משנה חולין ו ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ו · משנה ז | >>
במה יב מכסין, ובמה אין מכסין?
- מכסין בזבל הדק, ובחול הדק, בסיד, ובחרסית, ובלבנה ובמגופה שכתשן.
- אבל אין מכסין לא בזבל הגס, ולא בחול הגס, ולא בלבנה ומגופה שלא כתשן, ולא יכפה עליו את הכלי.
כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל, דבר שמגדל [ בו ] צמחין, מכסין בו. ושאינו מגדל צמחין, אין מכסין בו.
משנה מנוקדת
בַּמֶּה מְכַסִּין, וּבַמָּה אֵין מְכַסִּין?
- מְכַסִּין בַּזֶּבֶל הַדַּק,
- וּבַחוֹל הַדַּק,
- בְּסִיד,
- וּבְחַרְסִית,
- וּבִלְבֵנָה וּבִמְגוּפָה שֶׁכְּתָשָׁן.
- אֲבָל אֵין מְכַסִּין,
- לֹא בַּזֶּבֶל הַגַּס,
- וְלֹא בַּחוֹל הַגַּס,
- וְלֹא בִּלְבֵנָה וּמְגוּפָה שֶׁלֹא כְתָשָׁן.
- וְלֹא יִכְפֶּה עָלָיו אֶת הַכְּלִי.
- כְּלָל אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:
- דָּבָר שֶׁמְּגַדֵּל צְמָחִין,
- מְכַסִּין בּוֹ;
- וְשֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל צְמָחִין,
- אֵין מְכַסִּין בּוֹ:
- דָּבָר שֶׁמְּגַדֵּל צְמָחִין,
נוסח הרמב"ם
במה מכסין, ובמה אין מכסין?
- מכסין -
- בזבל דק, ובחול דק,
- ובסיד, ובחרסית,
- ובלבנה, ובמגופה שכתשה.
- אבל אין מכסין -
- לא בזבל גס, ולא בחול גס,
- ולא בלבנה, ולא במגופה שלא כתשה.
- ולא יכפה עליו את הכלי.
- כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל -
- דבר שהוא מגדל צמחים - מכסין בו,
- ודבר שאינו מגדל צמחים - אין מכסין בו.
פירוש הרמב"ם
אל יקשה בעיניך מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל בעיקר הזה שמסר, שהסיד והחרסית ומגופת האבנים ולבינה אין מגדלין צמחים, לפי שעניין מה שאמר וכוונתו הוא שהדבר שהיה בתחילתו מגדל צמחים מכסים בו, אף על פי שנשתנה שמו מצד מלאכה שנעשית בו.
וכבר ביארנו לך שהעיקר שבידינו אין למדין מן הכללות, הלא תראה שנסורת העץ הדקה וכן נעורת של פשתן מותר לכסות בהם אף על פי שאינן מגדלים צמחים לעולם.
ודע שכל מה תקראוהו תורה "עפר" מכסין בו, ולפיכך מותר לכסות באפר כל דבר שנשרף ואפילו בגדים או בשר, הואיל וקרא הכתוב אפר הפרה אדומה כמו שנאמר "מעפר שריפת החטאת"(במדבר יט, יז).
וכן שפיית הזהב בלבד מכל המתכות הניתכות באש שנאמר "ועפרות זהב לו"(איוב כח, ו). ודע שהמתכות שאינן ניתכין כגון הכחל ואבן התכלת שקורין אותו בלשון ערב "לאזורי", ובלע"ז "לפיש" "לאוזלי" מכסין בהן, אבל הנגר והאלבאין שנקרא "בליך" בלע"ז והדומה להן אין מכסין בהן, מפני שהן כשפיית הנחשת והעופרת חשובין, וכבר זכרנו ששפיית כל המתכות אין מותר לשחוט לתוכן אלא הזהב לבדו.
