משנה עירובין ט ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת עירובין · פרק ט · משנה ג | >>

לחצו כאן להצגת משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

חצר שנפרצה לרשות הרבים משתי רוחותיה, וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו, וכן מבוי שנטלו קורותיו או לחייו, מתרין באותה שבת ואסורין לעתיד לבוא, דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר, אם מתרין לאותה שבת, מתרין לעתיד לבוא.

ואם אסורין לעתיד לבוא, אסורין לאותה שבת.

משנה מנוקדת

[עריכה]

חָצֵר שֶׁנִּפְרְצָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים מִשְּׁתֵּי רוּחוֹתֶיהָ,

וְכֵן בַּיִת שֶׁנִּפְרַץ מִשְּׁתֵּי רוּחוֹתָיו,
וְכֵן מָבוֹי שֶׁנִּטְּלוּ קוֹרוֹתָיו אוֹ לְחָיָיו [נ"א: שֶׁנִּטְּלָה קוֹרָתוֹ אוֹ לֶחְיוֹ],
מֻתָּרִין בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת, וַאֲסוּרִין לֶעָתִיד לָבוֹא,
דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
אִם מֻתָּרִין לְאוֹתָהּ שַׁבָּת, מֻתָּרִין לֶעָתִיד לָבוֹא;
וְאִם אֲסוּרִין לֶעָתִיד לָבוֹא, אֲסוּרִין לְאוֹתָהּ שַׁבָּת:

נוסח הרמב"ם

חצר, שנפרצה משתי רוחותיה,

וכן בית, שנפרץ משתי רוחותיו,
וכן מבוי, שניטלה קורתו, או לחייו,
מותרין - באותה שבת,
ואסורין - לעתיד לבוא,
דברי רבי יהודה.
רבי יוסי אומר:
אם מותרין - באותה שבת,
מותרין - לעתיד לבוא.
ואם אסורין - לעתיד לבוא,
אסורין - באותה שבת.

פירוש הרמב"ם

זאת הפרצה שנפרצה החצר היא עשר אמות או פחות שהן כפתח, אלא שהם בקרן זוית ו"פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי". ואם הוא יתר על עשר אמות אפילו מרוח אחד אסורה.

וזה הבית שאמרנו שנפרץ משתי רוחותיו, הוא שנפגם סדרם ונהרס זוית מזויותיו ונפל קצת מזה הכותל, ולא תהיה קורה פרושה על מקום הפרצה אלא אשר יהיה מושב הקורות בקירוייו על זאת הצורה:

Rambam-Eiruvin c9-m3-d1.jpg










ולפיכך הוא אסור.

אבל כשנפרץ על זאת הצורה:

Rambam-Eiruvin c9-m3-d2.jpg











הרי הוא מותר, כי העיקר אצלנו "פי תקרה יורד וסותם".

ורבי יוסי אומר, אסורין באותה שבת ואסורין לעתיד לבא.

והלכה כרבי יוסי.

ואל תחשוב כי זה המאמר יקשה לאותו עיקר שקדם זכרו, שאמרנו הותרה למקצת שבת הותרה לכל השבת כולה. כי מה שאמרנו שם הוא בדין העירוב, רוצה לומר כשנתחדש אחר הכנסת שבת מה שיאסור התשמיש באותו מקום לפי שנפסל בו העירוב, וכיון שהיו מותרין בערב שבת מותרין לכל השבת כולה. ובזה המקום מדבר הוא במחיצות כשנפרצו, וחזר התשמיש אסור מפני הסרת המחיצות, לא מצד סילוק העירוב:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

משתי רוחותיה - מרוח אחת שתופסת שתי רוחותיה, כגון שנפרצה בקרן זוית, אפילו אין בפרצה י' אמות הכא בקרן זוית לא חשיב כפתח, דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. ופרצה ביותר מי' אפי' מרוח אחת אוסרת:

וכן בית שנפרץ מב' רוחותיו - שנפרץ בקרן זוית ונפל קצת מכותל זה וקצת מכותל זה ואין התקרה פרושה ומתוחה על מקום הפרצה , אבל אם התקרה פרושה על מקום הפרצה אין הפרצה אוסרת בבית דאמרינן פי תקרה יורד וסותם:

מותרין לאותה שבת - הואיל והותר מקצתו:

לעתיד לבא - לשבת הבאה:

רי' יוסי אומר אם מותרין כו' - כלומר כשם שאסורין לעתיד לבא כך אסורין לאותה שבת. והלכה כר' יוסי, ולא אמרינן הותרה מקצת שבת הותרה כולה אלא לענין עירוב, שדבר שהותר ע"י עירוב למקצת שבת, ונולד באותה שבת דבר שהיה ראוי שעל ידו יתבטל העירוב, אין העירוב בטל, שכיון שהותרה מקצת שבת הותרה כולה, אבל מקום שהיו בו מחיצות קודם השבת ונפרצו מחיצותיו בשבת לא אמרינן ביה הואיל והותרה מקצת שבת הותרה כולה:

פירוש תוספות יום טוב

משתי רוחותיה. פי' הר"ב בקרן זוית. גמ'. ועיין משנה דלקמן:

וכן בית שנפרץ. פי' הר"ב ואין התקרה פרושה ומתוחה על מקום הפרצה. אע"ג דלפנים במקום שכלתה הפרצה מהכתלים משם ואילך יש תקרה לא אמרי' יורד וסותם הואיל ובאלכסון הוא כזה תוספות. וא"ש דלא תנן בית גבי רוח אחת במתני' דלעיל דהכא מסתמא שנפרץ גם התקרה קמ"ל דבאלכסון לא אמרי' פי [תקרה] יורד כו'. ובפירוש הרמב"ם וזה הבית שאמרנו [שנפרץ משתי רוחותיו] הוא שנפגם סדרם ונהרס זוית מזויותיו ונפל קצת מזה הכותל ולא תהיה קורה פרוסה על מקום הפרצה אלא אשר יהיה מושב הקורות בקירותיו על זאת הצורה. ולפיכך הוא אסור. אבל כשנפרץ על זאת הצורה הרי הוא מותר כי העיקר אצלנו פי תיקרה יורד וסותם ע"כ ובחבורו ספי"ז מה ש כתב בית או חצר שנפרץ קרן זוית שלה כו' אין עושין פתח בקרן זוית ואם היתה שם קורה מלמעלה על אורך הפרצה וכו' מותר וכו' והוא שלא תהיה באלכסון. עכ"ל. והמגיד כתב שכוונתו אינה מבוארת ובכ"מ מדקדק מדלא כתב בקרן זוית וכתב קרן זוית שנראה שאינו מפורש שאוכל בשתי רוחות אלא שנפרץ מן הצד קרי לה קרן זוית ואמר שאם מונחת הקורה על אורך הפרצה אמרינן פי תקרה וכו'. אבל אם הקורה מונחת לאורך הפרצה באלכסון לא אמרינן פי וכו' עכ"ד. וזהו כפירושו שבפירוש המשנה. ולהרמב"ם צ"ל דהכא תנן בית לאשמעינן דאף בבית אמרינן פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי:

וכן מבוי שנטלו קורותיו או לחייו. כתב רש"י דגרסינן שניטלה קורתו או לחיו. ע"כ. כלומר דהא הכשירו בלחי א' או קורה א' כדלעיל מ"ב פ"ק. והתוס' דף י"ז כתבו עוד דאע"ג דאליבא דר"י קיימינן ואשכח ליה לדידי' מבוי ניתר בב' קורות או שני לחיים [כמו במפולש] מ"מ למה לי למנקט קורותיו כיון דבקורה אחת או בלחי אחד נאסר המבוי ע"כ. [וכגירסת רש"י הוא במשנה שבסדר הירושלמי]:

ר"י אומר אם מותרין כו'. פי' הר"ב כלומר כשם שאסורין וכו' בגמ'. וכתב הר"ר יונתן ואע"פ שמצינו כהאי גוונא מותר לשבת אחרת כגון שיורי עירוב (ולר' יוסי עצמו פ"ז מ"ט) שאפילו לשבת אחרת מועיל בכל שהוא. אע"ג דלכתחילה בעינן שיעור. ע"כ:

אסורים לאותה שבת. כתב הר"ב ולא אמרינן הותרה כו' כלומר דלעיל בקטנה שנפרצה לגדולה אמרינן דהותרה כו' ומסתמא לאו בחצר שאין בה אלא אחד מיירי אלא בסתם חצר שיש בה דיורין הרבה אלא שערבו ולזה נתכוון רש"י ז"ל כמו שכתבתי לעיל בשמו דהא דגדולה מותרת כשעירבה לעצמה ומאי קא משמע לן פשיטא דאי בלא עירבה היאך תהא מותרת אלא משום דבגמרא מוקמינין למתניתין דלעיל שנפרצה מע"ש וכדכתב הר"ב. ושאם נפרצה בשבת אף הקטנה מותרת. להכי נקט שעירבה. לומר דמתניתין בעירבה כל אחת לעצמה מיירי וטעמא דקטנה אסורה משום שנפרצה מערב שבת אבל כשנפרצה בשבת אף הקטנה מותרת הואיל ועירבה. וקא משמע לן דאין צריך שתהא של יחיד. וקאמר הר"ב דאפילו הכי לא דמי הכא לדלעיל. ודבריו דברי הרמב"ם הן בפירושו. והב"י שכתב בסימן שע"ד וז"ל שאני התם שלא נפרץ אלא לחצר אחר שהוא רה"י כמוהו ואין ביניהם אלא שזה של יחיד אחד הוא וזה של יחיד אחר אבל כשנפרץ לרשות אחרת ממש דהיינו לרשות הרבים או לכרמלית לא אמרינן הואיל כו' ע"כ. צריך לפרש דבריו ג"כ דמ"ש של יחיד היינו אף אם ע"י עירוב נעשה כשל יחיד ותדע דאל"כ אדמחלק בסיפא ברה"ר וכרמלית לחלק בחצר עצמה שיש בה דיורין הרבה. ומתוך מה שכתבנו אתה למד טוב טעם למה שכתבתי לעיל בשם הטור בחצר שנפרצה לר"ה דמיירי אפי' בשבת. דהתם נמי לאו לענין עירוב הוה כמתניתין דהכא:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יב) (על הברטנורא) אף על גב דלפנים במקום שכלתה הפרצה מהכתלים משם ואילך יש תקרה לא אמרינן יורד וסותם הואיל ובאלכסון הוא תוספ'. ועתוי"ט:

(יג) (על הברטנורא) כלומר דלעיל בקטנה שנפרצת לגדולה אמרינן דהותרה כו' וע"ז קאמר ולא דמי לדלעיל. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

חצר שֶׁנִפְרָצָה בשבת לר"ה:    רש"י ז"ל וכן מוכח ג"כ מתוס' ז"ל דלא גרסי' במתניתין לר"ה שכתבו דהכא איירי כשנפרצה למבוי או לחצר אחרת דהא לא קתני שנפרצה לר"ה ע"כ ומייתי לה בפ"ק דעירובין דף י"ז:

משתי רוחותיה:    פי"ז דהלכות שבת סי' ל"ה ובטור א"ח סי' שס"א: ובגמ' מ"ש מרוח אחת דאמרי' פתחא הוא משתי רוחות נמי פתחא אי בעשר עסיקי' ואי ביתר מעשר אפי' מרוח אחת נמי אסור ומוקי לה רב בעשר כגון שנפרצה בקרן זוית כדכי' ר"ע ז"ל וכן אבית נמי פרכי' מ"ש מרוח אחת דמותר אפי' לעתיד לבוא דאמרי' פי תקרה יורד וסותם משתי רוחות נמי לימא פי תקרה יורד וסותם ומשני דבי רב משמיה דרב כגון שנפרץ בקרן זוית וקרויו באלכסון דאין התקרה פרושה ומתוחה על מקום הפרצה וכדפי' ר"ע ז"ל ושמואל אוקי בבא דחצר אפי' בפרצה יותר מעשר ואה"נ דאפי' מרוח אחת לאו פתחא הוא אלא דנקט שנפרצה משתי רוחותיה משום בבא דבית שנפרץ משתי רוחותיו דמשתי רוחות ודאי לא אמרינן פי תקרה דמיירי שנפרץ בקרן זוית וקרויו נפרץ בד' וכו' כמו שמפרש רש"י ז"ל באורך ע"ש: ורב לא אמר כשמואל דא"כ הו"ל אכסדרא פי' אפי' נפרצה שלישית ורביעית במלואו דנפרץ הקרוי עמהן ויש כאן ד' פיות ואפ"ה איכא למימר בכולהו יורד וסותם דרב לטעמיה וכו'. שמואל לא אמר כרב אלכסון לא קתני וכתבו תוס' ז"ל אע"ג דלא קתני נמי שנפרץ הקרוי ברוחב מכל מקום חשיב כמאן דתני ליה בהדיא כיון דקתני שנפרצה משתי רוחותיה שאז רגיל הקרוי ליפול אבל אין דרכו לפרוץ באלכסון ע"כ:

שניטלה קורתו או לֶחֱיוֹ:    גרסי' רש"י ז"ל: פי' והוא כמו נקודות ובחוח תקוב לֶחֱיוֹ (איוב מ׳:כ״ו): וכתבו תוס' ז"ל במכלתין ספ"ק שניטלו קורותיו או לחייו בפי' רש"י בכתיבת ידו נמצא כתוב קורתו או לחיו והדין עמו:

ר' יוסי אומר אס מותרין וכו':    ירושלמי רב ור' יוחנן אמרי אסור בין בשבת זו בין בשבת הבאה ע"כ ועיין עוד במה שכתבתי בפ' חמישי דפרה סי' ג': ר' יוסי אומר אם מותרין וכו' ירושלמי דפירקי' ודס"פ חומר בקודש ר' יוחנן אמר לחומרא אסורין בין בשבת זו בין בשבת הבאה וכן אמר רב ששת ג"כ בבבלי גם ר' יוחנן גופיה ותנ"ה בהדיא א"ר יוסי כשם שאסורין לעתיד לבא כך אסורין לאותה שבת וכמו שפי' ר"ע ז"ל: ביד פי"ז דהלכות שבת סי' ל"ד ובטור א"ח סוף סי' שס"ה:

תפארת ישראל

יכין

חצר שנפרצה לרשות הרבים משתי רוחותיה:    אפי' מרוח א' שתופס ב' רוחות, דהיינו בקרן זוית, דאז אפי' אין בפרצה י' אמות, פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. מיהו צורת הפתח, דהיינו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה ע"ג, אפי' באלכסון שרי (שס"ג ס"ל):

וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו:    בקרן זוית כלעיל. ומיירי שאין תקרה פרוסה על זוית הפרוץ, דאל"כ פי תקרה יורד וסותם:

או לחייו:    קורתו או לחיו גרסינן, דבחד קורה ובחד לחי סגי:

מותרין באותו שבת:    שנפרץ בו, מדהותר למקצת שבת:

ואסורין לעתיד לבא:    ר"ל בשבת הבא:

ואם אסורין לעתיד לבא אסורין לאותו שבת:    דאף בשבת שנפרץ בו, אסור, והכי קיי"ל. וכ"כ בחוט העירוב שניתק בשבת. מיהו בעיר שמוקפת חומה ויש בקצה רחוב היהודים חוט העירוב וניתק בשבת, ולא היה קרוב לוודאי שינתקוהו עובדי כוכבי' בשבת, הואיל ומחיצות חצונות קיימות, שבת שהותרה הותרה (שס"ה ס"ז). וכל חוט עירוב שניתק בשבת, מותר לומר לעובד כוכבים בשבת לתקנו (רע"ו). אבל בנפסק בחול ותקנו עובד כוכבים בשבת על דעת ישראל שיטלטל בה, לא מהני (מג"א שס"ב ה'):

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

משנת ארץ ישראל (פירוש ספראי)

מדין תורה אסור לטלטל בשבת בשטח ציבורי 'רשות הרבים', אך בחצר שיש לה קירות מסביב, ויש בה בעלות משותפת (המתבטאת בהנחת אוכל משותף) מותר לטלטל. הרקע להלכה היא חצר השותפים: מכלול שיש בו חדרים שכל אחד שייך לדייר אחר, ומרחבים פתוחים משותפים. הגגות שטוחים והם משמשים כמפלס חיים בפני עצמו. בגלל שינוי הגובה נחשב הגג כמוקף גדר, והוא חצר לעצמה. הגגות חלקם באותו מפלס וחלקם במפלסים אחרים, וכל מפלס הוא רשות לעצמה.

בכפר הערבי נהוג היה גג כיפתי, וכיום נהוג גג רעפים אלכסוני. הגגות שאינם ישרים באים בדרך כלל מהצפון ששם היה חשש שהשלג יכביד על הגג וימוטט אותו. הגג האלכסוני הוא גם גג של רעפים, שהיו יקרים בעולם הקדום. בני ארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד לא חששו, בדרך כלל, מעודף שלגים, ובעיקר רצו לנצל את הגג כמפלס חיים לכל דבר. כאן ייבשו פרות, כאן אכסנו מזונות, ובימי הקיץ אף אכלו וישנו על הגג. הגג הכיפתי המוכר מהכפר הערבי גם לא היה מקובל בימי קדם.

המשנה מניחה שבחצר הותקן עירוב תחומין ומותר לטלטל בה, והעירוב מתאים גם לטלטול בגג. אבל מעבר לתחומי החצר אסור לטלטל. ערוב של כל העיר לא היה נהוג, ואף נאסר.

גג גדול סמוך לקטן הגדול מותר – לטלטל בתוך שטח הגג הגדול, והקטון אסור – לטלטל בשטח הגג הקטן עצמו.

המשנה ממשיכה לדון בטלטול בגגות. נראה שההמשך הוא לשיטת חכמים במשנה הקודמת שכל גג רשות לעצמה, אבל לרבי מאיר ורבי שמעון כל הגגות הם רשות אחת. העיקרון הוא שהגג כחצר. הגדול הוא רשות לעצמה, ואם גג גדול סמוך לקטן הוא מעין חצר שיש לה פתח קטן, ואין הוא אוסר את הטלטול בגג. כך לגבי בעלי הגג הגדול. אך לבעלי הגג הקטן, הגג הגדול הוא תוספת לעצמה, ואינה בבחינת נספח לגג שלהם. זאת לפי הכלל שאסור שהתוספת תהיה גדולה יותר מהחצר המקורית. הדין זהה לדין של חצר הנשנה להלן.

חצר גדולה שנפרצה לקטנה הגדולה מותרת והקטנה אסורה מפני שהיא כפיתחה של גדולה – נראה שהפתח בין החצרות אינו עולה על עשר אמות, שזהו הגודל המירבי של הפתח. מותר לבני החצר לטלטל בחצר שיש בה פרצה, שהרי הפרצה נתפסת כפתח. אבל שונה הדבר לגבי החצר הקטנה. בני החצר הקטנה אינם רואים את הפרצה כפתח לחצר שלהם, כיוון שהחצר הגדולה אינה יכולה להיחשב תוספת לחצר הקטנה. מובן שאם עירבו בין החצרות מותר לטלטל בכולן.

הסברנו את המשנה לדעת חכמים, אבל אולי גם רבי מאיר ורבי שמעון יודו שאם בני החצר עירבו את החצר עם הגג מותר לטלטל בחצר ובגג, אך לא בגג אחר.

