משנה סוכה א ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת סוכה · פרק א · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקסום וסכך על גבה, פסולה.

ואם היה סכוך הרבה מהן, או שקצצן, כשרה.

זה הכלל, כל שהוא יז מקבל טמאה ואין גדולו מן הארץ יח, אין מסככין בו.

וכל דבר שאינו מקבל טמאה וגדולו מן הארץ, מסככין בו.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הִדְלָה עָלֶיהָ אֶת הַגֶּפֶן וְאֶת הַדְּלַעַת וְאֶת הַקִּסּוֹם וְסִכֵּךְ עַל גַּבָּהּ, פְּסוּלָה.
וְאִם הָיָה סִכּוּךְ הַרְבֵּה מֵהֶן, אוֹ שֶקְּצָצָן, כְּשֵׁרָה.
זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה וְאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ , אֵין מְסַכְּכִין בּוֹ.
וְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה וְגִדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, מְסַכְּכִין בּוֹ.

נוסח הרמב"ם

הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבן פסולה אם היה הסיכוך הרבה מהם או שקצצם כשרה זה הכלל כל שאינו מקבל טומאה וגידוליו מן הארץ מסככין בו.

פירוש הרמב"ם

הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת כו': אם היה הסיכוך הרבה מהם כשרה בתנאי שיקוץ אותן שאם לא קצצן יצטרף סכך כשר לסכך פסול ופסולה לפי שאין מותר לסכך בצמחים בעודן מחוברין לקרקע מן הטעם שנבאר. עוד אמר או שקצצן כשרה בתנאי שינענע אותן ואז תהיה כשרה ואע"פ שרוב הסוכה מזה הגפן או הדלעת כדי שיהיה נעשה לשם סוכה כי העיקר אצלנו חג הסוכות תעשה לך ואמרו תעשה ולא מן העשוי וזה העיקר הנזכר כי כל שגדוליו מן הארץ אינה מקבל טומאה והוא שלא יהיה כגון מחצלאות ובגדי פשתן וכלי עץ שמקבלין כלם טומאה הוא עיקר אמיתי וראוי לסמוך עליו והראיה בזה אמר הש"י חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וגו' ובאה הקבלה בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר ענינו שתהיה הסוכה מהם וכיוצא בהם:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הדלה עליה - הגביה על גבה:

קיסום - אידרא בלע"ז, והיא נדלה כגפן וכדלעת:

פסולה - לפי שאין מסככין במחובר טו:

ואם היה הסכוד הרבה מהם - שהיה שם סכך כשר הרבה יותר מהגפן והדלעת, כשרה. והוא שחבטן טז וערבן עם הסכך כשר ואין נראין בעין, דסכך כשר רבה עליהן ומבטלן כשהן מעורבין:

או - שקצצן. אף לאחר שסכך בהן, כשרה. והוא שינענעם לאחר קציצה, דאי לאו הכי פסולה דאמרה תורה (דברים טז) חג הסוכות תעשה, ולא מן העשוי, כלומר כשתעשה תהא ראוי לסוכה, ולא מן העשוי בפסול, שאין ראוי לסוכה ואתה מתקנה כי הא דמכשר לה בקציצה ולא הדר סתר לה. אבל כשמנענע הוי כסותר וחוזר ומסכך. שמגביה כל אחד לבד ומניחו וחוזר ומגביה את חבירו ומניחו:

כל דבר שאינו כו' - לאפוקי כלי עץ ובגדי פשתן ומחצלאות, שאע"פ שגדוליהם מן הארץ אין מסככין בהן הואיל ומקבלין טומאה:

וגידוליו מן הארץ וכו' - דכתיב חג הסוכות [תעשה לך באספך] מגרנך ומיקבך, בפסולת גרן ויקב הכתוב מדבר, כלומר מן הנשאר אחר שאספת הגורן והיקב כגון קשין וזמורות מהם עשה סוכה יט:

פירוש תוספות יום טוב

הדלה. פירש הר"ב הגביה. והרבה במסכת כלאים:

וסיכך על גבה. ונ"א על גבן ונראה שזוהי גירסת הר"ן שכתב דר"ת מוכיח מדלא קתני סיכך ואח"כ הדלה דכבר נעשה בכשרות ואפילו הכי מפסלה. וכ"ש הדלה ואח"כ סיכך. אלא ודאי לא פסלה אלא כדקתני הדלה וסיכך דתחילתו בפיסול נעשית. ולאו ראייה היא דמתניתין תרתי קתני הדלה וכו' או סיכך. כלומר בין שקדם הסיכוך כדקתני הדלה עליה. בין שקדם האילן וסיכך עליו. ומיהו על גבה נמי ניחא וקאי אדלעת וקיסום:

