טור אורח חיים ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן ד | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

ברכת על נטילת ידיים

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

וירחץ בנקיון כפיו, ויברך: "ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידים".

וידקדק לערות עליהם שלושה פעמים, מפני שרוח רעה שורה על הידים קודם נטילה, ואינה סרה עד שיערה עליהם שלוש פעמים. ועל כן צריך למנוע מהגיע בידו קודם נטילה לפה ולחוטם ולאוזניים ולעיניים, מפני שרוח רעה שורה עליהם.

ואם אין לו מים, יקנח ידיו בצרור או בכל מיני דמנקי(ד), ויברך "על נקיות ידיים".

בית יוסף[עריכה]

  • וירחץ בנקיון כפיו – אף על גב דרחיצה בכל מידי דמנקי מהני לתפילה, כמו שכתב בסמוך, אין כוונתו פה לומר שירחץ בכל מידי דמנקי; דאם כן, לא שייך למימר "ויברך על נטילת ידים", שהרי אינו מברך כן אלא כשרוחץ ידיו במים; וגם לא שייך למימר "וידקדק לערות עליהם שלוש פעמים", כי אם במים; וגם לא שייך לומר "ואם אין לו מים", כיוון דעד השתא איירי בין ביש לו מים, בין באין לו כי אם מידי דמנקי.
אלא ברחיצה דמים איירי. ומה שכתב "בנקיון", לישנא דקרא נקט, כדכתיב (תהלים כו,ו): "ארחץ בנקיון כפי".
ואפשר עוד לומר, דנקיון שכתב כולל כל מידי דמנקי, בין מים, בין שאר דברים המנקין; והדר קאמר שאם רוחץ במים, יברך על נטילת ידים, וידקדק לערות עליהם שלוש פעמים; ואם אין לו מים, ומקנח בשאר דברים המנקין, יברך על נקיות ידים. ופירוש ראשון נראה עיקר.
  • כתב הרא"ה, דכל מים דפסילי לנטילת ידים, דווקא לסעודה; אבל לתפילה, כיוון דסגי לן בכל מידי דמנקי, בהני אפילו לכתחילה נמי. מיהו לא מברך בהו, כיוון דלא איתקון לנטילה, עד כאן לשונו(א).
  • ויברך על נטילת ידים – בפרק הרואה (ברכות ס ב): כי משי ידיה, לימא על נטילת ידים. וכתב הרא"ש על זה: לפי שידיים של אדם עסקניות הם, ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף בלילה, תיקנו ברכה קודם שיקרא קריאת שמע ויתפלל.
  • וכתב רבינו ירוחם בנתיב י"ו חלק ו': ומברך "על נטילת ידים", על שם הכלי שנקרא אנטל. ואף שלא נתקן הכלי אלא בשביל נטילת האכילה, מכל מקום לא ישנה הברכה. וכן כתב הרא"ש בסוף ברכות, ואכתוב דבריו בסמוך.
  • וידקדק לערות עליהם שלוש פעמים מפני שרוח רעה שורה על הידיים ואינה סרה עד שיערה עליהם שלוש פעמים ועל כן צריך למנוע מהגיע בידו קודם נטילה לפה ולחוטם וכו' – בפרק שמונה שרצים (שבת קח ב): יד לעין, תיקצץ; יד לחוטם, תיקצץ; יד לפה, תיקצץ; יד לאוזן, תיקצץ; יד לחסודה, פירוש: מקום שמקיז דם, תיקצץ; יד לאמה, תיקצץ; יד לפי טבעת, תיקצץ; יד לגיגית, פירוש, שמטילין בה שיכר, תיקצץ. יד מסמא, יד מחרשת, יד מעלה פוליפוס. ופירש רש"י: יד לעין – שחרית, קודם שיטול ידיו. תיקצץ – נוח לו שתיקצץ, שרוח רעה שורה על היד ומסמתו, וכן כולן. יד לעין, מסמא קודם נטילה. יד לאוזן, מחרשת. יד לפה או לחוטם, מעלה פוליפוס, ריח החוטם והפה. ולי נראה דיד לאמה, לאו לעניין שחרית נקט לה, אלא משום דמביא לידי קרי; וכן יד לפי טבעת, למשמש בה תדיר, מביאתו לידי תחתוניות. עד כאן לשונו. וטעמו של רש"י שכתב דיד לאמה ויד לפי טבעת לאו לענין נטילת שחרית נקט להו, דאפילו אם נטל ידיו לא יגע באמה ולא ימשמש תדיר בפי הטבעת, מדלא תני גבי "יד מסמא" וכו' ההיזק שעושה היד לאמה או לפי הטבעת. ולפי זה, יד לחסודה ויד לגיגית נמי לאו לעניין נטילת שחרית נקט להו; דאפילו אם נטל ידיו, לא יגע בחסודה, דמשמוש היד מזיק לחבורה; ולא יגע בגיגית השיכר, מפני שמשמוש היד מפסידו. ומשום הכי לא נזכרו גבי יד מסמא וכו'. ולכן רבינו לא כתב פה אלא שלא יגע לפה ולחוטם ולעינים ולאזנים, ולא כתב שלא יגע באמה ובפי הטבעת ובחסודה ובגיגית, משום דהכא בהיזק שעושה נגיעה בלא נטילת שחרית עסקינן; והנך, אפילו אם נטל ידיו – מזקת הנגיעה.
וגרסינן תו התם בסמוך (שבת קט א): תניא, רבי נתן אומר: בת חורין היא זו ומקפדת בנטילתו לנוטלו יפה, עד שישפוך מים יפה שלוש פעמים על ידיו.
  • כתוב בארחות חיים בשם הר"מ, שאין צריך ליטול ידיו מרביעית אלא לאכילה, לפי שלפני התפילה, אם אין לו מים יכול לקנח בכל מידי דמנקי.
  • ואם אין לו מים יקנח ידיו בצרור או בכל מידי דמנקי – בפרק היה קורא (ברכות טו א). ומפרש טעמא, משום דמי כתיב "ארחץ במים"? "ארחץ בנקיון" כתיב, בכל מידי דמנקי.
ואם צריך לחזר אחר מים בשעת תפילה, כתב רבינו בסימן צ"ב, ושם פירש הא דאמרינן "בכל מידי דמנקי", אם הוא בידיים המלוכלכות בטיט, או בידיים של היסח הדעת.
