משנה חולין ו א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ו · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

כיסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשיםא.

ונוהג בחיה ובעוף, במזומן ובשאינו מזומןב.

ונוהג בכוי, מפני שהוא ספק. ואין שוחטין אותו ביום טוב. ואם שחטו, אין מכסין את דמוג.

נוסח הרמב"ם

כיסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין נוהג בחיה ובעוף במזומן ובשאינו מזומן ונוהג בכוי מפני שהוא ספק ואין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו.

פירוש הרמב"ם

כסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני כו': אין הפרש בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית אם עבר אדם ושחטן אינו חייב בכסוי וכבר ביארנו שהכוי בריה בפני עצמו ולא הכריעו חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה לפיכך אם יכסו דמו בי"ט ידמה שהוא חיה ויבאו לאכול חלבו ולפיכך אין מכסין את דמו עד למוצאי י"ט:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כיסוי הדם כו' - משום דבעי למתני בחולין אבל לא במוקדשין, נקט לכולהו:

במוקדשין - חטאת העוף ועולת העוף. וכן קדשי בדק הבית אם עבר ושחטן אין טעונים כיסוי:

ונוהג בחיה ובעוף - למעוטי בהמה. דלא תימא בהמה בכלל חיה. ונפקא לן מדכתיב בבכור בעל מום (דברים טו) על הארץ תשפכנו כמים, מה מים אינן טעונין כיסוי אף דם בהמה אינו טעון כיסוי:

במזומן - עוף הגדל בבית:

ונוהג בכוי - בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם חיה היא וטעונה כיסוי אם בהמה ואינה טעונה כיסוי:

ואין שוחטים אותו ביו"ט - משום דלמא בעי כיסוי, ומספיקא לא מחללינן יום טוב:

ואם שחטו ביו"ט אין מכסין את דמו - ואפילו היה לו עפר מוכן או אפר. שמא יאמר הרואה, חיה ודאי הוא ולפיכך כסה דמו ביו"ט, ויבוא להתיר חלבו:

פירוש תוספות יום טוב

אבל לא במוקדשין. דאמר קרא חיה או עוף. מה חיה אינה קדש. אף עוף אינו קדש אי מה חיה שאין במינן קדש. אף עוף שאין במינן קדש אוציא תורין ובני יונה שיש במינן קדש. לא כחיה. מה חיה לא חלקת בה אף עוף לא תחלוק בו. גמ':

ונוהג בחיה ובעוף. כתב הר"ב למעוטי בהמה. דלא תימא בכלל חיה. תוספות. ובספ"ג כתבתי מנלן דבהמה בכלל חיה:

במזומן ובשאינו מזומן. דת"ר אשר יצוד אין לי אלא אשר יצוד. נצודין ועומדין מאליהן מנין כגון אווזין ותרנגולין ת"ל ציד מ"מ. א"כ מה ת"ל אשר יצוד למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת. פירש"י כאילו הוא צד שאינה מזומנת לו כלומר לא יאכל בשר תדיר שלא יעני:

[*ואם שחטו אין מכסין כו'. ואף על גב דעוקר ד"ת. עיין ברפ"י דיבמות בד"ה תצא כו']:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) לא כו'. כגמרא יליף ליה מקרא:

(ב) (על המשנה) במזומן כו'. דת"ר, אשר יצוד, אין לי אלא אשר יצוד, נצודין ועומדין מאליהן כגון אווזין ותרנגולין מנין, ת"ל ציד מ"מ. א"כ מה ת"ל אשר יצוד, למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת. פירש"י כאלו הוא צד שאינו מזומנת לו, כלומר, לא יאכל בשר תדיר שלא יעני:

(ג) (על המשנה) ואם כו'. ואע"ג דעוקר דבר תורה, עיין ריש פרק י' דיבמות:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כסוי הדם וכו':    עד סוף הפרק בת"כ פ' אחד עשר דפרשת אחרי מות. וביד פי"ד דהלכות שחיטה. ובטור יו"ד סימן כ"ח:

ונוהג בחיה ובעוף:    בכל בו סוף סימן ק"ח טעם למה זכו חיה לכסות דמן יותר מבהמות לפי שכשהפילה רבקה את עצמה מעל הגמל כשראתה את יצחק נשרו בתולותיה והיה יצחק חושד לאליעזר שבא עליה וספר לו הענין נולו שנאמר ויספר העבד ליצחק והביאו אל המקום שנפלה והראה לו דם הבתולים כי באתה חיה אחת ושמרה אותו שלא לקקוהו הכלבים ושאר חיות השדה ואית דאמרי אריה היה שבא ושמר אותו ולכן זכתה כל חיה נאכלת לכסות דמה ועוף נמי לפי שלימד לקין לקבור הבל אחיו כמו שמפורש בתנחומא ע"כ:

בחולין אבל לא במוקדשין:    אי בקדשי מזבח דאמר קרא ושפך וכסה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי יצאת חטאת העוף שאע"פ שראויה לאכילה לכהנים מחוסרת שפיכה גרירה מעל קיר המזבח וכסוי ואי בקדשי בדק הבית שהן אסורין בהנאה אם שחטן פטורין מכסוי לר"מ משום דבעי' העמדה והערכה ואינו יכול לפדותם אפילו הן קדשי בדק הבית כדאיתא בגמרא בפ' בתרא דתמורה ואע"ג דלר"מ שחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי וס"ל בשחיטה שאינה ראויה כר"ש וכר' מאיר בהעמדה והערכה דאפי' קדשי בדק הבית בעי העמדה והערכה. ואב"א כוליה ר"ש דאמר במתני' דהתם סימן ג' קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה ומפיק לה דפטורים מכסוי דאמר קרא ושפך וכסה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי יצא זה שמחוסר שפיכה פדייה וכסוי ומר בר רב אשי מייתי לה מקרא דכתיב חיה או עוף מה חיה סתמא אינה קדש שאינה ראויה להקריב אף עוף אינו קדש:

במזומן ובשאינו מזומן:    פי' בקונטרס דמשום שלוח הקן איצטריך למיתני דתנן לקמן דאינו נוהג אלא בשאינו מזומן וקשה לפירושו דא"כ בכל הני פירקין ה"ל למיתני באותו ואת בנו ובגיד הנשה ובכל הבשר ונראה לפרש דאיצטריך למתנייה הכא משום דכתיב כי יצוד דלא תימא דוקא באינו מזומן קמ"ל דאף במזומן נהיג דהא כתיב ציד מכל מקום כדאיתא בגמרא. תוס' ז"ל:

ואין שוחטין אותו:    טור א"ח סימן תצ"ח:


פירושים נוספים