ברטנורא על חולין ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

כיסוי הדם כו' - משום דבעי למתני בחולין אבל לא במוקדשין, נקט לכולהו:

במוקדשין - חטאת העוף ועולת העוף. וכן קדשי בדק הבית אם עבר ושחטן אין טעונים כיסוי:

ונוהג בחיה ובעוף - למעוטי בהמה. דלא תימא בהמה בכלל חיה. ונפקא לן מדכתיב בבכור בעל מום (דברים טו) על הארץ תשפכנו כמים, מה מים אינן טעונין כיסוי אף דם בהמה אינו טעון כיסוי:

במזומן - עוף הגדל בבית:

ונוהג בכוי - בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם חיה היא וטעונה כיסוי אם בהמה ואינה טעונה כיסוי:

ואין שוחטים אותו ביו"ט - משום דלמא בעי כיסוי, ומספיקא לא מחללינן יום טוב:

ואם שחטו ביו"ט אין מכסין את דמו - ואפילו היה לו עפר מוכן או אפר. שמא יאמר הרואה, חיה ודאי הוא ולפיכך כסה דמו ביו"ט, ויבוא להתיר חלבו:

(ב)

רבי מאיר מחייב - דסבר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה:

וחכמים פוטרים - דסברי לאו שמה שחיטה. והלכה כחכמים :

(ג)

ואחרים רואין אותם - דבכהאי גוונא שחיטתן כשרה:

חייבים לכסות - אותן אחרים שרואים חייבים לכסות. כדתנן לקמן, שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות:

פטור מלכסות - ר' מאיר קאמר לה, דסבר שחיטת חרש שוטה וקטן בינן לבין עצמן נבילה גמורה היא הואיל ורוב מעשיהן מקולקלים. ורבנן פליגי עליה דר' מאיר בין ארישא בין אסיפא, אלא דנטרי ליה עד דאסיק למלתיה והדר פליגי עליה, וסברי רבנן דספק נבלה היא, לא נבלה ודאית, הלכך לענין כיסוי חייבים לכסות, ואין שוחטים אחריהן אותו ואת בנו דשמא שחיטה מעלייתא היא . והלכה כר' מאיר :

(ד)

שחט חיה יכסנה ואחר כך ישחוט את העוף - דכתיב (ויקרא יז) חיה או עוף, הפסיק זה מזה, להטעין כיסוי לכל אחד ואחד. ורבנן סברי, האי או מיבעי ליה לחלק, דאי לאו או הוה אמינא אין צריך כיסוי אא"כ שחט שניהם. והכל מודים דלענין ברכה אינו מברך אלא ברכה אחת. ואין הלכה כרבי יהודה:

וראהו אחר חייב לכסות - דכתיב בפרשת כיסוי הדם, ואומר לבני ישראל, מצוה זו תהא על כל בני ישראל:

כסהו הרוח חייב לכסות - ולא שנו אלא שחזר ונתגלה , אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות:

(ה)

נתערב ביין - שהוא אדום ואין מראה הדם ניכר בו:

רואין אותו - יין כאי, לו הוא מים. ואם היה מראית דם ניכר במים כשיעור זה, חייב לכסות:

נתערב בדם בהמה - דלאו בר כיסוי הוא, ורובו דם בהמה:

או בדם החיה - בדם היקז של חיה:

רואין אותו - שאינו טעון כיסוי כאי, לו הוא מים. ואם היה הדם הזה של שחיטת חיה ועוף ניכר בו, חייב לכסות:

אין דם מבטל דם - ואפילו אין מראית דם ניכרת במים כמות דם בהמה זה, אין דם החיה בטל. דקסבר ר' יהודה מין במינו לא בטל. ואין הלכה כר' יהודה:

(ו)

דם הניתז - על גבי הכותל:

אימתי - לפרושי קא אתי ולא לאפלוגי:

(ז)

ובחול הדק - כל שאין היוצר צריך לכתשו:

חרסית - שחיקת חרסין :

ומגופה - כיסוי של חרס שעל פי החבית:

דבר שאין מגדל בו צמחים אין מכסים בו - וסיד וחרסית ולבינה ומגופה שכתשן דתנן לעיל שמכסין בהן, אע"ג דאין מגדלים צמחין, הואיל ומעיקרא קודם שנעשית בהן מלאכה היו מגדלים צמחים, מכסין בהן. והאי כללא דרבן שמעון בן גמליאל לאו דוקא, דהא נסורת של חרשים דקה ונעורת של פשתן אמרינן בברייתא דמכסין בהן, אף על גב דאינן מגדלין צמחין. ואפר מכסים בו משום דאקרי עפר דכתיב (במדבר יט) מעפר שריפת החטאת. וכן מכסים בשחיקת הזהב דכתיב (איוב כח) ועפרות זהב לו :