וכל אלו העניינים מקובלים, יש מהן שיש להן רמז בכתוב, ויש מהן שאין לו רמז אלא קבלה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
ובחול הדק - כל שאין היוצר צריך לכתשו:
חרסית - שחיקת חרסין יג:
ומגופה - כיסוי של חרס שעל פי החבית:
דבר שאין מגדל בו צמחים אין מכסים בו - וסיד וחרסית ולבינה ומגופה שכתשן דתנן לעיל שמכסין בהן, אע"ג דאין מגדלים צמחין, הואיל ומעיקרא קודם שנעשית בהן מלאכה היו מגדלים צמחים, מכסין בהן. והאי כללא דרבן שמעון בן גמליאל לאו דוקא, דהא נסורת של חרשים דקה ונעורת של פשתן אמרינן בברייתא דמכסין בהן, אף על גב דאינן מגדלין צמחין. ואפר מכסים בו משום דאקרי עפר דכתיב (במדבר יט) מעפר שריפת החטאת. וכן מכסים בשחיקת הזהב דכתיב (איוב כח) ועפרות זהב לו יד:
פירוש תוספות יום טוב
מכסין בזבל הדק וכו'. דה"מ למכתב ושפך דמו ובעפר יכסנו דהוי משמע עפר ולא דבר אחר דלא כתיב כיסוי אלא בתר עפר אבל השתא דכתיב וכסהו מדרש באנפי נפשיה. ומדכתיב בעפר מרבה אני אלו שהן מין עפר ומוציא אני את אלו שאין מין עפר. הכי מדרש בברייתא דכ' הר"ב. דמייתי נמי נסורת וכו' שאינן מגדלין צמחים. וכ"כ הרמב"ם שאינן מגדלין צמחין. אבל הטור נראה מדבריו דס"ל דמגדלי צמחים:
ובחרסית. פי' הר"ב [*שחיקת חרסית. וכן פירש"י בכאן אבל] בריש פ"ה דמעשר שני [*פירש הר"ב] אדמה שעושין ממנה כלי חרס. וכתב דכשזורעים בה אינו מוציא כדי נפילה. והוא פירוש התוס' דהכא. והא דכתב הכא הואיל ומעיקרא וכו'. הם דברי הרמב"ם כאשר כבר כתבתי שם. והא דבפרק ח' דשבת משנה ד' מפרש הר"ב חרסית לבנה כתושה וכן פירש"י שם. ועוד שלישיה בפרק י' דכלים משנה ב' מפרש הר"ב כתישת חרסים שלשים במים וכן פירש הרמב"ם שם. וכל אחד מפרש הר"ב לפי הנאות יותר בענינו. ובפרק ג' דכלים משנה ז' מפרש עוד פירוש אחר שהוא טיט דק כחרס וכן פי' הרמב"ם שם. ונסורת של חרשים פירש"י נסורת [שמגרדין] נגרים במגירה פגומה וקוצצים בה עצים והיא משרת נסורת דקה כעפר. ונעורת של פשתן אריסט"א שמנערין מן הפשתן ע"כ. וכתב עוד הר"ב דמכסים בשחיקת הזהב דכתיב ועפרות זהב לו. משום דלא מגדל צמחים איצטריך קרא. דהא דתנן במתניתין ג' פ"ג דע"ז ר"י אומר שוחק וכו'. א"ל אף היא נעשית זבל. ובצורה שעל הכלים שנויה. ופירשם הר"ב בכלים דמתכות. תירצו התוספות [ד"ה שחיקת] דשום מתכות אינו מגדל צמחים בפני עצמו אלא שמועיל לזבל. ור"ת תירץ דעל ידי שריפה מגדל צמחים דהתם על ידי שרפה איירי דכל ע"ז תחלתה בשריפה דומיא דעגל. וא"ת דהשתא דמרבינן זהב אף על גב דלא מגדל צמחים משום דאקרי עפר. א"כ היאך ממעטין מרבויא דוכסהו הנך דלא מגדל ממיעוט דעפר. וי"ל דמ"מ עפר דבקרא דכיסוי הדם לא איירי אלא בסתם עפר דמגדל צמחים ומרבויא דוכסהו מרבינן כל מידי דמגדל צמחים. או מידי דאקרי עפר ולא מגדל. ואי לאו רבוייא לא הוה ידעינן אפילו עפרות זהב. תוספות [ד"ה שוחק]:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יב) (על המשנה) במה. בגמרא יליף דלאו דוקא עפר. ועתוי"ט:
(יג) (על הברטנורא) וכך פירש הר"מ. אבל בריש פרק ה' דמעשר שני פירש הר"ב, אדמה שעושין ממנה כלי חרס. והוא פירוש התוס'. ועתוי"ט:
(יד) (על הברטנורא) משום דלא מגדל צמחים איצטריך קרא כו'. ור"ת פירש דע"י שריפה מגדל צמחים. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
כלל אמר רשב"ג דבר שהוא מגדל צמחין מכסין בו: כצ"ל. וכתבו תוס' ז"ל לאו לפלוגי אתא אלא לעשות כלל וא"ת והא חרסית אין מגדל צמחים כדמשמע במרובה דאמר סימנא כי חרסית דליכא הנאה מינה ואומר רבינו תם דלעולם מגדל וליכא הנאה מיניה דקאמר היינו שאינה מוציאה כדי נפילה ע"כ וכן כתב ג"כ הרא"ש ז"ל דרשב"ג מפ' ת"ק ולא פליג: גרסי' בגמרא דרש רב נאמן בר רב חסדא אין מכסין אלא בדבר שזורעים בו ומצמיח וכתב הר"ן ז"ל וממתני' ליכא למשמע דיש לך דבר שמגדל דבר שצמח בו כבר ואינו מצמיח ויש דבר דכשזורעים בו אינו מצמיח עכ"ל ז"ל כפי מה שמצאתיו מוגה: ועיין בבית יוסף יורה דעה סימן כ"ח שכתב בשם הר"ן ז"ל דרשב"ג לפלוגי אתא ושכן נראה מהרמב"ם ז"ל שלא הזכיר צמחים וכתב הוא ז"ל שגם דעת הרשב"א ז"ל נראה כן בתורת הבית הקצר שלא הזכיר שם מגדל צמחים וכתב עוד דלפי דברי המפרשים ז"ל דרשב"ג לפרושי אתא. רב נחמן בר רב חסדא בא לפרש דברי רשב"ג דבר שהוא מגדל צמחים מכסין בו היינו דוקא בזורעין בו ומצמיח שלזה קורא מגדל צמחים אבל אם זורעים בו ואינו מצמיח אע"פ שכשמשימין בו צמחים הוא מגדלן אין מכסין ולזה קורא אינו מגדל צמחים עכ"ל ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
בסיד ובחרסית: שערבען כתוש:
ובלבנה ובמגופה: שטעפסעל של חרס:
שכתשן: אחרסית ולבינה נמי קאי:
ולא בלבנה ומגופה שלא כתשן: נקט לבינה לרבותא דסיפא. אף שאינה כלי אפ"ה כשלא כתשה לא יכסה בה. וקתני מגופה לרבותא דרישא אף שהיתה כלי. אפ"ה כשכתשה יכסה בה:
דבר שמגדל בו צמחין: כשיזרעו בהן:
אין מכסין בו: וחרס כתוש דברישא. אע"ג דאינו מצמיח. אפ"ה רשאי לכסות בו. הואיל ומעיקרא קודם שנשרף בכבשן היה מגדל צמחין. וכ"כ מכסין נמי באפר. אפילו מבגדים שרופים. או מזהב טחון. מדנקראו בתנ"ך עפר [ועי' תוס' ביצה ד"ח ע"א ד"ה הכי]. אבל בשאר מתכות טחון. או בקמח או במורסן אסור לכסות. וכ"כ לא יכסה בעפר לח. דהא דקאמר קרא וכסהו בעפר. רק דק משמע [סוף סימן כ"ח]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת