תוספות יום טוב על חולין ו
<< · תוספות יום טוב · על חולין · ו · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
אבל לא במוקדשין. דאמר קרא חיה או עוף. מה חיה אינה קדש. אף עוף אינו קדש אי מה חיה שאין במינן קדש. אף עוף שאין במינן קדש אוציא תורין ובני יונה שיש במינן קדש. לא כחיה. מה חיה לא חלקת בה אף עוף לא תחלוק בו. גמ':
ונוהג בחיה ובעוף. כתב הר"ב למעוטי בהמה. דלא תימא בכלל חיה. תוספות. ובספ"ג כתבתי מנלן דבהמה בכלל חיה:
במזומן ובשאינו מזומן. דת"ר אשר יצוד אין לי אלא אשר יצוד. נצודין ועומדין מאליהן מנין כגון אווזין ותרנגולין ת"ל ציד מ"מ. א"כ מה ת"ל אשר יצוד למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת. פירש"י כאילו הוא צד שאינה מזומנת לו כלומר לא יאכל בשר תדיר שלא יעני:
[*ואם שחטו אין מכסין כו'. ואף על גב דעוקר ד"ת. עיין ברפ"י דיבמות בד"ה תצא כו']:
רבי מאיר מחייב. דסבר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה דגמר שפיכה שפיכה משחוטי חוץ וחכמים היינו ר"ש דמתני' ג' פרק דלעיל אשר יאכל כתיב. ור"מ ההוא למעוטי עוף טמא הוא דאתא ור"ש עוף טמא מ"ט דלאו בר אכילה הוא טריפה נמי לאו בר אכילה הוא. והיינו דראה רבי דבריו של ר"ש בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים ובפרק דלעיל ראה דבריו של ר"מ ושנאו בלשון חכמים דאיהו גמר שחיטה משחיטה. ור"ש דנין חולין מחולין ולא חולין מקדשים ור"מ אטו אותו ואת בנו בקדשים מי לא נהיג והיינו דראה רבי כו' גמ':
[*השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר. עיין בפרק דלעיל מ"ג בפירוש הר"ב ומ"ש שם בס"ד:
פטור מלכסות. כתב הר"ב ר"מ קא"ל דסבר שחיטת חש"ו כו' נבלה גמורה היא הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין ורבנן מספקא להו. אי רוב מעשיהן מקולקלין אי רוב מעשיהן מתוקנים. תוספות. ומ"ש הר"ב והלכה כר"מ. גמ'. וכתב הר"ן דלא חיישינן לאחמורי כלל משום דרוב מעשיהם כו' ובהמה בחזקת איסור עומדת. עד שיודע לנו במה נשחטה:
שחט מאה חיות כו'. טעמא מפרש בברייתא דחיה הכל משמע בין מרובה בין מועטת וכן עוף ויראה לי כדכתיב (בראשית ל"ב) ויהי לי שור וחמור והא הוה ליה טובא:
כיסוי אחד לכולן. כתב הר"ב דאו מיבעי ליה לחלק ור"י מדמו נפקא. ורבנן דמו טובא משמע. דכתיב (ויקרא י"ז) כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. גמרא:
שחט ולא כסה כו'. דאל"ה הוא קודם. כדת"ר ושפך וכסה מי ששפך יכסה:
כסהו ונתגלה פטור מלכסות. מאי שנא מהשב אבידה דאמר מר [כמ"ש במתני' ט' פ"ב דמציעא] השב אפי' מאה פעמים. התם לא כתיב מיעוטא הכא כתיב מיעוטא וכסהו. גמ'. ולפי' הרמב"ם שכתבתי שם דהשב לפי שהוא מקור משמעתו הרבה. צריך לומר דהכא ה"ק הא כתיב מיעוטא וכסהו כלומר ולא נכתב בלשון מקור כסה בחולם הסמ"ך:
