תוספות יום טוב על עירובין ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על עירובין · ט · >>

משנה א[עריכה]

שלא יהא [גג] גבוה כו'. כתב הר"ב גזירה משום תל גבוה י' ורחב ד' ברשות הרבים. דהוי רשות היחיד כדפירש בריש פי"א דשבת. ומה שכתב הרמב"ם כגון עמוד כו' ברשות היחיד הוא שגזר ר"מ משום תל כו' ברשות הרבים. וה"ה לגגים דמתני' דהוי כמו עמוד כו' ברשות היחיד דגזרינן משום תל כו' ברשות הרבים:

גבוה עשרה או נמוך עשרה. אע"ג דהיינו הך דאם האחד גבוה מהשני עשרה. בהכרח השני נמוך ממנו עשרה וכן להפך. נקט הכי. משום דלפעמים שתי הבתים הסמוכין בגגותיהן אין שום אחד מהן גבוה יותר מחבירו. אלא שבית האחד נבנה בעמק לפי שאין קרקע שתי הבתים שוה ואז לא שייך לומר שזה גבוה. אלא שייך לומר שזה נמוך:

קרפיפות. פי' הר"ב שאינן יותר מבית סאתים. ובלא הוקף לדירה. וכר"ע בפ"ב מ"ה דהלכה כמותו. ואי הוקף לדירה אפי' ביתר נמי וכדאיתא בטור סימן שע"ב וכתב עוד דאפילו לא הוקף לדירה והוא יתר מבית סאתים אע"ג דאסור לטלטל בו יותר מד' אמות כדלעיל מכל מקום הוי לר"ש רשות אחת לגבי חבירו או לגבי חצר לטלטל ב' אמות בזה וב' אמות בזה להוציא ולהכניס מזה לזה כדפרש"י ריש פרק י"ט דשבת דף ק"ל:

לכלים ששבתו בתוכן. פי' הר"ב מוציאין מזה לזה מסיים הרמב"ם ובלבד שלא יכנס בכלי זה לבית מן הבתים אלא א"כ ערבו. פ"ג מה"ע:

ולא לכלים ששבתו בתוך הבית. פי' הר"ב והביאן לחצר על ידי שעירבו ואע"ג דהשתא שכיחי מאני דבתים בחצר אפ"ה כלים ששבתו לתוכן שרי לטלטולי ולא גזרינן דלמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר. וליכא למימר יאמרו שני כלים בחצר א' מותר וא' אסור דרבי שמעון לטעמי' דלא גזר בכי הא. במ"ו פ"ד. גמרא. [ומה שכתב והלכה כר' שמעון. גמרא]:

משנה ב[עריכה]

גג גדול כו'. פי' הרמב"ם כשיש כותל מקיף בגגות. וכן נראה דברי הר"ב. [אלא שלא פי' בהדיא לפי שאין צריך להיות כותלים ממש. אלא אמרינן גוד אסיק מחיצתא. ומיהו דוקא כשאין הגג בולט מהכותל דמינכרא מחיצתא] וכדרב בגמ'. ולדידיה מפרש בגמ'. דלהכי תנא גג וחצר דגג דומיא דחצר מה חצר מינכרא מחיצתא אף גג מינכרא מחיצתא. דאי לא. לא אמרינן גוד אסיק. וגדול נמי אסור:

הגדול מותר. פי' הר"ב להוציא לו כלי בית שלמטה. דאילו כלים ששבתו [בתוכן] מותרין בשתיהן. כדקי"ל לר"ש. ומ"ש הר"ב ושרי באותן גפופין. כלומר בשביל אותן גפופין שרי בכל הגג וכלישניה גבי חצר:

הגדולה מותרת. אם עירבה לעצמה רש"י. ועיין במשנה דלקמן:

והקטנה אסורה. כתב הר"ב דאם נפרצה בשבת כו'. טעמא מפורש במשנה דלקמן:

חצר שנפרצה לרה"ר. אפילו בשבת. טור סי' שע"ד ועיין במשנה דלקמן:

וחכ"א מתוכה לרה"ר. וכתב רש"י וה"ה נמי מתוכה לרה"י. וקשיא אמאי לא קאמרי מתוכה לרה"י דמכדי לאפלוגי. אדר"א קאתי הל"ל בלישני'. ולמסקנא דגמרא ניחא דמסקינן דבתוכה כ"ע לא פליגי דכרמלית היא. כי פליגי במקום מחיצה. דר"א סבר צדי רה"ר כרה"ר ומקום מחיצה זו צדי רה"ר היא ורבנן סברי דצדי רה"ר לאו כרה"ר. ור"א דקאמר מתוכה לאו דוקא אלא מתוך מקום מחיצתה קאמר. ומשום דרבנן נקטי מתוכה נקיט איהו נמי מתוכה. ורבנן ה"ק מי לא קא מודית לן היכא דטלטל מתוכה לרה"ר דפטור דכרמלית היא צדי נמי ל"ש. ור"א התם לא קדרסי לה רבים והכא דרסי לה רבים והשתא רבנן אמרו לר"א מתוכה לרה"ר קא מודית ומשום הכי קאמר ר"א נמי מתוכה והוא לא יכול לומר מתוכה לרה"ר חייב דלדידיה מתוכה מתוך מקום מחיצתה והוא רה"ר לדידיה. ומסדר המשנה הקדים דברי ר"א לחכמים שכך דרכו לשנות דברי חכמים באחרונה ועי' משנה ג' פ"ז דיומא ופ"ד דביצה מ"ו:

משנה ג[עריכה]

משתי רוחותיה. פי' הר"ב בקרן זוית. גמ'. ועיין משנה דלקמן:

וכן בית שנפרץ. פי' הר"ב ואין התקרה פרושה ומתוחה על מקום הפרצה. אע"ג דלפנים במקום שכלתה הפרצה מהכתלים משם ואילך יש תקרה לא אמרי' יורד וסותם הואיל ובאלכסון הוא כזה תוספות. וא"ש דלא תנן בית גבי רוח אחת במתני' דלעיל דהכא מסתמא שנפרץ גם התקרה קמ"ל דבאלכסון לא אמרי' פי [תקרה] יורד כו'. ובפירוש הרמב"ם וזה הבית שאמרנו [שנפרץ משתי רוחותיו] הוא שנפגם סדרם ונהרס זוית מזויותיו ונפל קצת מזה הכותל ולא תהיה קורה פרוסה על מקום הפרצה אלא אשר יהיה מושב הקורות בקירותיו על זאת הצורה. ולפיכך הוא אסור. אבל כשנפרץ על זאת הצורה הרי הוא מותר כי העיקר אצלנו פי תיקרה יורד וסותם ע"כ ובחבורו ספי"ז מה ש כתב בית או חצר שנפרץ קרן זוית שלה כו' אין עושין פתח בקרן זוית ואם היתה שם קורה מלמעלה על אורך הפרצה וכו' מותר וכו' והוא שלא תהיה באלכסון. עכ"ל. והמגיד כתב שכוונתו אינה מבוארת ובכ"מ מדקדק מדלא כתב בקרן זוית וכתב קרן זוית שנראה שאינו מפורש שאוכל בשתי רוחות אלא שנפרץ מן הצד קרי לה קרן זוית ואמר שאם מונחת הקורה על אורך הפרצה אמרינן פי תקרה וכו'. אבל אם הקורה מונחת לאורך הפרצה באלכסון לא אמרינן פי וכו' עכ"ד. וזהו כפירושו שבפירוש המשנה. ולהרמב"ם צ"ל דהכא תנן בית לאשמעינן דאף בבית אמרינן פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי:

וכן מבוי שנטלו קורותיו או לחייו. כתב רש"י דגרסינן שניטלה קורתו או לחיו. ע"כ. כלומר דהא הכשירו בלחי א' או קורה א' כדלעיל מ"ב פ"ק. והתוס' דף י"ז כתבו עוד דאע"ג דאליבא דר"י קיימינן ואשכח ליה לדידי' מבוי ניתר בב' קורות או שני לחיים [כמו במפולש] מ"מ למה לי למנקט קורותיו כיון דבקורה אחת או בלחי אחד נאסר המבוי ע"כ. [וכגירסת רש"י הוא במשנה שבסדר הירושלמי]:

ר"י אומר אם מותרין כו'. פי' הר"ב כלומר כשם שאסורין וכו' בגמ'. וכתב הר"ר יונתן ואע"פ שמצינו כהאי גוונא מותר לשבת אחרת כגון שיורי עירוב (ולר' יוסי עצמו פ"ז מ"ט) שאפילו לשבת אחרת מועיל בכל שהוא. אע"ג דלכתחילה בעינן שיעור. ע"כ:

אסורים לאותה שבת. כתב הר"ב ולא אמרינן הותרה כו' כלומר דלעיל בקטנה שנפרצה לגדולה אמרינן דהותרה כו' ומסתמא לאו בחצר שאין בה אלא אחד מיירי אלא בסתם חצר שיש בה דיורין הרבה אלא שערבו ולזה נתכוון רש"י ז"ל כמו שכתבתי לעיל בשמו דהא דגדולה מותרת כשעירבה לעצמה ומאי קא משמע לן פשיטא דאי בלא עירבה היאך תהא מותרת אלא משום דבגמרא מוקמינין למתניתין דלעיל שנפרצה מע"ש וכדכתב הר"ב. ושאם נפרצה בשבת אף הקטנה מותרת. להכי נקט שעירבה. לומר דמתניתין בעירבה כל אחת לעצמה מיירי וטעמא דקטנה אסורה משום שנפרצה מערב שבת אבל כשנפרצה בשבת אף הקטנה מותרת הואיל ועירבה. וקא משמע לן דאין צריך שתהא של יחיד. וקאמר הר"ב דאפילו הכי לא דמי הכא לדלעיל. ודבריו דברי הרמב"ם הן בפירושו. והב"י שכתב בסימן שע"ד וז"ל שאני התם שלא נפרץ אלא לחצר אחר שהוא רה"י כמוהו ואין ביניהם אלא שזה של יחיד אחד הוא וזה של יחיד אחר אבל כשנפרץ לרשות אחרת ממש דהיינו לרשות הרבים או לכרמלית לא אמרינן הואיל כו' ע"כ. צריך לפרש דבריו ג"כ דמ"ש של יחיד היינו אף אם ע"י עירוב נעשה כשל יחיד ותדע דאל"כ אדמחלק בסיפא ברה"ר וכרמלית לחלק בחצר עצמה שיש בה דיורין הרבה. ומתוך מה שכתבנו אתה למד טוב טעם למה שכתבתי לעיל בשם הטור בחצר שנפרצה לר"ה דמיירי אפי' בשבת. דהתם נמי לאו לענין עירוב הוה כמתניתין דהכא:

משנה ד[עריכה]

וחכמים אוסרים. הואיל ומפולש לא אמרי' פי תקרה יורד וסותם (ול"ק מהכא אפירש"י בגמרא באכסדרה בבקעה. דהכא מפולש לרה"ר והתם בבקעה דכרמלית. תוס' דסוכה ד' י"ח) וא"ת במתני' דלעיל דמוקמינן בקרן זוית לוקמה בב' רוחות זו כנגד זו דהוה מפולש וכרבנן. כתבו התוס' בד' צ"ד סד"ה משתי רוחות. דניחא ליה לאוקמיה בכל ענין. ע"כ:

ועוד אמר ר"י. כלומר ועוד זו