיצה שלא קבע לה מזבח! הואיל ולא קבע לה מזבח-- לא יקבע לה כהן!
  • תלמוד לומר "הכהנים וקמץ"-- מלמד שהקמיצה מצות כהונה.


[ב] יכול מצוה שיקמצנה הכהן ואם קמצה זר תהיה כשרה?    תלמוד לומר שוב (ויקרא ב, ט) "והרים הכהן"-- קבעה, שאם קמצה זר תהיה פסולה.


[ג] "וקמץ"-- קומץ אחד לעשרון אחד, קומץ אחד לששים עשרון.

  • או  "וקמץ"-- קומץ אחד לעשרון אחד, ששים קומץ לששים עשרון?...
  • הרי אני דן! טעונה קמיצה וטעונה לבונה: מה לבונה-- קומץ אחד לעשרון אחד, קומץ אחד לששים עשרון; אף קמיצה-- קומץ אחד לעשרון אחד, קומץ אחד לששים עשרון!
  • [ד] או כלך לדרך זו: טעונה קמיצה וטעונה שמן: מה שמן-- לוג אחד לעשרון אחד, ששים לוג לששים עשרון; אף קמיצה-- קומץ אחד לעשרון אחד, ששים קומץ לששים עשרון!
  • [ה] נראה למי דומה. דנין דבר שכולו עולה לאשים מדבר שכולו עולה לאשים ואל יוכיח השמן שאין כולו עולה לאשים.
  • או כלך לדרך הזה: דנים דבר שמעוטו-מעכב-את-רובו מדבר שמעוטו-מעכב-את-רובו, ואל תוכיח לבונה שאין מעוטה-מעכב-את-רובה...
  • תלמוד לומר "וקמץ"-- קומץ אחד לעשרון אחד, קומץ אחד לששים עשרון.


"וקמץ משם"-- ממקום שרגלי הזר עומדות.   בן בתירא אומר מנין שאם קמץ בשמאל-- [יחזיר ו]יחזור ויקמוץ בימין? תלמוד לומר "משם"-- ממקום שקמץ כבר.

[ו] "מלא קֻמצו"-- יכול מלא קומצו מבורץ? תלמוד לומר (ויקרא ו, ח) "בקמצו".   אי "בקמצו" יכול יקמוץ בראשי אצבעותיו? תלמוד לומר "מלא קמצו".   הא כיצד? חופה את פס ידו במחבת ובמרחשת, מוחק בגודלו ובאצבעו מלמעלה ומלמטה.

[ז] 'מלא קמצו סלת'-- יכול מקום הקמיצה יהיה סולת והשאר יהיה קמח? תלמוד לומר 'מסֹלת'.   אי "מסֹלת" יכול מקום הקמיצה והצדדים יהיה סולת והשאר יהיה קמח? תלמוד לומר "מסלתה"-- שתהיה כולה סולת; "ומשמנה"-- שתהיה כולה שמן.

[ח] 'מסלתה ומשמנה' (ויקרא ב, טז עיי"ש)-- שתהיה הסולת בלולה בשמן.
דבר אחר: "מסלתה"-- שאם חסר סלתה כל שהוא-- פסולה; "ומשמנה"-- שאם חסר שמן כל שהוא-- פסול.

[ט] 'מסלתה' (ויקרא ו, ח עיי"ש)-- לא מסולת חברתה; "ומשמנה" (ויקרא ו, ח עיי"ש)-- לא משמן חברתה; [שלא יביא שתי מנחות בכלי אחד].  מכאן אמרו, שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו: אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה-- כשרות, ואם לאו-- פסולות.

[י] "מלא קמצו מסלתה ומשמנה"-- שאם קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה-- פסול.

"מסלתה ומשמנה על כל לבונתה" (ויקרא ו, ח עי' מלבי"ם)-- שתהיה שם לבונה בשעת הקמיצה.

"על כל לבונתה והקטיר"-- שילקט לבונה ויעלה לאשים.


[יא] 'והקטיר הקומץ' (ויקרא ב, ב עיי"ש ובמלבי"ם)-- אף על פי שאין שירים.

נטמא הקומץ או אבד, יכול יאכלו הכהנים בשירים?

  • ודין הוא! ומה במקום שהורע כח המזבח בשתי הלחם ובלחם הפנים-- יפה כח הכהנים בהם; מקום שיפה כח המזבח בקומץ-- אינו דין שיפה כח הכהנים בשירים?!
  • מה אני מקיים (ויקרא ב, ג) "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי השם"? --אין להם אלא לאחר מתנת האשים.


[יב] "אזכרתה"-- נזכרים בה, נזכרים בקומצה, נזכרים בלבונתה.   ר' שמעון אומר, נאמר כאן 'אזכרה' ונאמר להלן (ויקרא ה, יב) 'אזכרה'. מה 'אזכרה' האמורה להלן-- מלא הקומץ, אף 'אזכרה' האמורה כאן-- מלא הקומץ.

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] "והנותרת.." (ויקרא ב, י) (ויקרא ו, ט)-- אף על פי שלא הומלחה, אף על פי שלא הוגשה; אף על פי שלא הקטיר את כל לבונתה.

"מן המנחה" (ויקרא ב, ג) (ויקרא ב, י)-- פרט לשחסרה היא; פרט לשחסר קומצה ולא הקטיר מלבונתה כלום.


"לאהרן ולבניו" (ויקרא ב, ג) (ויקרא ב, י) (ויקרא ו, ט)--

  • לאהרן תחלה ואחר כך לבניו.
  • לאהרן שלא במחלוקת ולבניו במחלוקת.
  • מה אהרן כהן גדול אוכל שלא במחלוקת, אף בניו כהנים גדולים-- אוכלים שלא במחלוקת.


[ב] "לאהרן ולבניו קדש קדשים" (ויקרא ב, ג) (ויקרא ב, י) (ויקרא ו, י)-- להתיר מנחת ישראל.

  • וכי מאין יצאו?!
  • מכלל שנאמר (במדבר טו, יג) "כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב אשה..לשם"-- שאם רצה להרבות לא ירבה;  או אינו אומר אלא שיהיו מנחות ישראל נתונות על גבי האישים, ומה אני מקיים "והנותרת מן המנחה..."? --של גרים ושל נשים ושל עבדים!
  • תלמוד לומר "לאהרן ולבניו קדש קדשים"-- להתיר מנחת ישראל.


[ג] אין לי אלא מנחותיהם; מליקותיהם מנין? אמר ר' שמעון קורא אני (ויקרא כב, ח) "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה"!  תלמוד לומר "לאהרן ולבניו קדש קדשים"-- להתיר מלוקות ישראל.


[ד] אין לי אלא מלוקות ישראל; מלוקות כהנים מנין?

  • אמר ר' שמעון: ודין הוא! מה במקום שהתיר סולת רשות-- אסר סולת מצוה, מקום שאסר מליקות רשות-- אינו דין שנאסר מלוקת מצוה?!
  • מלוקות ישראל יוכיחו! שאסר בהן מלוקות רשות והתיר בהן מלוקת מצוה!
  • [ה] מה התיר מליקות מצוה של ישראל -- שהרי התיר סולת מצוה שלהם, נתיר מלוקת מצוה של כהנים שהרי אסר סולת מצוה שלהם?! הואיל ואסר סולת מצוה שלהן-- נאסר מליקת מצוה שלהן!
  • תלמוד לומר "לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי ה' "-- להתיר מלוקת הכהנים.


"מאשי ה' "-- אין להם אלא לאחר מתנת האישים.

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] "וְכִי תַקְרִב"-- כשתקריב; לעשות את הדבר רשות.

"קרבן מנחה"-- אמר ר' יהודה מנין לאומר "הרי עלי מנחת מאפה", לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין? תלמוד לומר "קרבן"-- קרבן אחד הוא מביא ואינו מביא חלות ורקיקין.

[ב] אמר ר' שמעון וכי נאמר "קרבן..קרבן" שני פעמים?! הא לא נאמר אלא "קרבן" אחד ונאמר בו חלות ורקיקין. מעתה רצה להביא חלות יביא, רקיקין יביא, מחצה חלות ומחצה רקיקין יביא. וכשהוא קומץ-- בולל וקומץ משתיהן. ואם קמץ ולא עלה בידו אלא אחד משתיהן-- דיו.


[ג] "מאפה תנור"-- ולא מאפה כופח, ולא מאפה רעפים, ולא מאפה יורות הערביים.  ר' יהודה אומר מה תלמוד לומר (ויקרא ב, ד) (ויקרא ז, ט) "תנור" "תנור" שני פעמים? --להכשיר את הכופח.   ר' שמעון אומר מה תלמוד לומר "תנור" "תנור" שני פעמים? --שיהיה הקדשה בתנור וכל מעשיה בתנור.


[ד] "סֹלת"-- מה סולת האמורה להלן מן החטין, אף כאן מן החטין.


"חלות...בלולות"-- ואין הרקיקין בלולים.

הלא דין הוא! מה אם החלות --שאינם טעונים משיחה-- טעונים בלולה, רקיקין --שהן טעונים משיחה-- אינו דין שיטענו בלולה?!
תלמוד לומר "חלות...בלולות"-- ואין רקיקין בלולים.


[ה] 'רקיקין משוחים'-- ואין חלות משוחות.

הלא דין הוא! מה אם הרקיקים --שאינם טעונים בלולה-- טעונים משיחה, חלות --שהם טעונות בלולה-- אינו דין שטעונה משיחה?!
תלמוד לומר 'רקיקים משוחים'-- ואין חלות משוחות.


[ו] "סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן": מה תלמוד לומר "בשמן..בשמן" שני פעמים (ויקרא ז, יב) (במדבר ו, טו)? --להכשיר בשמן השני ולהכשיר בשמן השלישי.  ר' אליעזר בן יעקב אומר מושח את הרקיקים כמין כ"י, שאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט.


ר' יהודה אומר "מַצֹּת...מַצּוֹת"-- למצות שוו, לא שוו לבלולה.

[ז] וכיוצא בו אמר ר' יהודה:  "וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה" (שמות ל, לח), יכול כשם שמרחיצין מן הכיור כך מרחיצין מן הכן? תלמוד לומר "נחֹשת"-- לנחושת שוה לו, לא שוה לו לרחיצה.

כיוצא בו אמר ר' יהודה:  "וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ.." (שמות כח, טו), יכול כשם שזה כפול זה כפול? תלמוד לומר "..זהב"-- לזהב שוה לו, לא שוה לכפילות.

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] "ואם מנחה על המחבת"-- מלמד שהיא טעונה כלי.


"קרבנך" (ויקרא ב, ה) "קרבנך" (ויקרא ב, ז) לגזירה שוה:    מה "קרבנך" האמור כאן טעון יציקה ובלולה, אף "קרבנך" האמור למטה-- טעון יציקה ובלולה.  מה "קרבנך" האמור למטה טעונה מתן שמן בכלי קודם לעשייתה, אף "קרבנך" האמור כאן-- טעונה מתן שמן בכלי קודם לעשייתה.


[ב]‏[1] "סלת בלולה" (ויקרא ב, ה)-- מלמד שהיא בלולה סולת (ס"א שהוא בוללה סולת).   רבי אומר חלות בוללן, שנאמר (ויקרא ב, ד) "חלות...בלולות".

  • אמרו לו, והלא לחמי תודה נאמר בהן "חלות" ואי אפשר לבוללן כשהם חלות אלא סולת! כיצד עושה? נותן מתן שמן בכלי קודם לעשייתן ונותן שמן עליה ובוללה ולשה ואופה ופותתה ונותן עליה שמן וקומץ.
  • רבי אומר חלות בוללן שנאמר "חלות...בלולות בשמן". כיצד עושה? נותן שמן בכלי קודם לעשייתן ולשה ואופה ופותתה ונותן עליה שמן ובוללה וחוזר ונותן עליה שמן וקומץ.


"מצה" -- יכול מצוה? תלמוד לומר "תהיה"-- הכתוב קבעה חובה.

  1. ^ במשנה זו רבו הגירסאות והשינויים. עיין דברי מאיר איש-שלום בספרו על ספרא. ואני כתבתי כפי גירסת המלבי"ם - ויקיעורך

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ג] "פתות"-- יכול שתים? תלמוד לומר "פתים". אי "פתים" יכול יעשנה כפירורים? תלמוד לומר "אֹתה"-- אותה לפתים ואין פתיה לפתים.

[ד] מכאן אמרו מנחת ישראל כופל אחד לשנים ושנים לארבעה ומבדיל; מנחת כהנים כופל אחד לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל; מנחת כהן משיח לא היה מכפלה.   רבי שמעון אומר מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהם פתיתים (ס"א פתיתה) מפני שאין בהם קמיצה [ וכל שאין בה קמיצה אין בה פתיתה ]. וכל פתיתים בכזיתים.


[ה] "פתות אותה פתים..מנחה"-- לרבות את כל מנחה (ס"א המנחות) לפתיתה.  יכול אף שתי לחם ולחם הפנים? תלמוד לומר "אֹתה".

  • מה ראית לרבות כל המנחות ולהוציא שתי לחם ולחם הפנים?
  • אחר שריבה הכתוב מיעט! מה אלו מיוחדות שיש מהן לאשים, אף כל שיש מהן לאשים-- יצאו מהם שתי לחם ולחם הפנים שאין מהם לאשים.


[ו] "ויצקת עליה שמן..מנחה.."-- לרבות את כל המנחות ליציקה.  יכול אף מנחת מאפה? תלמוד לומר "עליה".  אוציא את החלות ולא אוציא את הרקיקין? תלמוד לומר "..הִוא".

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואם מנחת מרחשת קרבנך" -- מה בין מחבת למרחשת? אלא שהמרחשת יש לה כיסוי והמחבת אין לה כיסוי, דברי ר' יוסי הגלילי.  ר' חנניה בן גמליאל אומר מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין, מחבת צפה ומעשיה קשים.

"סלת בשמן תעשה"-- מלמד שהיא טעונה מתן שמן בכלי קודם לעשייתה.

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] אילו אומר 'והבאת אשר יעשה מאלה לה' והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח' יכול אין לטעון הגשה אלא הקומץ בלבד; ומנין לרבות את המנחה? תלמוד לומר (ויקרא ו, ז) 'מנחה'.   מנין לרבות את כל המנחות? תלמוד לומר "..את המנחה.."

[ב] יכול אין לטעון הגשה אלא מנחת נדבה; מנחת חובה מנין?

  • ודין הוא! נאמר "הבא מנחת נדבה" ו"הבא מנחת חובה": מה מנחת נדבה טעונה הגשה, אף מנחת חוטא-- טעונה (ס"א תטען) הגשה.
  • [ג] לא! אם אמרת במנחת נדבה -- שהיא טעונה שמן ולבונה!
  • מנחת סוטה תוכיח! שאינה טעונה שמן ולבונה וטעונה הגשה!
  • [ד] לא! אם אמרת במנחת סוטה -- שהיא טעונה תנופה, תאמר במנחת חוטא שאינה טעונה תנופה!?
  • הרי אתה דן מבנין אב: לא הרי מנחת נדבה (שהיא טעונה שמן ולבונה) כהרי מנחת סוטה (שאינה טעונה שמן ולבונה), ולא הרי מנחת סוטה (שהיא טעונה תנופה) כהרי מנחת נדבה (שאינה טעונה תנופה) -- [ה] הצד השוה שבהן ששוו לקמיצה ושוו להגשה, אף אני אביא מנחת חוטא ששָוְתה להם לקמיצה-- שתשוה להם להגשה!
  • [ו] אי, מה להצד השוה שבהם ששוו לבא בעשיר כבעני וטעונות הגשה...
  • תלמוד לומר "..המנחה.."-- אחד מנחת נדבה ואחד מנחת חוטא, זו וזו טעונות הגשה.


ר' שמעון אומר "והבאת"-- לרבות מנחת העומר להגשה שנאמר (ויקרא כג, י) "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן".   "והקריבה"-- לרבות מנחת סוטה להגשה שנאמר (במדבר ה, כה) "והקריב אותה אל המזבח".

  • [א] הלא דין הוא! מה אם מנחת חוטא --שאינה טעונה תנופה-- טעונה הגשה, מנחת סוטה --שהיא טעונה תנופה-- אינו דין שתטעון הגשה?!
  • לא! אם אמרת במנחת חוטא -- שהיא מן החיטים, תאמר במנחת סוטה שאינה מן החטין!
  • מנחת העומר תוכיח! שאינה באה מן החיטין וטעונה הגשה!
  • [ב] לא! אם אמרת במנחת העומר -- שהיא טעונה שמן ולבונה, תאמר במנחת סוטה שאינה טעונה שמן ולבונה!
  • הרי אני דן מבנין אב:  לא הרי מנחת חוטא (שהיא מן החטין) כהרי מנחת העומר (שאינה מן החטין), לא הרי מנחת העומר (שהיא טעונה שמן ולבונה) כהרי מנחת חוטא (שאינה טעונה שמן ולבונה) -- [ג] הצד השוה שבהן ששוו לקמיצה ושוו להגשה, אף אני אביא מנחת סוטה ששָוְתה להן לקמיצה-- שתשוה להן להגשה!
  • [ד] אי, מה להצד השוה שבהן שלא כשרו לבא קמח אלא סולת וטעונות הגשה -- יצאת מנחת סוטה שכשרה לבא קמח, שלא תטעון הגשה...
  • תלמוד לומר "והקריבה"-- לרבות מנחת סוטה להגשה.


[ה] ר' יהודה אומר "והבאת"-- לרבות מנחת סוטה להגשה שנאמר (במדבר ה, טו) "והביא את קרבנה עליה".

  • או אינו אומר "והבאת" אלא שיהיה היחיד מתנדב מנחה אחרת חוץ מאלו שבענין...   ודין הוא! ציבור מביא מנחת מן החטין חובה ויחיד מביא מנחה מן החטין נדבה: מה ציבור שהוא מביא מנחה מן החטין חובה מביא מנחה מן השעורים חובה, אף יחיד שהוא מביא מנחה מן החטין נדבה-- יביא מנחה מן השעורים נדבה!
  • תלמוד לומר 'אלה'-- אין לך אלא אלה בלבד.
  • או אינו אומר 'אלה' אלא האומר "הרי עלי מנחה" יביא חמשתן?...
  • תלמוד לומר "מאלה"-- יש מביא אחת מהן ויש מביא חמשתן.


[ו] ר' שמעון אומר 'מנחה'-- לרבות את כל המנחות להגשה.   יכול אף שתי לחם ולחם הפנים? תלמוד לומר "מאלה".

  • מה ראית לרבות את כל המנחות ולהוציא שתי לחם ולחם הפנים?
  • אחר שריבה הכתוב, מיעט! מה אלו מיוחדות שיש מהן לאשים [אף כל שיש מהן לאשים]-- יצאו שתי לחם ולחם הפנים שאין מהם לאשים.


[ז] והלא מנחת נסכים כולה לאשים, יכול תטעון הגשה? תלמוד לומר "והקריבה".

  • מה ראית לרבות כל המנחות ולהוציא מנחת נסכים?
  • אחר שריבה הכתוב, מיעט! מה אלו מיוחדות שהן באות בגלל עצמן -- יצאה מנחת נסכים שאין באה בגלל עצמה.


[ח] והלא מנחת כהנים ומנחת כהן משיח באות בגלל עצמן! יכול יטענו הגשה? תלמוד לומר "והגישה".

  • מה ראית לרבות את כל המנחות ולהוציא מנחת כהנים ומנחת כהן משיח?
  • אחר שריבה הכתוב, מיעט! מה אלו מיוחדות שיש מהם לאשים ובאות בגלל עצמם ויש מהן לכהנים -- יצאו שתי לחם ולחם הפנים שאין מהם לאשים; יצתה מנחת נסכים שאינה באה בגלל עצמה; יצאו מנחת כהנים ומנחת כהן משיח שאין מהם לכהנים.

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והרים"-- יכול בכלי? תלמוד לומר להלן (ויקרא ו, ח) "בקמצו"; מה 'הרמה' אמורה להלן בקומצו, אף כאן-- בקומצו.

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] אילו אומר '..אשר תקריבו לשם לא תעשה חמץ', יכול אין לי בלא תעשה חמץ אלא הקומץ בלבד; ומנין לרבות את המנחה? תלמוד לומר 'מנחה'.  ‏[1]ומנין לרבות את כל המנחות? תלמוד לומר "כל המנחה...".  [ב] אין לי אלא מנחות ששיריהן נאכלים; מנחות שאין שיריהם נאכלים מנין? תלמוד לומר "כל המנחה..".

"אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ"-- ר' יוסי הגלילי אומר להביא את לחם הפנים.    ר' עקיבא אומר להביא מנחת נסכים.


[ג] "לא תעשה חמץ" -- יכול לאו אחד לכולם?    תלמוד לומר (ויקרא ו, י) "לא תאפה חמץ"; אפיה בכלל היתה, ולמה יצאת? להקיש אליה ולומר, מה אפיה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבים עליה בפני עצמה, אף אני ארבה לישתה ועריכתה וכל מעשה ומעשה שיש בה-- לחייב עליו בפני עצמו.


[ד] "..שאֹר..לא תקטירו" -- אין לי אלא המרובה; הממועט מנין? תלמוד לומר "כל שאֹר..".
אין לי אלא הוא עצמו; עירובו מנין? תלמוד לומר "כי כל שאֹר".
יכול מנחות שהן ב-מצה תהיה יהיו בבל תקטירו, מנחות שאינם ב-מצה תהיה לא יהיו בבל תקטירו?...    תלמוד לומר "כי כל שאֹר וכל דבש".


'דבש לא תקטירו' -- אין לי אלא המרובה; הממועט מנין? תלמוד לומר 'כל דבש'.
אין לי אלא הוא עצמו; עירובו מנין? תלמוד לומר "...וכל דבש".
אין לי אלא דברים שאין הדבש יפה להם; דברים שהדבש יפה להם מנין? שהפטמין אומרים יפה הדבש לקטורת מנין? תלמוד לומר "וכל דבש לא תקטירו".