כסהו הרוח חייב לכסות. כ' הר"ב ל"ש אלא שחזר ונתגלה. וכי חזר ונתגלה מאי הוי הא אדחי ליה [מכיסוי. דהא כסהו ונתגלה פטור מלכסות] אמר רב פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות. ועיין לקמן:
דם שנתערב במים וכו' חייב לכסות. ובפ"ח דזבחים משנה ו' תנן כה"ג לענין דם קדשים שנתערב כו'. וכתב הר"ב שם. דה"מ כשנפלו המים לתוך דם. אבל נפל דם לתוך מים קמא קמא בטיל. הכא לא כתב כן מטעמא דאמרן. דאין דיחוי אצל מצות. פירש"י שכשהולך ורבה עד שנהפכה מראית המים לדם. חזר דם הבטל וניעור וחשיב דם ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה שאין תורת דיחוי אצל מצות. ע"כ. גמרא:
אם יש בו מראית דם. מפורש בזבחים שם:
נתערב בדם בהמה וכו'. רבי יהודה אומר וכו'. ושניהם מקרא אחד דרשו. כמו שכתבתי בס"ד בזבחים [שם ד"ה נתערב]:
אבל יש דם שלא הוא פטור מלכסות. דמו ואפילו מקצת דמו משמע. גמרא:
מכסין בזבל הדק וכו'. דה"מ למכתב ושפך דמו ובעפר יכסנו דהוי משמע עפר ולא דבר אחר דלא כתיב כיסוי אלא בתר עפר אבל השתא דכתיב וכסהו מדרש באנפי נפשיה. ומדכתיב בעפר מרבה אני אלו שהן מין עפר ומוציא אני את אלו שאין מין עפר. הכי מדרש בברייתא דכ' הר"ב. דמייתי נמי נסורת וכו' שאינן מגדלין צמחים. וכ"כ הרמב"ם שאינן מגדלין צמחין. אבל הטור נראה מדבריו דס"ל דמגדלי צמחים:
ובחרסית. פי' הר"ב [*שחיקת חרסית. וכן פירש"י בכאן אבל] בריש פ"ה דמעשר שני [*פירש הר"ב] אדמה שעושין ממנה כלי חרס. וכתב דכשזורעים בה אינו מוציא כדי נפילה. והוא פירוש התוס' דהכא. והא דכתב הכא הואיל ומעיקרא וכו'. הם דברי הרמב"ם כאשר כבר כתבתי שם. והא דבפרק ח' דשבת משנה ד' מפרש הר"ב חרסית לבנה כתושה וכן פירש"י שם. ועוד שלישיה בפרק י' דכלים משנה ב' מפרש הר"ב כתישת חרסים שלשים במים וכן פירש הרמב"ם שם. וכל אחד מפרש הר"ב לפי הנאות יותר בענינו. ובפרק ג' דכלים משנה ז' מפרש עוד פירוש אחר שהוא טיט דק כחרס וכן פי' הרמב"ם שם. ונסורת של חרשים פירש"י נסורת [שמגרדין] נגרים במגירה פגומה וקוצצים בה עצים והיא משרת נסורת דקה כעפר. ונעורת של פשתן אריסט"א שמנערין מן הפשתן ע"כ. וכתב עוד הר"ב דמכסים בשחיקת הזהב דכתיב ועפרות זהב לו. משום דלא מגדל צמחים איצטריך קרא. דהא דתנן במתניתין ג' פ"ג דע"ז ר"י אומר שוחק וכו'. א"ל אף היא נעשית זבל. ובצורה שעל הכלים שנויה. ופירשם הר"ב בכלים דמתכות. תירצו התוספות [ד"ה שחיקת] דשום מתכות אינו מגדל צמחים בפני עצמו אלא שמועיל לזבל. ור"ת תירץ דעל ידי שריפה מגדל צמחים דהתם על ידי שרפה איירי דכל ע"ז תחלתה בשריפה דומיא דעגל. וא"ת דהשתא דמרבינן זהב אף על גב דלא מגדל צמחים משום דאקרי עפר. א"כ היאך ממעטין מרבויא דוכסהו הנך דלא מגדל ממיעוט דעפר. וי"ל דמ"מ עפר דבקרא דכיסוי הדם לא איירי אלא בסתם עפר דמגדל צמחים ומרבויא דוכסהו מרבינן כל מידי דמגדל צמחים. או מידי דאקרי עפר ולא מגדל. ואי לאו רבוייא לא הוה ידעינן אפילו עפרות זהב. תוספות [ד"ה שוחק]:
משנה חולין, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב