משנה ברורה על אורח חיים ד
(א) ירחץ ידיו וכו' – יש על זה שני טעמים. הרא"ש כתב, לפי שידים של אדם עסקניות הן, ואי אפשר שלא יגע בבשר המטונף בלילה; לזה תיקנו חז"ל ברכה על הנטילה לקריאת שמע ולתפילה. והרשב"א כתב: לפי שבשחר אחר השינה אנו נעשים כבריה חדשה, דכתיב: "חדשים לבקרים רבה אמונתך", צריכין אנו להודות לו יתברך שבראנו לכבודו לשרתו ולברך שמו, ועל דבר זה תיקנו בשחר כל אותן הברכות שאנו מברכין בכל בוקר; לכן גם דבר זה תיקנו בשחר, להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי, ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו. ולהלכה אנו תופסים כשני הטעמים לחומרא לעניין נטילה, וכדלקמן בזה הסימן. ואם לא בירך "על נטילת ידים" קודם התפילה, שוב לא יברך אחר התפילה לכולי עלמא [חיי אדם].
(ב) ויברך – ומיד אחר הנטילה יברך ואין צריך להמתין על הניגוב; וגם הניגוב אין מעכב. ויש מחמירין שלא יברך עד אחר שינגב ידיו, דס"ל דאין רוח רעה סר מהידים עד אחר הניגוב וס"ל דאסור לברך בידים שר"ר שורה עליהם אבל דעת הפוסקים אין כן [ארה"ח]. כתב בסדר היום שלא יגע במלבושיו עד שיטול. ובגמרא לא משמע כן [מגן אברהם]. איתא בברכות: אל תיטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש, משום סכנת מזיקין; אלא יטלהו בעצמו ממקום שהוא שם. ואפילו אותו השמש כבר נטל ידיו. אמרינן בגמרא: רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום משום כבוד קונו. ובמדינתינו שאין אנו הולכים יחפים, אין צריך לרחוץ רגליו שחרית [פרי מגדים].
(ג) גם אשר יצר – הטעם, משום דבבוקר נעשה כבריה חדשה, וצריכין אנו להודות לו. ונִתְקַן ברכת "אלקי, נשמה" ו"אשר יצר" על יצירת הגוף. ויש עוד טעמים אחרים, עיין באחרונים. וכתב הפרי מגדים, דלפי הטעם דבריה חדשה, אם היה ניעור כל הלילה, דאז לא נעשה בריה חדשה בבוקר, אין יכול לברך "אשר יצר" אם לא עשה צרכיו. יש אומרים דאם השתין בלילה, יוכל לסמוך לעניין ברכת "אשר יצר" על "אשר יצר" דשחרית. וצריך עיון לדינא. גם פעמים רבות יקרה שבבוקר משתוקק עוד הפעם להטלת מי רגלים, ולא יוכל לחול עוד ברכת "אשר יצר" דבבוקר על זו הטלה דלילה, וכדלקמן בסימן ז' במ"ב ס"ק א'. וירא שמים יחמיר על עצמו ויטול ידיו וילבוש מכנסיים, או יחגור בשאר דבר להפסיק בין ליבו לערווה, ויברך "אשר יצר". אך יראה בעת הברכה להרחיק מהעביט של המי רגליים ארבע אמות אם הוא עומד בחדרו. ואם לא היה העביט מיוחד לזה, די בהטלת רביעית מים לתוך המי רגלים בכל פעם ופעם שמשתין.
(ד) ואפילו וכו' – והרוצה להסתלק מן הספק, יזהר לעשות צרכיו תיכף אחר שעירה מים על ידיו שלוש פעמים; וכשיצא מבית הכסא, יטול ידיו פעם שניה ויברך "אשר יצר", ויצא ידי חובה לכולי עלמא. וטוב יותר שלא יברך אפילו ברכת נטילת ידים עד לאחר נטילה שניה שנוטל אחר יציאתו מבית הכסא; ובפרט אם היה צריך לנקביו בעת נטילה ראשונה, שאז בוודאי אינו רשאי לברך. והחיי אדם כתב דנכון להמתין מלברך "על נטילת ידים" עד לאחר שמנקה עצמו ורוצה להתפלל, עייין שם טעמו. אחר כך מצאתי בספר מעשה רב שכן היה נוהג הגר"א ז"ל. ועיין בביאור הלכה.
(ה) סימן ק"ס – דהיינו מים שנשתנו מראיהן, או נעשו בהם מלאכה, או מלוחים או סרוחים שאין הכלב יכול לשתות מהם. ומשום הכי ראויים לתפילה, דכאן לא צריך, רק משום נקיות בעלמא.
(ו) דלא מברך – רוצה לומר "על נטילת ידים", רק "על נקיות ידים".
(ז) עלייהו – והאחרונים הכריעו דיוכל לברך "על נטילת ידים". ועיין לקמן בסעיף ז' ובמשנה ברורה ס"ק ט"ז.
(ח) ידקדק – כי חוץ מהטעמים הנזכרים בס"ק א' שצריך ליטול ידיו לתפילה, צריך ליטול גם משום רוח רעה השורה על הידים. אך היכא דהנטילה הוא משום רוח רעה לבד – לא היו מתקנים על זה ברכה; לכן אנו צריכים גם לטעמים הנזכרים לעיל.
(ט) לערות עליהן – ויטלם לכתחילה עד פרק הזרוע. ואם אין לו מים, די עד קשרי אצבעותיו. וצריך לפשוט הכפות כמי שרוצה לקבל דבר, ויגביהם כנגד הראש. גם טוב להדיח פיו, ובתענית ציבור לא ידיח.
(י) שלוש פעמים – ואפילו שופך הרבה בפעם אחד אינו מועיל, כי אין הרוח הולך אלא בשלוש פעמים, דהיינו פעם אחת על יד ימין ואחר כך על יד שמאל עד שלוש פעמים, בסירוגין. ובספר מעשה רב כתב ארבע פעמים: שלוש פעמים להעביר רוח רעה, והרביעית להעביר המים שנטמאו. צריך להזהיר לנשים שיזהרו בנטילת ידים שלוש פעמים בסירוגין כמו האנשים, וגם כי הם מתקנות המאכלים, שלא יטמאום בידיהם. גם יש ליזהר שהקטנים יטלו ידיהם בשחרית, כי נוגעים במאכל. ובנגיעת עכו"ם במאכלים בלא נטילת ידים אין לחוש, דלא מקבלי טומאה.
(יא) קודם נטילה – מפני שהרוח רעה השורה על הידיים יוכל להזיק לאלו האיברים.
(יב) ולא לעיניים – ויש ליזהר אפילו על גבי עיניו מבחוץ אם אפשר לו.
(יג) אפילו וכו' – וקודם נטילה יש אוסרין מליגע בפי הטבעת אפילו במקרה, וכן לאמה במקום הנקב, אפילו אם הוא נשוי, וכן כהאי גוונא במקום נקב הקזה; כי אז יוכל הרוח רעה להזיק לכל נקב שבגוף.
(יד) מפסיד השֵׁכר – ואם נגע במאכל קודם שנטל ידיו, אין לאסור המאכל על ידי זה; אבל לכתחילה מאוד יש ליזהר שלא ליגע אז בשום מאכל. ואם נגע באוכל, ידיחנו שלוש פעמים. וכן אין לשתות עשן טבא"ק קודם נטילת ידיים.
(טו) אין צריך – רוצה לומר, דיעבד אין מעכב הברכה, ומברך "על נטילת ידיים"; אבל לכתחילה טוב להקפיד שיהיה לו גם כן רביעית, וכמו שכתב בסעיף שאחר זה, דקאי גם על שיהיה לו רביעית, וכמו שכתבו האחרונים.
(טז) אינו מעכב – רוצה לומר דיעבד לענין הברכה, ויוכל לברך "על נטילת ידיים", או אפילו לכתחילה היכא דאי אפשר בעניין אחר. אבל היכא דאפשר, טוב להקפיד.
|(יז) לא כלי וכו' – רוצה לומר דמהני אף להעביר רוח רעה. ולכן אם אין לו כלי שלם, מותר ליטול מכלי נקוב, וכן מפלו"מף, אף שאין כאן כוח גברא כמבואר לקמן בהלכות נטילת ידיים. אבל אם שכשך ידיו במים לא מהני לרוח רעה, וכדלקמן.
(יח) קרקע – ואפילו על גבי קיסמים אסור, מפני שרוח רעה שורה עליהם.
(יט) כלי – וטוב שיניח שני כלים מראשותיו, אחד מלא ואחד ריקן.
(כ) מהם – על כן לא יתנם לפני בהמתו.
(כא) בני אדם – כי יוכלו להינזק על ידי הרוח רעה. וישפכם במקום מדרון או בעפר תיחוח.
(כב) ונותנו – כדי שיתגבר ימין שהוא חסד על שמאל שהוא דין. וגם באיטר אזלינן בתר ימין דעלמא.
(כג) לא יטול – רוצה לומר, לשפוך לו על ידיו; אבל להביא לו מים מותר.
