תפארת ישראל על חולין ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על חולין · ו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

בפני הבית ושלא בפני הבית:    מדבעי למתני שאינו נוהג במוקדשין. תני אגבייהו גם הני:

בחולין אבל לא במוקדשין:    בחטאת עוף ועולות עוף או בקדשי בדק הבית שעבר ושחטן א"צ כסוי:

ונוהג בחיה ובעוף:    קמ"ל דאבל בהמה לא. ולא תימא דאע"ג דקרא נקט חיה בהמה בכלל חיה [כחולין ד"ע ע"ב]:

במזומן:    עוף הגדל בבית:

ונוהג בכוי:    יש אומרים שהוא הביפעל. וכך נ"ל דאי נימא דהיינו *) הבא מעז וצביה. א"כ ע"כ משום דספיקא הוא אי ניחש נמי לזרע אם. וא"כ ק' למה לא נקט לה נמי לעיל בפ' אותו ואת בנו שאינו נוהג בחיה. אע"כ דכוי דהכא מין מיוחד הוא. שמסופק בי' תנא אם הוא חיה או בהמה. ולהכי שפיר לא נקט לי' תנא באותו ואת בנו. דאפילו יהיה בהמה. רק שור ושה אמר רחמנא ולא שאר מין בהמה. וכבר מעטיה רחמנא דלא נילף שור שור משבת [כתוס' חולין דע"ח א' ד"ה ועוד]. ועוד ראיה לדברי דיש כוי שאינו מב' מינים רק מין מיוחד שמסופקים בו. מפ"ק דבכורות מ"ה. וע"ש ודו"ק:

מפני שהוא ספק:    ספק חיה. ומה"ט יכסה בלי ברכה [י"ד סי' כ"ח ועי' תוס' יומא דע"ד ע"ב ד"ה כוי שיש כוי שאינו לא חיה ולא בהמה]:

ואין שוחטין אותו ביום טוב:    דשמא בהמה הוא וא"צ כסוי. ואפילו יש לו עפר מוכן דאז א"צ לעשות מלאכה כשיכסה. אפ"ה מדטרח ביו"ט לכסותו. יחשוב הרואה שוודאי חיה הוא ויבוא עי"ז להתיר חלבו שהוא ספק כרת:

ואם שחטו אין מכסין את דמו:    ביו"ט. דיכולין חכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה [כיבמות פ"ט ב'] וכשישנו במוי"ט יכסה. מיהו אף שלא כיסה. מותר גם השוחט בעצמו לאכול ממנה. [ולא דמי לפ"ה סי' א'. דהכא כסוי מצוה באנפי נפשה. ותו דלא עבר הכא רק בשב ואל תעשה]. אמנם כשפרוצים בה ביותר אסור השחיטה להחוטא [ש"ך כ"ה ג']:

משנה ב[עריכה]

והשוחט חולין בפנים:    בעזרה:

וקדשים בחוץ:    חוץ לעזרה:

חיה ועוף הנסקלים:    שכבר נגמר דינן לסקילה. מדהרגו אדם או מדנרבעת מאדם [סנהדרין דנ"ד ב']:

רבי מאיר מחייב:    דס"ל שחיטה שאינה ראוייה שמה שחיטה:

וחכמים פוטרין:    וקיי"ל בכסוי דם כחכמים דל"ש שחיטה. מדכתיב אשר יאכל. ובאותו ואת בנו לעיל [פ"ה מ"ג] ג"כ קיי"ל כחכמים דשמה שחיטה. ובספק טריפה יכסה בלא ברכה [כ"ח כ']:

הנוחר והמעקר:    עי' מ"ש פ"ה מ"ג:

משנה ג[עריכה]

חרש שוטה וקטן:    שהיו מומחין בשחיטה:

ששחטו ואחרים רואין אותם חייב לכסות:    דהרי כה"ג שחיטתן כשרה. להכי חייב גדול הרואה לכסות. [ונ"ל דדוקא כשרואה שהקטן אינו מכסה. אבל מותר להניח להקטן לכסות. דאע"ג דבכל המצות אין הקטן פוטר את הגדול. דקטן פטור מדאורייתא. וכל הפטור מדבר אינו מוציא אחר יד"ח [ברכות ד"כ ע"ב]. הכא שאני. דאע"ג דרמי חיובא על הרואה. היינו כשאין השוחט מכסה. אבל הכא עיקר חיובא על השוחט רמי [כחולין פ"ז א']. אבל כששחט הגדול. אינו רשאי לחנך הקטן בהכסוי. משום דחיובא על השוחט רמיא ואיך יפטרנו הקטן ודו"ק]:

פטור מלכסות:    דרוב מעשיהן מקולקלין. ומה"ט אסור לכסות. דהרואה שטורח לכסות. וודאי יחשוב ששחיטתן מותרת [ש"ך שם סקכ"ד. ועי' מ"ש לעיל סי' ח'. ואילה"ק מ"ש מכוי דבחול יכסה. ולא חיישינן שהרואה שטורח לכסות יאמר חלבו מותר. נ"ל ע"פ מה שהקשו רבעתו"ס [דפ"ו א' ד"ה מאי] אמאי דקאמר הש"ס דלר"מ באכל משחיטת קטן לוקה משום נבילה. ואמאי הרי ר"מ חייש למעוטי. ושמא שחטו יפה. ותרצו דכיון דאכ"ל סמוך רוב מעשיהן מקולקלין לחזקת אמה"ח. והו"ל מעוט ששוחטין יפה כמיעוטה דמיעוטה. דגם ר"מ לא חייש לה [כע"ז ל"ד ב']. א"כ י"ל דוקא בכוי בחול. אמרינן שיחשוב הרואה דמשום ספק טרח ומכסה [כביצה ד"ח ב']. משא"כ הכא. אי נמי יחשוב הרואה כן. אתא לידי קלקול. דזהו בעצמו הקלקול. שהרואה יחשוב שאסור רק מספק. ויביא להקל בס"ס. והרי באמת לר"מ הוא אסור בוודאי מדאיכא רובא ולקי עליה]:

רבי מאיר מתיר לשחוט אחריהן:    כסוי ואותו וא"ב שניהן לרבותא דר"מ נקט. קתני כסוי. לרבותא אע"ג דעי"ז מתבטל ממצוה. אפ"ה לא יכסה. וקתני או"ב לרבותא. דאפילו בדבר רשות ועושה מעשה בידים. אפ"ה לאחייש שעובר על לאו. ועוד דאי מרישא סד"א דלהכי לא יכסה. משום חשש שכשיראה הרואה שטורח לכסות יחשוב ששחיטתו מותרת. אבל בסיפא דאין כאן חשש הרואין. דאפילו כשיראו שלא ישחוט אחריהם. יאמר בשרא הוא דלא צריך ליה [כש"ס]. וסד"א דמש"ה נאסור לשחוט אחריהן. דשמא שחט יפה. קמ"ל דאפ"ה מותר לכתחילה לשחוט אחריהן. דלר"מ שחיטת קטן נבילה גמורה היא:

וחכמים אוסרים:    ארישא נמי פליגי. דס"ל דרק ספק נבילה הוא. דלדידהו אין ברור שרוב מעשיהן מקולקלין. ולהכי צריך לכסות שחיטתן. ואסור לשחוט אחריהן. וקיי"ל כר"מ [שם]:

משנה ד[עריכה]

רבי יהודה אומר שחט חיה יכסנה ואחר כך ישחוט את העוף:    דכתיב חיה או עוף. ומדלא כתיב ועוף דרשינן או לחלק. שיצטרך כסוי לכל אחד לבר. ונ"ל דה"ה בשחט איפכא. מיהו כ"ע מודו דא"צ רק ברכה אחת לשניהן:

שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות:    דהמצוה מוטלת על כל ישראל. רק שהשוחט קודם לאחר:

כסהו הרוח חייב לכסות:    אם חזר ונתגלה דאל"כ פטור מלכסות [שם]:

משנה ה[עריכה]

אם יש בו מראית דם חייב לכסות:    ואפילו נפל הדם לתוך המים. לא אמרינן קמי קמי דמטי בטיל [כזבחים פ"ח מ"ו]. דהכא שאני דאין דחוי אצל מצות. להכי נראה ונדחה חוזר ונראה:

נתערב ביין:    יין אדום:

רואין אותו כאילו הוא מים:    ואם אז היה בו מראה דם. חייב לכסות:

נתערב:    דם הצריך כסוי:

או בדם החיה:    ר"ל בדם בעל חי של הקזה אפילו של עוף או חיה:

רבי יהודה אומר אין דם מבטל דם:    דאפילו אילו היה מים לא היה בו מראה דם. אפ"ה חייב לכסות. דס"ל מין במינו לא בטל. וקיי"ל כחכמים [שם]:

משנה ו[עריכה]

חייב לכסות:    וגורר אותו על עפר. דהרי כשמכסה צריך שיתן ג"כ עפר למטה. ואח"כ מכסה:

פטור מלכסות:    דאין צריך לכסות רק מקצת דם הנפש. ורבי יהודה רק מפרש דברי תנא קמא. ולא פליגי בהא:

משנה ז[עריכה]

בסיד ובחרסית:    שערבען כתוש:

ובלבנה ובמגופה:    שטעפסעל של חרס:

שכתשן:    אחרסית ולבינה נמי קאי:

ולא בלבנה ומגופה שלא כתשן:    נקט לבינה לרבותא דסיפא. אף שאינה כלי אפ"ה כשלא כתשה לא יכסה בה. וקתני מגופה לרבותא דרישא אף שהיתה כלי. אפ"ה כשכתשה יכסה בה:

דבר שמגדל בו צמחין:    כשיזרעו בהן:

אין מכסין בו:    וחרס כתוש דברישא. אע"ג דאינו מצמיח. אפ"ה רשאי לכסות בו. הואיל ומעיקרא קודם שנשרף בכבשן היה מגדל צמחין. וכ"כ מכסין נמי באפר. אפילו מבגדים שרופים. או מזהב טחון. מדנקראו בתנ"ך עפר [ועי' תוס' ביצה ד"ח ע"א ד"ה הכי]. אבל בשאר מתכות טחון. או בקמח או במורסן אסור לכסות. וכ"כ לא יכסה בעפר לח. דהא דקאמר קרא וכסהו בעפר. רק דק משמע [סוף סימן כ"ח]:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]