חצר שניפרצה לרשות הרבים המכניס מתוכה לרשות היחיד או מרשות היחיד לתוכה חייב חצר – גדולה, וכך במפורש באחד מכתבי היד. המדובר בחצר שנפרצה לחלוטין, ודינה כרשות הרבים. מותר לטלטל בחצר שנפרצה בקטע קצר והפרצה נחשבת כפתח, אבל אסור לטלטל בחצר שנפרצה לחלוטין, ודינה כרשות הרבים. לפי פירוש זה בעצם המשנה היא בבחינת פשיטא, וכולה נדרשת רק לצורך ההמשך (במשנה הבאה).

דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מתוכה לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכה פטור מפני שהיא ככרמלית – חצר כזאת, שהיא מחוברת לרשות הרבים, אינה ממש רשות הרבים אלא כרמלית. כרמלית היא שטח ביניים בין רשות הרבים לרשות היחיד. הטלטול בו אסור, אך המטלטל אינו חייב קרבן חטאת. הבבלי מפרש באופן שיטתי שכל "פטור" הוא "פטור אבל אסור". אם כן המחלוקת היא מזערית, ועניינה הוא עוצמת האיסור, עוצמה המתבטאת בחובת קורבן. אבל הירושלמי מבין שבמקורות התנאיים לעתים קרובות פטור הוא ממש מותר. כאן (בתוספתא) מודגש שאכן פטור אבל אסור. "ואם הוציא והכניס פטור" תוספתא שבת פרק א ה"ד, הווה אומר שיש כאן קביעה נקודתית, ולא שתמיד "פטור" הוא "פטור אבל אסור". אדרבה מובן מהתוספתא שלא כל פטור הוא 'פטור אבל אסור'. אלא שבמקרה זה הוא 'פטור' רק בדיעבד, כלומר פטור מקורבן ולא 'מותר'.

בתלמודים כרמלית היא סטטוס הלכתי. כל שטח שהוא תחום ביניים בין רשות הרבים לרשות היחיד הוא "כרמלית". הבבלי הגדיר ש'כרמלית' היא רשות הרבים שאין בה הרבה אנשים. למעשה כמעט כל שטח ציבורי הוא כרמלית אלא אם יש בה 'כיוצאי מצרים' (600.000). אבל במקורות התנאיים "כרמלית" היא בעיקרה מושג אורבני: שטח השייך לכלל ומחובר לרשות הרבים, אך אינו רשות הרבים רגילה. הירושלמי מסביר: "כרמלית – ... כל המעכב דרסה (דריסה) ברשות הרבים נידונין ככרמלית. רבנן דקיסרין אמרין, אפילו קוצין אפילו זכוכית" (שבת פ"א ה"א, ב ע"ד), אם כן כל מה שמפריע להליכה ברשות הרבים הוא כרמלית, כגון קוצים או מפגעים אחרים.

במשנתנו חצר צדדית היא כרמלית. כרמלית שייכת לסדרת מונחים שראשיתם ביטוי ריאלי, ומאוחר יותר הפכו למונח הלכתי-משפטי. כך גם 'רשות הרבים'. מבחינה מילולית משמעו של הביטוי הוא שטח השייך לרבים. אך במובן ההלכתי הוא מגודר כשטח בעל מאפיינים ברורים (שטח פתוח, ללא קירות שיש בו אנשים רבים, ואין זה משנה אם מבחינה משפטית הוא רכוש פרטי או ציבורי). תהליך לשוני זה מאפיין תרבות משפטית מפותחת.

המחלוקת בין רבי אליעזר (רבי מאיר) וחכמים אינה ברורה: הרי כל אחד מדבר על נושא אחר. אלא שאין זה כך. גם חכמים מודים שאסור להכניס מרשות היחיד לכרמלית, אלא שהם סבורים שמי שעושה זאת פטור, כמבואר בטבלה. המכניס לכרמלית בשבת:


רבי אליעזר (רבי מאיר) חכמים
מרשות היחיד חייב פטור
מרשות הרבים חייב פטור

המילים המודגשות הן הדברים שנאמרו במפורש.