  • ויברך על נקיות ידים – כן כתב הרא"ש בסוף ברכות, אהא דאמרינן (ברכות ס ב): "כי משי ידיה לימא על נטילת ידים", וזה לשונו: לפי שידיו של אדם עסקניות הם וכו', תיקנו ברכה קודם שיקרא קריאת שמע ויתפלל. וראוי היה לברך "על נקיות ידים", אלא על שם שתיקנו בנטילת ידים לאכילה לברך "על נטילת ידים", לפי שצריך ליטול מן הכלי, והכלי שמו "נטלא" בלשון התלמוד, לכך תיקנו נמי לברך "על נטילת ידים". ונראה שאם אין לו מים, ומנקה את ידיו בצרור ועפר, שמברך "על נקיות ידים", שחייב אדם לנקות ידיו בשעת תפילה, כדאמרינן לעיל, דכתיב: "ארחץ בנקיון כפי", עד כאן לשונו.
וכתב עוד על ברכות דשחרית: מלשון שסדרום בגמרא, משמע שיכול לברך כל אלו הברכות קודם נטילת ידים. וזהו סעד לדברי, שלא תיקנו נטילת ידים אלא לקריאת שמע ולתפילה. וכן כתב הרשב"א בתשובה. ומיהו כתב בתשובה הנזכר, שאם ישן על מיטתו ערום, ידים עסקניות ופסולות להזכרת השם, עד שינקה אותם בכל מידי דמנקי.
  • ומשמע מדברי הרא"ש, דלא בעינן כלי לנטילת שחרית כי היכי דבעינן לנטילת ידים לסעודה. וכן כתוב בהגהת מרדכי פרק אלו דברים, וכן כתב הר"ן בריש פרק כל הבשר. ומשמע דהוא הדין לשאר דברים המעכבים בנטילת ידים לסעודה, שאינם צריכים לנטילת ידים דשחרית, דנטילה זו אינה אלא משום נקיות בעלמא.
אבל בתשובת הרשב"א כתוב, שנשאל למה תקנו ברכת "על נטילת ידים" בשחרית, והשיב: איברא כך נהגו בכל מקום, לברך בשחרית "על נטילת ידים", ומקפידין בכל תנאי נטילה כבשעת סעודה. ואני לא מצאתי בשום מקום דבר ברור שיצטרך אדם ליטול ידיו שחרית, דאי משום שיבתא ובת מלך, די ברחיצה; ואי משום תפילה וקריאת שמע, די או ברחיצה או בנקיון עפר וצרורות, כדאמרינן: "מידי ארחץ במים כתיב? ארחץ בנקיון כתיב, בכל דבר דמנקי". וגם בברכות רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא. אלא שיש לי קצת דמדומי ראיה לחיוב הנטילה בכלי בשחר, ממאי דאמרינן בפרק כל הבשר (חולין קו ב): נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו, כלומר: מתנה שתעלה אותה נטילה אפילו לסעודה. ואילו לאכילה, נטילה בעינן, ומדקאמר "נוטל ידיו שחרית", משמע דהכי קאמר: באותה נטילה כשנוטל אדם ידיו שחרית, יכול להתנות שתעלה לכל היום ואפילו לאכילה. ועוד אמרינן פרק היה קורא (ברכות טו א): הנוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע, זו היא קבלת עול מלכות שמים שלימה. מדקאמר "נוטל ידיו", ולא קאמר "רוחץ ידיו", כמו שאמר (שבת כה ב): "בערב שבת רוחץ פניו ידיו ורגליו", משמע לכאורה שצריך בבוקר ליטול ידיו בכלי.
ואם תשאל: מאי שנא תפילת השחר מתפילת המנחה וערבית? יש לומר, לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה, דכתיב (איכה ג,כג): "חדשים לבקרים רבה אמונתך", צריכים אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו, ועל דבר זה תיקנו בשחר כל אותם הברכות שאנו מברכים בכל בוקר ובוקר, ולפיכך אנו צריכים להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי, ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו. עד כאן לשונו. וכן דעת הרב רבי דוד אבודרהם שכתב: וצריך שיהיו המים באים מכוח אדם.
  • וכן כתוב בספר הזוהר פרשת וישב על פסוק (בראשית לז יז) "ויאמר האיש נסעו מזה". ועוד כתובים שם בנטילת ידים שחרית חידושין שאינם נמצאים בפוסקים, וזה לשונו: רבי שמעון פתח: "ארחץ בנקיון כפי" וגו'. תא חזי רזא דמילתא הכא, דלית בר נש בעלמא דלא טעים טעמא דמותא בליליא, ורוחא מסאבא שריא על ההוא גופא. מאי טעמא? בגין דנשמתא קדישא איסתלקת מיניה דבר נש ונפקת מיניה. ועל דנשמתא קדישא נפקת ואסתלקת מיניה, שריא רוחא מסאבא על ההוא גופא. וכד אהדרת נשמתא לגופא, אתעברת ההוא זוהמא, והא איתמר, דידוי דבר נש – זוהמא דמסאבו אשתאר בהו, ועל דא לא יעבר בר נש ידוי על עינוי, בגין ההוא רוחא מסאבא, עד דנטיל להון, וכד נטיל להון – כדין הא אתקדש ואקרי קדוש. והיך בעי לאתקדשא? בעי חד כלי לתתא, וחד כלי לעילא, דיתקדש מההוא דלעילא. וההוא דלתתא דיתיב בזוהמא דמסאבו ביה, דא כלי לקבלא מסאבו; ודא לאתקדשא מיניה. דא ברוך, ודא ארור. ולא בעיין אינון מיין דזוהמא לאושדא בביתא, דלא יקרב בהו בר נש, דהא בהו מתכנשי סטרא דילהון, ויכול לקבלא נזקין מאינון מיין מסאבין. ועד דיתעבר זוהמא מעל ידוי, לא יברך. ואוקימנא דבגין כך, עד לא אתקדש בר נש ידוי בצפרא, איקרי טמא; כיוון דאתקדש, איקרי טהור. ובגין כך לא יטול אלא מן ידא דאידכי בקדמיתא, דכתיב (במדבר יט יט) "והזה הטהור על הטמא": דא איקרי טהור, ודא איקרי טמא. בגין כך, חד כלי לתתא, וחד כלי לעילא; דא קדישא, ודא מסאבא. ומאינון מיין אסור למעבד בהון מידי, אלא בעי לאושדא לון באתרא דבני נשא לא עברי עלייהו. ולא ישדי לון בביתא, דהא כיוון דאיתושדן בארעא, רוח מסאבא אשתכח תמן ויכיל לנזקא. ואי אית מדרון תחות ארעא דלא יתחזון, שפיר. ולא יהיב להון לנשי חרשיא, דיכלין לאבאשא בהו לבני נשא, בגין דאינון מים דאתלטיין, וקודשא בריך הוא בעי לדכאה לון לישראל ולמהוי קדישין, דכתיב (יחזקאל לו כה): "וזרקתי עליכם מים טהורים" וכו'.
וקצת מזה כתב בפרשת מקץ על פסוק (בראשית מב ח) "ויכר יוסף את אחיו", וכתב עוד וזה לשונו: ותו, דבעי ליה לבר נש לנטלא ידא ימינא בשמאלא, בגין לשלטא ימינא על שמאלא, ואיתסחי ימינא משמאלא, ובגין כך איהו נטילה. ועל דא, מאן דנטיל ידוי יטול ימינא בשמאלא, לאשלטא ימינא על שמאלא, בגין דלא יהיב דוכתא ליצר הרע לשלטא כלל, עד כאן לשונו. ויש לתמוה, שבפרשת "ויקחו לי תרומה" על פסוק (שמות כה כג) "ועשית שולחן", כתב וזה לשונו: מיא אינון מימינא, ואינון חדוה. מיד יהיב לשמאלא, ואתדבקו ביה אינון מים וחדאן ליה, ובתר אתכליל איהו בימינא, ויתער לנוקבא בההיא חדוה. וסימניך, מאן דנטל מיא, בידיה ימינא במנא קדמאה לארקא מיא בשמאלא איהו, ולא משמאלא לימינא, דהא מיא מימינא נטיל לון שמאלא. ובגין כך לא אשתכחו מיא אלא מסטרא דשמאלא. כיוון דנטיל מיא בגויה, הא אתערו לגבי נוקבא דאינון מים, עד כאן לשונו. ושני מאמרים אלו נראים כסותרים זה את זה.
ואפשר שיש חילוק בין נטילת ידים דשחרית לנטילת ידים דאכילה, דבנטילת ידים דשחרית, כיוון שהם טמאות מסטרא מסאבא דשרייא עלייהו, אי הוה נטיל בקדמיתא שמאלא בימינא, היה נראה כאלו סטרא דימינא משמש לסטרא אחרא, ולפיכך בעי לנטולי בקדמיתא ימינא משמאלא, כמו שכתוב בפרשת וישב. אבל בנטילת ידים לאכילה, שידיו הם טהורות, ואינו נוטל אלא לתוספת קדושה, צריך ליטול תחילה יד שמאל מיד ימין, מהטעם שכתב בפרשת תרומה.
ויש לפרש שלעולם תחילה נוטל יד ימין מיד שמאל, בין בנטילת ידים דשחרית, בין בנטילת ידים דאכילה, כמו שכתוב בפרשת וישב. ומה שכתוב בפרשת תרומה: "מאן דנטיל מיא בידיה" וכו', היינו לומר שנוטל כלי של מים ביד ימינו, ונותנו ליד שמאלו, כדי שיריק מים על יד ימינו.
ומה שכתב (בפרשת וישב): "לא יטול אלא מן ידא דאידכי בקדמיתא", הכי נמי איתא בגמרא פרק שלשה שאכלו (ברכות נא א): אל תטול ממי שלא נטל ידיו שחרית.
  • וכתוב עוד בתשובת הרשב"א הנזכר: ומשכשך ידיו בתוך כלי, בין בשחרית, בין בשעת אכילה, ושפיר דמי, מדאמרינן בכיור (שמות ל יט): "ורחצו ממנו" ולא בתוכו, שמע מינה הכא הוא דכתיב "ממנו", הא בעלמא אפילו בתוכו שפיר דמי, וכאן וכאן מברך "על נטילת ידים", עד כאן. ואף על פי שדעת רבינו בסימן קנ"ט שמשכשך ידיו בתוך הכלי לא עלתה לו נטילה לאכילה, וכן הסכמת רוב הפוסקים, מכל מקום לענין נטילת שחרית אפשר שעלתה לו, דכיוון דלא אשכחן מהפוסקים מאן דאמר דליבעי כלי אלא הך תשובה, והיא אמרה דשכשוך ידיו בכלי מהני, נקטינן הכי. מיהו משמע דהיינו לצאת ידי חובת נטילת ידים שחרית כדי לקרות קריאת שמע ולהתפלל. אבל להעביר רוח רעה השורה על ידיו, לא סגי בשכשוך. דלעולם אינה עוברת, עד שיערה עליהם מים שלוש פעמים; ושכשוך ידים בכלי, אפילו כמה פעמים, לא חשיב אלא פעם אחת, שכיוון ששכשך ידיו פעם ראשונה, נטמאו כל מים שבכלי ותו לא מהני מידי, שהרי הן כשופכין. מכל מקום, אם שכשך ידיו שלוש פעמים בשלושה מימות מחולפים, נראה שאף על פי שאינם באים על ידיו דרך עירוי מהני, דעירוי שכתב רבינו לאו דווקא, שהרי בגמרא (שבת קט א) לא אמרו אלא "בת חורין היא ומקפדת עד שירחוץ ידיו שלוש פעמים", ושכשוך רחיצה מיקרי. אבל מדברי הזוהר שכתבתי נראה דלא מהני להעביר הזוהמא, אלא על ידי עירוי כלי דווקא.
  • כתב הרא"ש בתשובות כלל רביעי, שהמשכים ללמוד, יברך "על נטילת ידים" ו"אשר יצר" ו"אלהי נשמה" וכל סדר הברכות עד ברכת התורה, וברכת התורה בכלל, וילמוד. ופרשת התמיד לא יקרא עד שיאור היום, וכן "אשר נתן לשכוי בינה" לא יברך אלא ביום. ואם השכיב עצמו לישן קודם היום, ונטל ידיו להתפלל, אין צריך לברך "על נטילת ידים" אם לא עשה צרכיו, כי שינת עראי היא, עד כאן לשונו. ונראה ד"אין צריך לברך" דקאמר לאו דווקא, דנטילה נמי לא בעי, כדיהיב טעמא משום דשינת עראי היא, כלומר ולא חיישינן בה שמא נגע במקום המטונף. ואם נגע במקום מטונף, יתבאר בסימן ז' בסיעתא דשמיא, אם צריך לברך על נטילת ידים אם לאו.
ומשמע שאם היה ניעור כל הלילה, אינו צריך ליטול ידיו כדי להתפלל, לדעת מי שסובר דסתם ידים כשרות לתפילה, שהרי כתב הרא"ש בסוף ברכות, דאינו צריך ליטול ידיו שחרית אלא משום דידים עסקניות ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף בלילה; וכיוון דניעור הוא, הרי אפשר שלא נגע בשום מקום מטונף, וכי היכי דביום אין חזקתן שנגע במקום המטונף, הוא הדין נמי בלילה אם הוא ניעור. וכן נראה ממה שכתב בתשובה כלל רביעי, שלא תיקנוה אלא בבוקר כשידיו מטונפות, דמשמע דווקא כשידיו מטונפות צריך נטילה, הא אם אין ידיו מטונפות, אפילו בבוקר אינו צריך נטילה, והיינו כגון שהיה ניעור כל הלילה. ואפילו בישן שינת עראי בלילה כתב בתשובה שכתבתי בסמוך שאינו צריך לחזור וליטול, וטעמא, משום דלא חיישינן בשינת עראי שמא נגע במקום המטונף. וגם למה שכתבתי בשם תשובת הרשב"א, דטעמא דנטילת ידים שחרית היא מפני שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה, דכתיב: "חדשים לבקרים" וגו', האי טעמא נמי לא שייך אלא כשישן בלילה, וכמו שאמרו במדרש: בשר ודם, מפקיד פיקדון ביד חבירו ומחזירו לו בלוי ומקולקל וכו', וכמו שכתב רבינו בסימן מ"ו; ואם היה ניעור כל הלילה, הרי לא הפקיד פיקדונו ביד הקדוש ברוך הוא, ואם כן, אינו נעשה כבריה חדשה באותו שחר.
ומיהו אם ישן שינת עראי, נראה דשייך ביה מפקיד פיקדון ביד הקב"ה ומחזירה לו חדשה. ואפשר שאפילו היה ניעור כל הלילה, צריך ליטול ידיו שחרית לפי טעם זה, דכיוון שתיקנו ליטול ידיו שחרית, לא פלוג רבנן. אבל להרא"ש, שאינו צריך ליטול אלא מפני שנגעו במקום מטונף, היכא דלא נגעו משמע דלא תקון, כמו שכתבתי בסמוך.
ומיהו משום רוח רעה השורה על הידיים נראה דגם להרא"ש, אפילו היה ניעור כל הלילה צריך ליטול ידיו, דרוח רעה השורה על הידיים בלילה משמע דלא תלי בשינה כלל. אבל בספר הזוהר פרשת וישלח נראה שאין רוח רעה שורה על הידיים אלא בשעת שינה, שכתוב שם על פסוק (בראשית לב כה) "ויותר יעקב לבדו": דהא לית לך מאן דנאים בליליא בערסיה, דלא טעים טעמא דמותא ונפקת נשמתיה מיניה; וכיוון דאשתאר גופא בלא נשמה קדישא, רוחא מסאבא זמין ושריא עלוי ואסתאיב. והא אוקימנא דלית ליה לבר נש לאעברא ידוי על עינוי בצפרא, בגין דהא רוח מסאבא שריא עלייהו, עד כאן לשונו. וכן משמע גם כן מן המאמר שכתבתי לעיל שכתוב בפרשת וישב.
  • ואם השכים ללמוד ונטל ידיו, ואחר כך השכיב עצמו לישן קודם היום, נראה דאפילו כדי להעביר רוח רעה אינו צריך לחזור וליטול ידיו, דכיוון שעברה פעם אחת על ידי נטילה שלוש פעמים, שוב אינה שורה באותה הלילה. ואפשר שאף על פי שעברה על ידי נטילה שלוש פעמים חוזרת ושורה, וכן נראה מספר הזוהר, שכתב בתחילת פרשת ויגש על מה שאמרו ז"ל (סוכה כו ב) שדוד היה מנמנם כסוס: רזא דמילתא, דהא דוד מלכא חי וקים לעלם ולעלמי עלמין. ודוד מלכא הוה נטיר כל יומוי דלא יטעום טעם מיתה, בגין דשינתא חד משיתין דמיתה איהי; ודוד, בגין דוכתיה דאיהו חי, לא הוה נאים אלא שיתין נשמי, דעד שיתין נשמי חסר חד איהו חי, מתמן ולהלאה טעים בר נש טעמא דמותא ושליט ביה סטרא דרוחא מסאבא. ודא הוה נטיר דוד מלכא דלא יטעום טעמא דמותא ולא ישלוט ביה סטרא אחרא, בגין דשיתין נשמי חסר חד איהו רזא דחיים דלעילא עד שיתין נשמי, דאינון שיתין נשמי עילאין, ואילין רזא דלהון דתליין בהו חיים; מכאן ולתתא רזא דמותא איהו. ועל דא דוד מלכא הוה משער שיעורא דליליא, בגין דיתקיים בחיים ולא ישלוט ביה טעמא דמותא, עד כאן לשונו. משמע בהדיא, שכל שישן שיתין נשמי, צריך ליטול, שהרי כשישן שיעור זה קאמר דשליט ביה סטרא דרוח מסאבא, משמע דלא שאני לן בין ישן קודם לכן באותה לילה ללא ישן כלל. וכיוון דשליט ביה סטרא דרוח מסאבא, פשיטא שצריך ליטול ידיו כדי להעבירה, שאף על פי שנטל ידיו להעביר הרוח רעה ששרתה על ידיו ראשונה, מה יועיל לרוח רעה ששרתה על ידיו אחר כך.
ולפי זה, אפשר דאפילו אם ישן ביום(ב), צריך ליטול ידיו, דהא סתם אמרו: "כל דנאים שיתין נשמי שלטא ביה סטרא דרוח מסאבא", ולא חילקו בין יום ללילה. ואף על פי שבמאמרים שכתבתי דאיתא בפרשת וישלח כתוב: "דלית לך מאן דנאים בליליא על ערסיה דלא טעים טעם דמותא", וכיוצא בזה כתב במאמר שבפרשת וישב, אפשר דלאו דווקא, אלא אורחא דמילתא נקט, שדרך בני אדם לישן בלילה. ותדע, דעל כרחך "על ערסיה" שכתב בפרשת וישלח לאו דווקא, דכיוון דטעמא כיוון דנשמתא נפקת מיניה שריא רוח מסאבא, אפילו כי נאים בלא ערסא נמי. ואם כן, הוא הדין דליליא דקאמר, לאו דווקא, אלא אורחא דמלתא נקט, והוא הדין ליום. ובהכי אתי שפיר הא דאמרינן בפרק הישן (סוכה כו ב), אסור לישן ביום יותר משינת הסוס, שהוא שיתין נשמי.
ומיהו יש לדחות ולומר, דדווקא בישן בלילה אמרו, לפי שאז הוא זמנו של סטרא מסאבא, אבל ביום אין לו כוח לשרות על האדם. ומה שאסרו לישן יותר משיתין נשמי הוא כדי שלא לעורר כוח ההוא סטרא ביום, שאינו זמנו; מכל מקום, אף על פי שמתעורר על ידי השינה, אפשר שאין לו כח לשרות. וצריך עיון.