פסולה. פירש הר"ב לפי שאין מסככין במחובר. דאמר מר באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. רש"י:

ואם היה סכוך הרבה מהן. פירש הר"ב והוא שחבטן. כל לשון חבטה שבגמרא לשון השפלה. והמפרש חבטה תלישה. או שליפה. טועה. דאי מחובר הוא מאי אהני ואי תלוש הא קתני או שקצצן. מכלל דרישא מחוברין וכו'. רש"י דף ט' ע"ב. ולפי מה שכתבתי במשנה ב' הא דאמרן הכא דמהני ערוב דוקא כשהמודלה חמתו מרובה מצלתו. וי"א דאם הסוכה צלתה מרובה מחמתה בלא המודלה אין צריך לערוב. והכא כשהסוכה אין צלתה מרובה אלא על ידי המודלה. וי"א דאם ענפי האילן מכוונים כנגד סכך הכשר אפי' צל הסוכה מרובה בלא המודלה בעי ערוב. ועיין עליהם בטור סימן תרכ"ו. ומ"ש הר"ב דסכך כשר רבה ומבטלן דמדאורייתא כל מילי בטל ברובא ומהיכי תיתי למפסלא לא משום שני סככים איכא דהא חד סכך הוא. ולאו משום מחובר איכא דהא בטיל ליה. לשון רש"י שם:

כל שהוא מקבל טומאה. נפקא לן בגמרא מהך דבאספך דלקמן בפירוש הר"ב:

ואין גידולו מן הארץ. כגון עורות בהמה ואפילו לא מקבלי טומאה כגון שמחוסרין מלאכה. רש"י. ובגמרא פירש עוד דאע"ג שהארץ מגדלתן במרעה ופרנסה [ונקראו גדולי הארץ לענין מעשר שני במשנה ג' פ"ק דמ"ש] גדולו מן הארץ לא קרי אלא מה שצומח מן הקרקע. ועיין בפרק ז' דב"מ משנה ב':

וגדולו מן הארץ. כתב הר"ב דכתיב באספך מגרנך ומיקבך כו'. כלומר מן הנשאר וכו' דמגורן ולא גורן עצמו מיקב ולא יקב עצמו. דאילו גורן קשין עם התבואה. ויקב האשכולות עם הענבים ה"ל דבר המקבל טומאה ואהא אמרינן הך דרשא בגמרא. והר"ב אסמכיה לגדולו מן הארץ. דממילא נמי ילפינן לה מיניה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(טו) (על הברטנורא) דאמר מר באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. רש"י:

(טז) (על הברטנורא) כל לשון חבטה שבגמרא לשון השפלה והמפרש חבטה תלישה או שליפה טועה דאי מחובר הוא מאי מהני ואי תלש הא קתני או שקצצן מכלל דרישא מחוברין. רש"י:

(יז) (על המשנה) כל שהוא כו'. נפקא לן בגמרא מהך דמאספך דלקמן בפירוש הר"ב:

(יח) (על המשנה) ואין כו'. כגון עורות בהמה ואפילו לא מקבלי טומאה כגון שמחוסרין מלאכה. רש"י. ובגמרא פירשו עוד דאע"ג שהארץ מגדלתן במרעה ופרנסה ונקראו גדולי הארץ לענין מע"ש. גדולו מן הארץ לא מקרי אלא מה שצומח מן הקרקע:

(יט) (על הברטנורא) דמגורן ולא גורן עצמו מיקב ולא כו' דאלו גורן קשין עם התבואה ויקב האשכולות עם הענבים הוה להו דבר המקבל טומאה:

תפארת ישראל

יכין


יט) הדלה עליה ר"ל הגביה והמשיך שיהיה לסכך על הסוכה.

כ) ואת הקיסוס [עפאקרויט], והוא מין עשב שנדלה כגפן.

כא) וסיכך על גבה ר"ל שהניח סכך כשר ע"ג הגפן או איפכא.

כב) פסולה דמחובר פסול לסכך, [ולכאורה היה נ"ל, מדלא מחלק הש"ס הכא דאם לנאותה כשירה ופירש כשאין סכך כשר רבה על הפסול וכלעיל סי' ט"ז, ש"מ דאע"ג דשאמט"ו ותלוש תרווייהו מחד קרא נפקי דכתיב מגרנך, דהיינו פסולת גורן שהוא תלוש ואינו מקבל טומאה, אפ"ה דוקא בשמקט"ו, שהוא תלוש, שייך שפיר לומר שכשהוא לנאותה בטלו לגבי קישוט דסוכה ואפשר נמי דאינו מק"ט אז אף שלא קבעו ביתידות בהסכך מדוודאי בטלו לגבי הסוכה (ועיין כלים פ"כ מ"ו) אבל דבר המחובר לא שייך שיבטלו לגבי קישוט הסוכה. ותו הרי אף כשיבטלו הרי נשאר להיות מחובר. אמנם י"ל דמדנקט תנא הדלה עליה וסיכך ע"ג ואי נימא דר"ל שהיה המחובר למטה, והסכך כשר למעלה למה לא נקט תנא רבותא טפי, דהרי אפילו המחובר למעלה פסול, וכלעיל מ"ב. ותו דבש"ס מפ' לסיפא דסכך כשר רבה כשירה דמיירי שחבט לסכך הפסול וערבו בסכך הכשר, וק' א"כ למה לא הזכירה המשנה תנאי זה. אע"כ דגם רישא בערבו לסכך הפסול מיירי, וה"ק הדלה עליה, ר"ל על סוכה המסוככת כהלכתה. וכן משמע לשון עליה, שהסכך כשר למטה והמחובר למעלה, וקאמר אף על גב שחזר וסיכך גם על המחובר עם סכך כשר למעלה, דנמצא דהמחובר כולו טמון חבוט ומעורב בתוך הסכך הכשר אפ"ה כל שאין סכך הכשר רבה עליו הסוכה פסולה. א"כ מדאיירי מתניתין בשהמחובר טמון תו לא מצי הש"ס למנקט דאם לנאותו כשר דבטמון לא שייך לנאותו].

כג) ואם היה סיכוך הרבה מהן יותר מן ענפים המחוברין. וערבן יחד יפה עם התלושין.

כד) כשרה ודוקא שאחר שקצצו נענע כל ענף וענף שקצץ. דאל"כ פסול מדהיה פסול בשעת הנחה, וכתיב תעשה ולא מהעשוי כשרותו ממילא ע"י קציצה. מיהו בסיכך תחת הגג ואח"כ הסיר הגג, לא מקרי תעשה וגו', מדאין הפסול בסכך עצמו. [ובאויפצוגדאך] יש להחמיר לבלי לסכך עד שיפתחו הדלתות שלמעלה מהסכך דפתיחתן אחר הנחת הסכך לא הוה מעשה כל כך כאילו הסירן לגמרי, דאז היה כשר, אמנם אחר שנסכך בכשרות, יכול לסגור ולפתוח הדלתות כחפצו, מדהיה תחלה בכשרות. ואפילו ביו"ט שרי (תרכ"ו).

כה) כל שהוא מקבל טומאה ככלים או בגדים וכדומה.

כו) ואין או שאין וכו'.

כז) גידולו מן הארץ כעורות וכדומה אף שאין מקט"ו כגון שלא נגמר מלאכתן להתשמיש שיחדן לו.

כח) מסככין בו קשה למה לא נקט נמי מחובר בזה הכלל. ואת"ל מדכבר תני ליה, הרי גם מקט"ו כבר תנא ליה בפירס עליה סדין. ותו למה הפסיק בעירב במחובר בין פירס עליה סדין לזה הכלל, והרי הנך שייכי אהדדי. ונ"ל דאי הוה תני זה הכלל מיד אחר פירס סדין, סד"א דבזה הכלל נכלל נמי מחובר וכשר לסכך, דהרי מחובר גדולו מן הארץ ואמקט"ו, אבל לבתר דכבר תנא פסול של מחובר, שפיר מצי למנקט זה הכלל. אמנם ק' כללא בתרא ל"ל, והרי מכללא קמא שמעינן לה מדיוקא, ובריא"ף באמת לא נקט רק כללא בתרא. ונ"ל דאיצטריך, דאי מרישא סד"א דתרתי בעי, קמ"ל סיפא לאשמעינן דבחד לריעותה סגי.

בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים

בבלי יא א