[ה] מה תלמוד לומר "כל שאר" ומה תלמוד לומר "וכל דבש"? לפי שיש בשאור מה שאין בדבש ובדבש מה שאין בשאור:

  • שאור הותר מכללו למקדש, ודבש לא הותר מכללו למקדש.
  • דבש הותר בשירי מנחות ושאור לא הותר בשירי מנחות.

הא לפי שיש בשאור מה שאין בדבש ובדבש מה שאין בשאור צריך לומר "כל שאר" וצריך לומר "וכל דבש".


[ו] ומנין המעלה מבשר חטאת ומבשר אשם ומבשר קדשי קדשים ומבשר קדשים קלים ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות, והקטירם מן השאור ומן הדבש, עובר בלא תעשה?    תלמוד לומר "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לשם"-- הא כל שיש ממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו.

  1. ^ עיין במלבי"ם שמצדד לגרסת הגמרא מנחות נז

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ז] "קרבן ראשית"-- שיהיה ראשית לכל המנחות, וכך הוא אומר (ויקרא כג, טז) "והקרבתם מנחה חדשה לשם" שתהיה חדשה לכל המנחות.

  • אין לי אלא מנחת חטין; למנחת שעורין מנין? כשהוא אומר (במדבר כח, כו) "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם"-- אם אינו ענין למנחת חטין תנהו ענין למנחת שעורים.


  • [ח] ומנין שיקדימו לבכורים? תלמוד לומר (שמות לד, כב) "בכורי קציר חטים".
  • אין לי אלא של חטין; לשל (ס"א של) שעורים מנין? תלמוד לומר (שמות כג, טז) "וחג הקציר בכורי מעשיך...".


  • "אשר תזרע" (שמות כג, טז)-- אין לי אלא שיזרע; עלה מאליו מנין? תלמוד לומר "אשר בשדה".
  • אין לי אלא שבשדה; שבגג ושבחצר ושבחורבה מנין? תלמוד לומר (במדבר יח, יג) "בכורי כל אשר בארצם".
  • ומנין שיקדימו לנסכים ולפירות האילן? תלמוד לומר "בכורי מעשיך" ואומר (שמות כג, טז) "באספך את מעשיך מן השדה".


[ט] יכול אם קדמן דבר אחד לא יקרבו? תלמוד לומר "..תקריבו..".   יכול אם לא קרבו בעצרת יקרבו לאחר עצרת? תלמוד לומר "אותם".


יכול יביא היחיד כיוצא בהם נדבה? תלמוד לומר "תקריבו".    יכול לא יביא היחיד כיוצא בהן נדבה -- שכן אינו מביא כיוצא בהן חובה, אבל יביא הציבור כיוצא בהן נדבה שכן הוא מביא כיוצא בהן חובה...   תלמוד לומר "אותם".


"המזבח"-- אין לי אלא המזבח; ומנין לרבות את הכבש? תלמוד לומר "ואל המזבח לא יעלו".


יכול לעבודה ושלא לעבודה? תלמוד לומר "...לריח ניחח"-- לא אמרתי אלא לעבודה.

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] אילו אומר "וכל קרבן...תקריב מלח", יכול אף על העצים אף על הדם...   תלמוד לומר "קרבן מנחתך"-- מה קרבן מנחתך - דבר שאחרים באים חובה לו, יצאו העצים והדם שאין אחרים באים חובה להן.

[ב] אי מה "קרבן מנחתך" דבר שהוא מתיר, אף אני אביא את הדם שהוא מתיר...   תלמוד לומר "מעל מנחתך"-- לא מעל דמך.

אי "מעל מנחתך" יכול תהיה מנחה כולה טעונה מלח?...   תלמוד לומר "קרבן"-- הקומץ טעון מלח ואין מנחה כולה טעונה מלח.

[ג] אין לי אלא הקומץ; מנין לרבות את הלבונה?   תלמוד לומר "על כל קרבנך תקריב מלח".

ארבה את הלבונה הבאה עם המנחה; מנין לבונה הבאה בפני עצמה ולבונה הבאה עם לחם הפנים (והקטרת) ואמורי חטאת ואמורי אשם ואמורי קדשי קדשים ואמורי קדשים קלים; מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים ואיברי עולה ועולת העוף מנין?    תלמוד לומר "על כל קרבנך".


[ד] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: ומה "קרבן מנחתך" דבר שיש בו טומאה ועולה לאשים על מזבח החיצון-- יצאו העצים שאין בהם טומאה, יצא דם שאינו עולה לאשים, יצא הקטורת שאינו על מזבח החיצון.


"במלח"-- יכול תבונהו? תלמוד לומר "תמלח".     אי "תמלח" יכול במי מלח? תלמוד לומר "במלח".


"לא תשבית מלח"-- הבא מלח שאינה שובתת; ואיזו זו? מלח סדומית.   ומנין אם לא מצא סדומית יביא אסתרוקנית? תלמוד לומר 'תקריב מלח' - ריבה.


יכול המתנדב מנחה מביא עמה מלח כדרך שהוא מביא לבונה מתוך ביתו?

ודין הוא! נאמר "הבא מנחה והבא לבונה" "הבא מנחה והבא מלח": מה לבונה-- משל בעל המנחה, אף מלח-- משל בעל המנחה!
[ה] או כלך לדרך זו: נאמר "הבא מנחה והבא עצים" "הבא מנחה והבא מלח": מה עצים-- משל ציבור, אף המלח-- משל ציבור!
[ו] נראה למי דומה: דנין דבר שהוא קרב עם כל הזבחים מדבר שהוא קרב עם כל הזבחים, ואל תוכיח לבונה שאינה קריבה עם כל הזבחים!
או כלך לדרך זו: דנים דבר שהוא קרב עם מנחה עצמה מדבר שהוא קרב עם מנחה עצמה, ואל יוכיחו עצים שאינם קרבים עם מנחה עצמה!
תלמוד לומר "ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך" ולהלן הוא אומר (ויקרא כד, ח) "מאת בני ישראל ברית עולם" -- מה "ברית" אמורה להלן-- משל ציבור, אף כאן-- משל ציבור.


[ז] "תקריב"-- אף בשבת;  "תקריב"-- אף בטומאה.

"תקריב מלח"-- כל שהוא, "תקריב מלח"-- מכל מקום.

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] "ואם תקריב מנחת בכורים לשם"-- ר' יהודה אומר עתידה מנחת בכורים לפסק (ס"א לפסוק, וכן להלן) ולחזור. וכן הוא אומר (במדבר לו, ד): "ואם יהיה היבל לבני ישראל"-- עתיד היובל לפסק ולחזור.

[ב] ר' שמעון אומר "ואם תקריב מנחת בכורים לשם"-- זו מנחה באה חובה.  יכול נדבה? כשהוא אומר (ויקרא כג, י) "והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן" למד שאינה באה אלא חובה.    [ג] ואם כן למה נאמר "ואם"?  לומר אם אתם מביאים אותה לרצון מעלה אני עליכם כאילו נדבה הבאתם אותה, ואם אין אתם מביאים אותה לרצון מעלה אני עליכם כאילו לא הבאתם אותה אלא לצורך עצמכם. [ד] וכן הוא אומר (ויקרא כג, יד) "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם".


"ואם תקריב מנחת בכורים לשם"-- זו מנחת העומר מנין היא באה מן השעורים; או יכול מן החטין?...

  • אמר ר' אליעזר נאמר כאן "אביב" ונאמר "אביב" (שמות ט, לא) במצרים: מה "אביב" במצרים-- שעורים, אף כאן-- שעורים.
  • ר' עקיבא אומר נאמר לציבור הָבֵא בכורים בפסח והָבֵא בכורים בעצרת: [מה - ס"א] מצינו שממין שהיחיד מביא חובתו, ממנו יהא הציבור מביא בכוריו בעצרת; אף ממין שהיחיד מביא חובתו, ממנו יהא הציבור מביא בכוריו בפסח. מאיזה מין היחיד מביא חובתו? מן השעורין; אף ציבור לא יביא אלא מן השעורין!   אם תאמר מן החטין -- אין שתי הלחם בכורים.


[ה] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר יכול תבוא מן הכוסמין ושבולת שועל ושיפון?

  • ודין הוא! מה אם החטין --שכשרו לשאר כל המנחות-- לא כשרו למנחת העומר, כוסמין ושבולת שועל ושיפון --שלא כשרו לשאר כל המנחות-- אינו דין שלא יכשרו למנחת העומר?!
  • השעורין יוכיחו! שלא כשרו לשאר כל המנחות וכשרו למנחת העומר!
  • לא! אם אמרת בשעורין -- שמנחת סוטה באה מהן, תאמר בכוסמין ושבולת שועל ושיפון שאין [מנחת] סוטה באה מהן?!
  • יצאו חטין מן הכתוב וכוסמין ושבולת שועל ושיפון מקל וחומר.