אחר כך מצאתי כתוב בארחות חיים: השכים קודם עמוד השחר ונטל ידיו, יש אומרים שצריך ליטול ידיו פעם אחרת כשיאור היום, משום בת מלך השורה על הידיים כל הלילה עד היום, וכן צריך לשפוך עליהם מים שלוש פעמים, עד כאן. נראה מדבריו שאפילו היה נעור עד הבוקר קאמר, צריך ליטול ידיו פעם אחרת משום בת מלך.
  • כתב הכלבו בסימן ב' בשם הר"ם, שאינו מברך בבוקר כשנוטל ידיו "על נטילת ידים" ו"אשר יצר", עד בואו לבית הכנסת. ואם בירך קודם לכן, אינו מברך פעם אחרת בבואו לבית הכנסת, ותופס במקום שהניח, עד כאן לשונו. ובספרד לא נהגו כן, אלא כל אחד מברך בביתו "על נטילת ידים" ו"אשר יצר", ובבית הכנסת מתחילין מ"אלהי נשמה". ובסימן ו' יתבאר בסייעתא דשמיא.
  • כתב הרב רבי דוד אבודרהם: נהגו לרחוץ פיהם מפני הרירין שבתוכו, שצריך להזכיר את השם הגדול בקדושה ובטהרה. וכן כתב בכלבו סימן א'.
  • כתב עוד הרב רבי דוד אבודרהם, שנהגו לברך "על נטילת ידים" ו"אשר יצר", בין עשה צרכיו, בין לא עשה צרכיו, מפני שרוח רעה שורה על הידיים. ועוד, שהידיים עסקניות, ואי אפשר שלא נגע בדבר מטונף בלילה. ועוד, דומיא דכהן גדול, שמקדש ידיו קודם העבודה, וכן צריך שיקדש אדם ידיו קודם שיעבוד את הבורא יתברך, כדי שיעבדנו בידיים נקיות, עד כאן לשונו.
ואיני יודע מה טעם לברכת "אשר יצר" כשלא עשה צרכיוא (ג). אבל ברכת "על נטילת ידיים" בבוקר ודאי משמע שצריך לברך אף על פי שלא עשה צרכיו, וכן כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל. וכן נראה ממה שכתב הרא"ש בפרק הרואה, דמשום דידיים עסקניות הן, ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף, תיקנו ברכה קודם שיקרא קריאת שמע ויתפלל. וכן כתב גם כן בתשובה כלל רביעי.
ומה שכתב בסוף אותה תשובה: ואם הוא נוטל ידיו כשרוצה להתפלל, אם לא עשה צרכיו, אינו צריך לברך "על נטילת ידיים", שלא תקנוה אלא בבוקר כשידיו מטונפות, שממשמשות במקום הטינופת, ועשה צרכיו", צריך לומר דהוי כאלו כתב "או עשה צרכיו"; כלומר, שלא תיקנוה אלא בבוקר, שידיו מטונפות, שממשמשות במקום הטינופת, או בשאר תפילות כשעשה צרכיו ונוטל ידיו להתפלל מיד, ועל פי מה שכתב רבינו בסימן ז'.
ולדברי הרשב"א בתשובה שכתבתי בסמוך, אפילו לא נגע במקום מטונף, נמי צריך לברך "על נטילת ידים"ב.
  • כתב הרב דוד אבודרהם בסוף ספרו בשם ספר התשב"ץ, ששבעה דברים צריכין נטילה לאחריהם ואלו הם: הקם מן המיטה, והיוצא מבית הכיסא, והיוצא מבית המרחץ, והנוטל ציפרניו, והחולץ מנעליו, והנוגע ברגליו, והחופף את ראשו. וכן כתוב בכלבו סימן כ"ג. וכן כתוב במרדכי פרק אלו דברים, אלא שבמקום "הקם מן המיטה" כתב "ההולך בין המתים". ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתבם בסימן ז' בשם ארחות חיים, והוסיף עליהם מי שנגע במת, ומי שמפלה כליו. ויש אומרים, המשמש מיטתו ואינו רוחץ ידיו, מקולקלים אורחותיו. ויש אומרים, אף הנוגע בכינה. ויש אומרים, אף הנוגע בגופו בידו. ואמרו ז"ל: מי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל, אם תלמיד חכם הוא, תלמודו משתכח; ואם אינו תלמיד חכם, יוצא מדעתו, עד כאן לשונו.
  • כתב המרדכי פרק אלו דברים וזה לשונו: ועל הדברים הצריכים נטילה, אשר שאלת אי סגי בניקיון בעלמא בלא מים, דבר שאי אפשר להתברר בראיה ברורה, אין לעשות פרוקא לסכנתא, וטוב להחמיר ליטול במים. וכן כתב בכלבו בסימן כ"ג.
  • גרסינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קיב א), גמרא: ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין. דמסוכר ולא משי ידיה, מפחיד שבעה יומי. דשקיל מזייה ולא משי ידיה, מפחיד תלתא יומי. דשקיל טופריה ולא משי ידיה, מפחיד חד יומא, ולא ידע מאי קא מפחיד. ופירש רש"י: דמסוכר – מקיז דם מן הכתפיים.
  • גרסינן בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלג ב): האי מאן דמשי אפיה ולא מנגב טובא, נקטרו ליה חספניתא. מאי תקנתיה? לימשי טובא במיא דסילקא. ופירש רש"י: חספניתא – פניו מתבקעות. ואני אומר שהוא מין שחין, והוא שכתוב בתורה, "ובחספניתא" תרגום של "[וב]חרס" (דברים כח כז).
  • כתוב בתשובת הרשב"א שנשאל כלשון הזה: אנו צריכים ליזהר בתפילה או באכילה שלא ליגע במקום הטינופת. איזה נקרא מקום הטינופת? והשיב: מסתברא שלא מקום הטינופת ממש, אלא אפילו שוק וירך המכוסים באדם, לפי שיש שם מלמולי זיעה, וכן מחכך בראשו. אבל מקומות מגולים בראשו ובפניו, ומקום מגולה שבזרועותיו, אין זה מקום הטינופת, שאין שם צואה וזיעה, וכך אנו נוהגים. עד כאן לשונו.

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

  • וירחץ בנקיון כפיו כו' — פירוש, שירחץ כדי שיהיו ידיו נקיים. ונראה שכתב כן משום דסבירא ליה, דכיון דנטילת שחרית לקריאת שמע ולתפילה ילפינן לה בפרק היה קורא מדכתיב (תהלים כו ו) "ארחץ בנקיון כפי" כו', אין חיוב נטילה זו אלא לנקות ידיו, ואין צריך לדקדק לנטילה זו בדברים הפוסלים לנטילת ידים דסעודה. והלכך אפילו נטל במים הפסולים לנטילת ידים דסעודה חייב לברך על נטילת ידים, אם לא דמקנח בצרור ועפר דמברך על נקיות ידים. והכי משמע להדיא מדברי הרא"ש בסוף פרק הרואה ובשאר פוסקים, דלעולם מברך על נטילת ידים אם לא דמקנח בעפר כו', ודלא כמו שכתוב הרא"ה הביאו בית יוסף דבשחרית נמי אם רחץ במים דפסולין לנטילת ידים דסעודה אינו מברך על נטילת ידים, דליתא.
  • כתב בספר תולעת יעקב דבזוהר איתא, ההולך שחרית ארבע אמות ולא נטל ידיו חייב, עיין שם. ותימא למה לא כתב כן בית יוסף. ונראה דלפי דרובא דרובא אינן יכולין ליזהר בכך ומוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין, לכך לא כתבו.
  • וידקדק לערות עליהם כו' — בפרק שמנה שרצים: יד לעין תקצץ, יד לחוטם תקצץ, יד לפה תקצץ, יד לאוזן תקצץ, יד לחסודה תקצץ, יד לאמה תקצץ, יד לפי טבעת תקצץ, יד לגיגית תקצץ. יד מסמא, יד מחרשת, יד מעלה פוליפוס. ופירש רש"י בלשון ראשון: יד לעין שחרית קודם שיטול ידיו תקצץ, נוח לו שתיקצץ, שרוח רעה שורה על היד ומסמתו, וכן כולן. פירוש לפירושו, דביד לחסודה ולאמה ולפי הטבעת היה הטעם נמי משו דמסמתו כו', כלומר דכיון דרוח רעה שורה אנקב דחסודה ודאמה ודפי הטבעת – לא תגע שוב בעין או באוזן כו' קודם נטילה. וכן פירש רש"י להדיא לאותו לשון. ואף על פי דבהני תלת אף לאחר שכבר נטל שחרית קאמר "יד לחסודה תיקצץ" כו', מכל מקום דמיין לאינך בטעמא דיד מסמא כו'. וכן יד לחבית הוה הטעם משום דמעלה פוליפוס, דכשתגע היד בגיגית קודם נטילת שחרית – משרה בה רוח רעה, ושוב כששותין ממנו מזיק דמעלה פוליפוס. וכבר היה אפשר לומר בחסודה ואמה ופי הטבעת דמיירי בקודם נטילת שחרית, משום שהרוח רעה נכנסת בגוף דרך נקבים הללו ומזקת אותו; אלא דרש"י לא פירש כן, והדין עמו, משום דאם כן קשה אמאי לא תני גבי יד מסמא ההיזק שעושה היד לחסודה ואמה ופי הטבעת, והוא שמזקת לכל הגוף, אלא בעל כרחך צריך לפרש דבהני נמי הוה הטעם משום דמסמתו כו' וכדפרישית.
עוד כתב רש"י: ולי נראה דיד לאמה לאו לענין שחרית נקט לה, אלא משום דמביא לידי קרי, ובמסכת נדה אמרינן בה תקצץ מהאי טעמא. ומשום דתניא בה נמי לטוותא דתקצץ, תניא נמי גבי הנך. וכן יד לפי טבעת, למשמש בה תדיר, מביאתו לידי תחתוניות, עד כאן לשונו. משמע לפי זה דבכל הני דקא חשיב, בכולהו הוה הטעם משום נטילת שחרית זולתי אמה ופי הטבעת. והא דיד לחסודה נמי מיירי בדלא נטל ידיו שחרית, ומשום שרוח רעה נכנס בגוף דרך הנקב ומזקת אותו. ואף על פי דלפי זה לא תני ההיזק שעושה היד לחסודה, אפשר לומר דדבר פשוט הוא ולא צריך לפרש, אי נמי הוי בכלל יד מעלה פוליפוס.
ובית יוסף פירש ביד לגיגית הוה הטעם בלשון אחרון מפני שמשמוש היד מפסידו, וכן כתב בשולחן ערוך. ולא נהירא, דכיון דאינו אלאע הפסד גרידא לא אשכחן לטוותא אהפסד. ועוד, דבכל שאר הפסד שעושה אדם הוה ליה למימר בהו לטוותא. ותו, דמה שהביאו לפרש כן הוא מדלא תני ביה ההיזק, והא לא הוה קושיא, דהלא הוא בכלל מעלה פוליפוס, דכיון שמשרה בו רוח רעה אם כן כששותה האדם ממנו יגיע לו ריח הפה וכדפרישית.
גם מה שכתב שמה שפירש רש"י באמה משום קרי כו' הוא משום דלא תני ההיזק שעושה היד לאמה כו', ליתא, דהלא ללשון ראשון שפיר תני נמי להיזק שעושה היד לאמה כו', דרוח הרעה השורה על פי האמה דבקה ביד ומסמא ומחרשת וכו' וכדפרישית. אלא טעמו מדתנא בה במסכת נדה "תקצץ" משום דמביא לידי קרי, סבירא ליה דבפרק שמונה שרצים נמי תנא ליה מהאי טעמא. ומה שלא כתב רבינו כאן הא דיד לאמה ולפי הטבעת ולחסודה, היינו משום שאינו עניין לנטילת שחרית, דאפילו לאחר נטילת שחרית איכא סכנה אם יגע שוב בעין או באוזן כו' ללשון ראשון, אי נמי סבירא ליה כפירוש שני שפירש רש"י ביד לאמה ולפי הטבעת. ומה שלא כתב לפי זה יד לחסודה, וגם מה שלא כתב יד לגיגית לשתי הלשונות, אפשר דלא רצה להאריך במילתא דלא שכיחא בכל יום ויום.
  • כתב בשולחן ערוך: מים של נטילת ידיים שחרית אסור ליהנות מהם, ולא ישפכם בבית ולא במקום שעוברים בני אדם, עד כאן לשונו. והוא מדברי הזוהר, הביאו בית יוסף. עוד כתב לשם: ולא יהיב לון לבני נשא וכו', נראה דהטעם דחיישינן דהשואל אותם יעשה בהם כשפים. ובמקצת ספרי הזוהר כתיב בפירוש: ולא יהיב לון לנשי חרשיא דיכלין לאבאשא בהו לבני נשא וכו', משמע דבסתם אדם ששואל אותם יכול ליתן להם. ונכון להחמיר כגירסא הראשונה, דאין ליתנם לכל אדם ששואל אותם.
  • הבית יוסף האריך בדין מי שניעור כל הלילה, אם צריך ליטול ידיו שחרית להתפלל, שמדברי הרא"ש שכתב שאינו צריך ליטול אלא מפני שנגעו במקום מטונף, וכיון דניעור הוא הרי אפשר שלא נגעו במקום מטונף, וגם לפי דעת הרשב"א דצריך ליטול בשחרית משום "חדשים לבקרים" כו', ובניעור לא שייך האי טעמא. ובשולחן ערוך כתב שיש להסתפק בזה, ובהגהת שולחן ערוך כתב: ויטלם בלא ברכה. ולי נראה דצריך ליטול ולברך, וראיה מדברי הרא"ש, דכתב שלא תיקנו נטילת ידיים אלא לקריאת שמע ולתפילה, ואפילו ללמוד אין לברך אפילו קנח ושפשף וכמו שכתב רבינו בשמו בסימן ז וכמו שכתב בתשובה כלל ד' סימן א'. והשתא לכאורה דבריו הללו סותרים למה שכתב הוא עצמו באותה תשובה, דהמשכים ללמוד יברך על נטילת ידיים ואשר יצר ואלהי נשמה כו' וכמו שכתב רבינו בסימן מז משמו ומביאו בית יוסף כאן

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הרי מבואר דאפילו כדי ללמוד גרידא מצריך לברך ענט"י ובע"כ צריך לפרש דדעתו במ"ש דנט"י דשחרית אינה אלא מפני שא"א שלא נגע במקום מטונף אינו אלא לומר דתקנת חכמים שתקנו נט"י בשחרית אינה אלא מפני שאי אפשר שלא יגע בבשר המטונף בלילה ומש"ה תקנו לברך ענט"י קודם שיתפלל ומשם למד דה"ה בתפלת המנחה וערבית אם עושה צרכיו ונוטל ידיו מברך ענט"י אבל כל היום כשעושה צרכיו א"צ לברך כי אם אשר יצר אפילו אם רוצה ללמוד דלא אשכחן דהקפידו לתקן ברכת ענט"י לצורך הלמוד כי אם לצורך ק"ש ותפלה אבל פשוט וברור דתקנת חכמים היא כוללת ובכל ענין צריך לברך שלא חלקו חכמים בתקנתם שהלא גם הנשים ועמי הארצות אף על פי שאין קורין ק"ש ואין מתפללין מברכין על נטילת ידים שחרית ואין מוחין על ידן ולהכי כתב דהמשכים ללמוד יברך ענט"י כו' ואע"פ שלא הגיע זמן ק"ש ותפלה והוא הדין אפילו אינו לומד רק שמשכים למלאכתו צריך לברך ענט"י ואשר יצר כו' דתקנת חכמים היא על כל אדם וכדמשמע פשטא דלישנא דתלמודא כי משי ידיה אומר ברוך אקב"ו ענט"י וכן כתבו הפוסקים בסתם ולא חילקו אלא שהרא"ש השיב לשואלו על המשכים ללמוד ולעולם אפילו אינו עומד אלא למלאכתו וכדפי' ותדע דאם לא היתה תקנת חכמים אלא היכא דנגע במקום מטונף אם כן למה תיקנו אותה בשחרית ולא בתפלת המנחה ובתפלת ערבית לפי דעת הרא"ש אלא בע"כ דדוקא בשחרית שא"א שלא יגע במקום מטונף תיקנו חכמים לברך ענט"י ומשתקנו בשחרית לא פלוג רבנן וחייב לברך בכל ענין אבל במנחה וערבית דאפשר שלא יעשה צרכיו ולא יגע במקום מטונף לא תיקנוה אלא דס"ל להרא"ש דמ"מ היכא דאיכא האי טעמא כגון שעשה צרכיו וכו' חייב לברך ענט"י וכך הוא לסברת הרשב"א דס"ל דעיקר התקנה לא היתה אלא משום חדשים לבקרים כו' וכמו שכתב להדיא וז"ל ועל דבר זה תיקנו בשחר כל אותם הברכות אבל כיון שתיקנוה תיקנו אותה בסתמא ואין לבטלה בשום פנים ולכן אף בניעור כל הלילה חייב ליטול ולברך הנלפע"ד כתבתי: שוב ראיתי בתשובת הרמב"ם בענין חזרת הש"ץ להוציא את שאינו בקי דאפי' יש שם כולן בקיאין נמי צריך להחזיר התפלה ולא הויא ברכה לבטלה מפני כי עיקר התקנה להוציא שאינו בקי ולא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין והביא ראיה מקידוש מבהכ"נ ומברכת מעין שבע ומביאו ב"י ריש סימן קכ"ד ע"ש ונדון דידן דכוותה. הב"י הביא מ"ש אבודרהם שנהגו לברך ענט"י ואשר יצר בין עשה צרכיו בין לא עשה צרכיו כו' והשיג עליו וז"ל ואיני יודע מה טעם לברכת אשר יצר כשלא עשה צרכיו כו' ונראה דנמשך לסברתו שפסק בסי' מ"ו דכל ברכות שחרית אם לא נתחייב בהן אומר אותם בלא הזכרת השם ומיהו אפשר לומר דס"ל לאבודרהם כדעת הפוסקים דבברכות שחרית כיון דברכות השבח הן על מנהגו וסדרו של עולם אפילו לא נתחייב בהן מברכין עליהן וכמו שיתבאר בסי' מ"ו בס"ד וזה הדין הוא ג"כ בברכת אשר יצר דמאי שנא ממכין מצעדי גבר ורוקע הארץ על המים. ועוד אפשר כיון דבשחר נעשה כבריה חדשה ואי אפשר בלא עיטוש מלמטה חייב לברך אשר יצר כו' שאף העיטוש הוא רפואה זכר לדבר בקש להתעטש דפרק מי שמתו ומביאו רבינו בסימן ק"ג דלכשיכלה הריח אומר רבון העולמים יצרתנו נקבים כו' ואע"פ דבאינו עומד בתפלה אינו מברך על העיטוש מכל מקום בשחרית תקנו לברך אשר יצר אף כשלא עשה צרכיו מאחר דאי אפשר לו בלא עטוש כי היכי דתקנו לברך ענט"י משום שא"א שלא נגע במקום מטונף אף על פי דביום אינו מברך על נטילת ידים בנוגע במקום מטונף ורוחץ ידיו. ואין להשיב ממ"ש מהרא"י בתשובה דאין לברך ברכה זו אא"כ צריך להתרחק כו' דמשמע דדוקא באותו נוסח שתקנו גלוי וידוע לפניך חרפתינו כו' קאמר דאין לברך אלא בצריך להתרחק אבל בנוסח ברכת אשר יצר שפיר יש לברך על העיטוש אלא דלא תקנו לברך על העיטוש אשר יצר כי אם בשחר וכדפי' והכי נהוג לברך ענט"י ואשר יצר אע"פ שלא עשה צרכיו כל עיקר:

דרכי משה[עריכה]

(א) וכן כתב מרדכי פרק אלו דברים, דלא בעינן כח גברא ושיעור רביעית וכלי אלא לאכילה, אבל לתפילה וכדומה לזה לא בעינן, דלא גרע מצרור וקיסם, עד כאן לשונו עיין שם. ועיין לקמן סימן ו אם צריך לברך מיד כשנוטל, או אם ימתין לבית הכנסת.

(ב) ונראה לי, לפי מה שכתב לקמן בשם ארחות חיים דהדבר תולה בלילה, ולכן אף אם ניעור בלילה צריך נטילה, אם כן ביום אין צריך נטילה. [והוסיף המגיה בד"מ הארוך בסוגריים: ובשולחן ערוך כתב בהגה בכולם דיטלם בלא ברכה].

(ג) ואפשר לי ליישב המנהג, דאף ברכת "אשר יצר" תלוי ברוח רעה, כי מאחר שאסור ליגע בידיו בעוד שהרוח עליהם בפה או בחוטם או באוזניים או בעיניים, שהם הנקבים נקבים שבאדם, ועל ידי נטילה זו מסיר הרוח רעה ואז מותר לשלוח ידיו אל הנקבים לסותמן או לפותחן כאשר יצטרך לו, ולכן יברך "אשר יצר" כו'. וכן משמע דעת הטור ריש סימן ו' דיברך "אשר יצר" בכל שחרית, דהא כתב סתם: "ויברך אשר יצר", ולא הזכיר יציאה מבית הכסא. מיהו יש לדחות, דקאי על מה שכתב בסימן ב' דיבדוק נקביו וכולי.

ד"מ הארוך[עריכה]

(ד) עיין לקמן דינים אלו סימן צ"ב. ונראה דניקוי זה לא מהני רק לתפילה, אבל להעביר רוח רעה אינו מהני כלל והוא פשוט. וכן כתב הגה למרדכי פרק אלו דברים וזה לשונו: ועל הדברים הצריכים נטילה אשר שאלת אי סגי בנקיון בעלמא בלא מים, דבר שאי אפשר להתברר בראיה ברורה אין לעשות פירוקא לסכנתא וטוב להחמיר ליטול במים כו'.

פרישה[עריכה]

דרישה[עריכה]

חידושי הגהות[עריכה]

א    אכן מדברי רבינו בסימן ו, שכתב סתם: "יברך אשר יצר", משמע אפילו בלא עשה צרכיו (מהרל"ח). ועיין בדרכי משה.

ב    ולפי דברי האחרונים אין צריך לברך כלל בשאר תפילות אף כשעשה צרכיו, רק בבוקר קודם התפילה, מפני שנעשה כבריה חדשה, וכמו שנתבאר בסימן ו' (מהרל"ח).