(כד) ממי שלא וכו' – ובנטילה לאכילה רשאי ליטול ממי שלא נטל ידיו.
(כה) לקריאת שמע ולתפילה – ויוכל לברך "על נטילת ידיים", דאמרינן בכיור "ורחצו ממנו", ולא בתוכו; הא בעלמא אפילו בתוכו. אבל להעביר הרוח רעה בעי עירוי שלוש פעמים דווקא. ושכשוך בכלי, אפילו מאה פעמים לא חשיב אלא אחד, שמיד נטמאו המים והויין כמו שופכין. ומשום הכי נסתפק אחר כך במימות מחולפים, דאפשר דלאו דווקא עירוי בעינן להעביר רוח רעה ואפילו רחיצה סגי, או דבעינן דווקא עירוי מכלי על ידיו.
- וכתב הפרי מגדים, דלפי זה אם תחב ידו בנהר שלוש פעמים, או בשלג המונח על הארץ בשלושה מקומות מחולפים, אפילו הכי לא מהני רק לתפילה, ויוכל לברך על נטילת ידיים; אבל ספק אם מהני להעביר רוח רעה, דאולי בעינן לזה עירוי מכלי. והארצות החיים ולבושי שרד פסקו דבנהר, וכן בשלג ובמי מקווה, מהני אף להעביר רוח רעה, ואפילו אין בהם ארבעים סאה. ועיין שם עוד בארצות החיים.
(כו) אבל לא וכו' – על כן יראה ליטול פעם שנית מן כלי, אפילו אחר התפילה.
(כז) כל הלילה – ואם ישן במקצתה, לכולי עלמא צריך ליטול ידיו בבוקר כדין, והוא שישן שינת קבע על מיטתו; ומשום דסתם ידיים עסקניות הן, ובוודאי נגע במקום מטונף. אבל אם ישן שינת ארעי, להרא"ש דינו בזה כאלו לא ישן כלל.
(כח) להתפלל ולהעביר – דהיינו לתפילה יש ספק אם הטעם של נטילת ידיים שחרית כהרשב"א לעיל במ"ב ס"ק א', ואם כן, אף על גב דהשתא לא נעשה בריה חדשה – לא פלוג רבנן וצריך נטילה; או שמא עיקר הטעם כהרא"ש שם, ובניעור ולא נגע במקום מטונף אין צריך נטילה.
- ולהעביר הרוח רעה יש גם כן ספק, אם בעלמא השינה גורם הרוח רעה, ואם כן אפילו ישן ביום שורה רוח רעה וצריך ליטול ידיו, וניעור בלילה אין צריך ליטול ידיו; או הלילה גורם הרוח רעה, ואם כן יהיה הדין בהיפוך.
(כט) ויטלם – רוצה לומר שלוש פעמים, מחמת ספק, וכן בשני הסעיפים שאחר זה.
(ל) בלא ברכה – יש מהאחרונים שחולקין על הכרעת הרמ"א בזה וסוברים דצריך לברך, ויש שמסכימים עמו.
- וכל זה בלא עשה צרכיו; אבל אם עשה צרכיו קודם התפילה, הסכמת אחרונים דבזה צריך ליטול ידיו ולברך. וכן נכון לעשות לכתחילה במי שניעור כל הלילה, כגון בליל שבועות, יעשה צרכיו או יטיל מים וישפשף, שאז לכולי עלמא יתחייב לברך, ויברך "על נטילת ידיים" ו"אשר יצר".
(לא) כשיאור היום – כי יש אומרים דבעמוד השחר חוזר הרוח רעה לשרות פעם שנית.
(לב) להעביר וכו' – הכא לא נקט להתפלל כמו שכתב סעיף י"ג, דוודאי משום תפילה אין צריך בזה עוד הפעם ליטול ידיים. ואפילו אם חזר וישן פעם שנית קודם עמוד השחר, דבזה בוודאי צריך משום רוח רעה עוד הפעם ליטול ידיים, מכל מקום אין יכול לברך "על נטילת ידיים", ואפילו אם השינה היתה שינת קבע; דאנו חוששין לשיטת הרשב"א, דסבירא ליה דטעם הנטילה משום דבבוקר נעשה בריה חדשה, ופעם אחת נעשה האדם בריה חדשה ולא שתי פעמים. ומשום רוח רעה בלבד לא תקנו ברכה.
(לג) בלא ברכה – הנה נראה, דאפילו אם בפעם הראשון כשנטל ידיו לא בירך "על נטילת ידיים", מכל מקום לא יברך עתה; דאיך יאמר "וציוונו על נטילת ידיים"? הלא כבר יצא ידי חובת הנטילה לתפילה לדעת הרא"ש, כמבואר בבית יוסף. וכהאי גוונא כתב לעיל בשערי תשובה ס"ק ד'.
ומכל מקום הנכון שיביא עצמו לידי חיוב ברכה, דהיינו שיעשה צרכיו קודם התפילה ויתחייב לברך "על נטילת ידיים", וכנ"ל בס"ק ד' בשם החיי אדם.
(לד) יש להסתפק – אי לילה גורם לרוח הטומאה, או שינה גורם. ודוקא הישן שיתין נשמי; אבל פחות מזה, אין רוח רעה שורה ואפילו בלילה.
(לה) שיתין נשמי – רוצה לומר רצופין, אלא היה מתנמנם כמה פעמים פחות משיתין נשמי עד חצות לילה, ומחצות ואילך היה מתגבר כארי.
(לו) דדווקא ביום – השיגו עליו האחרונים, דלא נמצא שם כן בגמרא, רק על האמוראים, אבל דוד בעצמו גם בלילה היה נזהר. ונפקא מינה כל זה לדידן שבעל נפש יחמיר על כל פנים ביום. ואין שבת בכלל זה.
ועיין לקמן בסימן רל"א סעיף א', דאם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת הצהריים, מותר לישן מעט, אבל לא יאריך בה, עיין שם. ועיין שם עוד, שגם זה לא תהיה כוונתו להנאת עצמו, רק לעבודתו יתברך. ועיין במחצית השקל שכתב דעניין השינה ביום תלוי לפי מה שהוא אדם, וכפי הצורך לעבודתו יתברך.
(לז) מפני הרירים – כי צריך להזכיר את השם הגדול בקדושה ובטהרה [בית יוסף]. ואם הוא איסטניס ואינו רוצה להכניס המים לפיו מפני שאינם זכים וצחים, אין מעכב מלברך [לבוש].
(לח) צריכים נטילה – להסיר רוח רעה השורה על ידי זה, על כן ימהר ליטול תיכף.
והנטילה תהיה עד הפרק, ועל כל פנים עד סוף קשרי אצבעותיו.
אבל אם ליכלך ידו בטיט וברפש, דאין בו משום רוח רעה, אין צריך רק לקנח מקום המלוכלך בלבד ודי.
ולעניין תפילה יבואר לקמן בסימן צ"ב, עיין שם בביאור הלכה[1].
(לט) במים – אף דלתפילה, וכל שכן לתורה, די אחר כל אלו בנקיון בעלמא, וכדלקמן בסעיף כ"ב דמיירי בקם מן המיטה וכל שכן באינך, מכל מקום להסתלק רוח רעה צריך דווקא מים, ועיין לקמן בס"ק מ"א. ואין צריך שלוש פעמים, כי אם בקם מן המיטה, ויש מחמירין בהולך בין המתים ומשמש מיטתו דבעינן גם כן שלוש פעמים. ובספר היכל הקודש מחמיר ביוצא מבית הכסא שלוש פעמים, ובמגן אברהם סימן ז' סתר דבריו.
(מ) והיוצא מבית הכסא – אפילו לא עשה צרכיו, וכן מבית המרחץ אפילו לא רחץ שם, ומשום רוח רעה ששורה באלו המקומות.
(מא) מנעליו – משום שנוגע בידיו בעת החליצה; אבל בלא נגע בהם אין צריך נטילה.
החולץ מנעליו ונוגע ברגליו וחופף ראשו, אינו משום רוח רעה, רק משום נקיות, על כן אין צריך למהר ליטול ידיו תיכף; מה שאין כן באינך דמשום רוח רעה, וכנ"ל בס"ק ל"ח.
(מב) בין המתים – בבית הקברות. וכתב מהרי"ל סימן כ"ג, שיש ליטול קודם שיתפלל על הקברות; ורוחצין שנית בשובו לחצר בית הקברות, שרוחות רעות מלווין החוזרין. ויש נוהגין אז לרחוץ גם הפנים.
(מג) במת – ואפילו מי שנכנס אצל מת אחד או שהלך ללוותו, נוהגין בנטילה. ונהגו להקפיד אם יכנס אדם לבית אחר קודם שירחץ, ומנהג אבותינו תורה היא (רמ"א יורה דעה שע"ו).
(מד) כליו – אפילו לא נגע בכינה, שלא מצא.
(מה) בכנה – ובפרעוש אפשר דדי בנקיון בעלמא.
(מו) בידו – במקומות המטונפות, שיש בהם מלמולי זיעה.
(מז) יוצא מדעתו – עיין באליה רבה, דרוצה לומר דנתלבש בו רוח שטות, ועל ידי זה יוכל לבוא אחר כך לעבירה, וכמאמרם דאין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות.
(מח) דם מהכתפיים – ואפשר עלוקה [שקורין פייווקע"ס] או ביינקע"ס גם כן צריך ליטול, וטוב להחמיר.
(מט) בתפילה – והוא הדין בשעה שהוא עוסק בתורה (בסימן צ"ב סעיף ז' בהג"ה).
(נ) סימן צ"ב סעיף ו' – דנתבאר שם שאם עומד בתפילה ונזכר שנגע במקום מטונף, די בנקיון עפר או שמחכך ידיו בכותל, דמה יעשה באמצע תפילה? ומיהו אם עומד עדיין בקריאת שמע או בפסוקי דזמרה, צריך לילך וליטול ידיו.
(נא) וסימן קס"ד – דשם נתבאר שאם עבר ונגע בתוך הסעודה, צריך ליטול ידיו שנית כדין. אך לעניין ברכת על נטילת ידיים, הסכמת רוב האחרונים שלא לחזור ולברך, עיין שם במשנה ברורה.
(נב) מלמולי זיעה – עיין ביורה דעה סימן קי"ו דצריך ליזהר מזיעה, דכל זיעה סם המוות, חוץ מזיעת הפנים, וסימן לדבר, "בזיעת אפיך תאכל לחם".
(נג) ובפניו – וכן בצווארו עד החזה [בית יוסף]. וכתב במחצית השקל, דזה תלוי לפי מנהג המקומות אם הדרך להיות מגולה שם.
(נד) שבזרועותיו – עד הפרק הנקרא (איילי"ן בויגי"ן)[2]. וכן אם הולך יחף ברגליו, אפשר דהוי בכלל המקומות המגולין [פרי מגדים בסימן צ"ב].
(נה) אם אין וכו' – ואם יש לו מים צריך ליטול אפילו לתפילת מנחה וערבית, אפילו אם אינו יודע להן שום לכלוך. והנטילה יהיה בלא ברכה, כי לא תיקנו ברכה כי אם בשחרית, וכדאיתא בסימן ז' סעיף א'. ואם אין לו מים, יש אומרים דדינו כהכא, דינקה בכל מידי דמנקי, פן מודבק בהם איזה דבר מאוס או זוהמא. ועיין לקמן בסימן צ"ב וברל"ג במשנה ברורה.
(נו) יקנח ידיו – ואפילו היו מלוכלכים בוודאי, כגון שעשה צרכיו וקינח, גם כן מהני. ועיין לקמן בסימן צ"ב כמה צריך לחזור אחר מים.
(נז) בעפר – או שישפשף בטלית יבש. ודע דנקיון, כיוון שהוא עומד במקום מים, צריך לנקות כל היד, בין גבו ובין תוכו, עד הפרק. ובדיעבד די עד סוף קשרי אצבעותיו. אבל לא כמו שנוהגין איזה אנשים, שמנקין רק ראשי אצבעותיהן.
(נח) נקיות ידיים – יש אומרים דגם בזה מברכין "על נטילת ידיים", ומכל מקום כל האחרונים לא זזו מפסק השולחן ערוך.
(נט) קודם נטילה – דסתם ידיים, דהיינו שאינו יודע אם הם מלולכלים, אינן פסולות לברכה, וכל שכן לדברי תורה, דהרי מברכין על הפירות ואין צריך נטילת ידיים.
(ס) ערום – שאז מסתמא ידיו מטונפות בנגיעת בית הסתרים. ומלבושים שלנו שבית הצואר פתוח, אפילו אם ישן במלבושים, מסתמא ידיו מטונפות, כי דרכו לחכך בגופו במקום זיעה. ודוקא אם ישן שינת קבע, אבל בשינת עראי – אין חזקתו שנגע, ודינן כסתם ידים דכשרים לתלמוד תורה ולברכה, רק לתפילה.
(סא) שינקה אותם – בצרורות ובכל מידי דמנקי. והוא הדין לתורה אסור בלא נקיון. ועיין בפרי מגדים שכתב, דאפילו אם יש לו מים, מכל מקום די לברכות ולתורה בניקיון בעלמא, וכן משמע בביאורי הגר"א; ורק משום כדי להעביר רוח רעה בעינן מים. ובשערי תשובה בשם הזוהר כתב דלא יברך בלי נטילת ידיים, וראוי להחמיר ביש לו מים. ועיין לקמן בסימן ס"ב ס"ק ח' במשנה ברורה.