[ו] "אביב קלוי באש גרש כרמל"-- מלמד שמהבהבין אותו באור כדי לקיים בו מצות קלוי, דברי ר' מאיר.  וחכמים אומרים אין לשון "קלוי" אלא‏[1] בדבר אחר. אבוב של קלאים היה שם ומנוקב כמין נפה כדי שיהיה האור שולט בכולו.


[ז] "אביב": אילו נאמר "אביב קלוי גרש" הדבר שקול - אפשר יקלנו גרש...    כשהוא אומר "אביב קלוי באש גרש"-- "באש" הפסיק הענין [ויקלנו אביב].


[ח] "כרמל"-- רך מל.

  • וכן הוא אומר (מלכים ב ד, מב): "וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ" - "כרמל"-- רך מל; " בְּצִקְלֹנוֹ"-- בא ויצק לנו ואכלנו ונאוה היה.
  • [ט] וכן הוא אומר (איוב לט, יג): "כְּנַף רְנָנִים נֶעֱלָסָה"-- נושא ועולה ומתחטא.
  • וכן הוא אומר (משלי ז, יח): "נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים"-- נישא וניתן ונעלה ונתחטא באהבים.
  • וכן הוא אומר (במדבר כב, לב): "כי ירט הדרך לנגדי"-- יראה ראתה נטתה.


  1. ^ הגהתי כפי הגהת מאיר איש-שלום, היות שגירסת הספרא כפי שמופיע בדפוס המלבי"ם משובשת בעליל. גירסת הדפוס הינה: "וחכמים אומרים אין לשון קלוי אלא לשון אבוב של קלאים היה שם..."- ויקיעורך


[א] "תקריב...מנחת בכוריך" מה תלמוד לומר?

  • לפי שנאמר "כרמל" מצוה להביא רך מל; מנין לא מצא רך מל, יביא יבש? תלמוד לומר "תקריב את מנחת בכוריך".
  • מצותו להביא מן הקציר; לא מצא מן הקציר, מנין אף מן העליה? תלמוד לומר "תקריב..מנחת בכוריך", מכל מקום.


[ב] "בכוריך"-- בכורי כל יחיד ויחיד; מלמד שאינה באה אלא משל צבור, דברי רבי עקיבא.

ר' שמעון אומר נאמר כאן "בכורים לה' " ונאמר להלן (ויקרא כג, יז) "בכורים לה' ": מה "בכורים לה' " אמורים להלן-- משל ציבור, אף כאן-- משל ציבור.    אם תאמר זו משל יחיד והלן משל ציבור -- אמרת לאו! אם זו "בכורים לה' " אין הלן "ראשית קציר", ואם הלן "ראשית קציר" אין זו "בכורים לה' " -- דברים מחוסרים כאן אמרן הכתוב להלן.

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ג] "ונתת עליה שמן"-- עליה שמן ולא על לחם הפנים.

  • הלא דין הוא! מה אם מנחת נסכים --שאינה טעונה לבונה-- טעונה שמן, לחם הפנים --שהוא טעון לבונה-- אינו דין שיטעון שמן?!   תלמוד לומר "עליה שמן"-- עליה שמן ולא על לחם הפנים.


[ד] "עליה לבונה"-- לא על מנחת נסכים.

  • הלא דין הוא! מה אם לחם הפנים --שאין טעון שמן-- טעון לבונה, מנחת נסכים --שהיא טעונה שמן-- אינו דין שתטעון לבונה?!   תלמוד לומר "עליה לבונה"-- לא על מנחת נסכים.


[ה] "מנחה"-- לרבות מנחת יום השמיני ללבונה.


"הִוא"-- פרט לשתי הלחם שלא יטענו לא שמן ולא לבונה.

  • הלא דין הוא!
    • אם מעטתים מן השמן שהוא נוהג במנחת נסכים, לא אמעטם מן הלבונה שאינה נוהגת במנחת נסכים?!
    • אם מעטתים מן הלבונה שהיא נוהגת בלחם הפנים, לא אמעטם מן השמן שאינו נוהג בלחם הפנים?!
  • הוא הדין!
    • אם מעטתים מן השמן -- שאינו נוהג בלחם הפנים! אמעטם מן הלבונה שהיא נוהגת בלחם הפנים?!
    • הין אם מעטתים מן הלבונה -- שאינה נוהגת במנחת נסכים! אמעטם מן השמן שהיא נוהג במנחת נסכים?!
  • תלמוד לומר "הִוא"-- פרט לשתי הלחם שלא יטענו לא שמן ולא לבונה.