שולחן ערוך אורח חיים ד כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך אורח חיים · ד · כא · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז מגן אברהם באר היטב משנה ברורה ביאור הלכה כף החיים באר הגולה

שולחן ערוך

צריך ליזהרז בתפילהמט או באכילה (ועיין לקמן סימן צ"ב סעיף ו'נ וסימן קס"דידכהנא), שלא ליגע בשוק וירך ובמקומות המכוסים באדם, לפי שיש שם מלמולי זיעהטוכונב (מלמולי זיעה, פירוש זוהמא כעין שעורים קטנים), וכן שלא לחכך בראשו. אבל מקומות המגולים בראשו ובפניונג* ובמקום המגולה שבזרועותיוכזנד, אין להקפידכג.

מפרשים

באר הגולה

(ז) צריך ליזהר — תשובת הרשב"א.



טורי זהב - מגן דוד

{ (יד) וסימן קס"ד — דשם נתבאר, אם עבר ונגע צריך ליטול שנית ולחזור ולברך על נטילת ידים לאכילה.


(טו) מלמולי זיעה — פירוש, זוהמא כעין שעורים קטנים.

מגן אברהם

(כג) אין להקפיד — מותר ליגע בידו עד הפרק הנקרא קובד"ו, ובצוארו עד החזה (ב"י סימן צ"ב בשם כל בו וספר היראים).

באר היטב

(כה) וסימן קס״ד — דשם נתבאר אם עבר ונגע צריך ליטול שנית ולחזור ולברך על נטילת ידים לאכילה:


(כו) מלמולי זיעה — ובזיעה יש סכנה, דכל זיעה סם המות חוץ מזיעת פנים, וסימן לדבר "בזעת אפיך תאכל לחם", יורה דעה סימן קט״ו:


(כז) שבזרועותיו — הנקרא אילי״ן בויגי״ן, ובצוארו עד החזה. בית יוסף סימן צ״ב, מגן אברהם:

שערי תשובה

ביאור הגר"א

צריך ליזהר כו' — כנ"ל סעיף י"ח. ועיין רש"י בשבת י"ד א' ד"ה עסקניות כו'. ופירש הרשב"א, דכל זה נקרא מקום הטינופת, וכמ"ש בסעיף י"ח: והנוגע כו'. ומהאי טעמא גם כן במשמש מטתו כנ"ל, וכמ"ש בסוכה כ"ו ב', תנו רבנן: שכח כו' עד שיטול ידיו מפני כו'.

משנה ברורה

(מט) בתפילה – והוא הדין בשעה שהוא עוסק בתורה (בסימן צ"ב סעיף ז' בהג"ה).


(נ) סימן צ"ב סעיף ו' – דנתבאר שם שאם עומד בתפילה ונזכר שנגע במקום מטונף, די בנקיון עפר או שמחכך ידיו בכותל, דמה יעשה באמצע תפילה? ומיהו אם עומד עדיין בקריאת שמע או בפסוקי דזמרה, צריך לילך וליטול ידיו.


(נא) וסימן קס"ד – דשם נתבאר שאם עבר ונגע בתוך הסעודה, צריך ליטול ידיו שנית כדין. אך לעניין ברכת על נטילת ידיים, הסכמת רוב האחרונים שלא לחזור ולברך, עיין שם במשנה ברורה.


(נב) מלמולי זיעה – עיין ביורה דעה סימן קי"ו דצריך ליזהר מזיעה, דכל זיעה סם המוות, חוץ מזיעת הפנים, וסימן לדבר, "בזיעת אפיך תאכל לחם".


(נג) ובפניו – וכן בצווארו עד החזה [בית יוסף]. וכתב במחצית השקל, דזה תלוי לפי מנהג המקומות אם הדרך להיות מגולה שם.


(נד) שבזרועותיו – עד הפרק הנקרא (איילי"ן בויגי"ן)[2]. וכן אם הולך יחף ברגליו, אפשר דהוי בכלל המקומות המגולין [פרי מגדים בסימן צ"ב].

ביאור הלכה

  • צריך ליזהר וכו' ובפניו - עיין במ"ב ס"ק נ"ג במש"כ בשם המחה"ש ומה שחידש עוד לענין מקום מגולה שבזרועותיו עי"ש בדבריו לא העתקתי דלא משמע כן בזבחים י"ט ע"ב ברש"י ד"ה ולא למעלה עי"ש:

כף החיים

(צד) סעיף כ"א: צריך ליזהר בתפילה או באכילה שלא ליגע בשוק וירך — משמע מדברי מרן ז"ל, שוק וירך אפילו הם מגולים אין ליגע בהם. נוה שלום אות ט"ו, רוח חיים אות ו'.


(צה) שם: לפי שיש שם מלמולי זיעה — וכן יש ליזהר שלא ליגע בבגד שיש שם זיעה הרבה, כגון בצד הפנימי של הכובע, עיין מסגרת השולחן על קיצור השולחן ערוך סימן מ' אות כ"ג בשם בה"ל. וכן כתב רוח חיים שם וזה לשונו: ולפי זה נראה דיש ליזהר גם כן מליגע בכובעים כשהוא הרבה מזיעה שיש ממשות מזוהמא ואם ידחוק בצפורן יוצא מלמולי זיעה, דצריך נטילת ידיים. אכן כשנוגע בזיעה לבד שיוצא מידיו ומזרועותיו עד הקובדו (המרפק), שאז הוא נקרא מקום מגולה כמו שכתב הבית יוסף בשם הכלבו לקמן בסימן צ"ב, או אם נוגע בכתונת או בבגד הנתון לקבל הזיעה והוא לח, ואפילו טופח על מנת להטפיח מחמת הזיעה, נראה ברור דכל שאינו יוצא מן הזיעה שום ממשות זוהמא ליכא חששא כלל, עד כאן לשונו.


(צו) שם: לפי שיש שם מלמולי זיעה — ובזיעה יש סכנה שכל זיעת האדם סם המוות, חוץ מזיעת הפנים, יורה דעה סימן קט"ז סעיף ד'. וסימן לדבר "בזיעת אפיך תאכל לחם". עט"ז, באר היטב ס"ק כ"ו.


(צז) שם: וכן שלא לחכך בראשו — וכן שלא ליגע בצואת האוזן והאף כי אם על ידי בגד, כמו שכתב בהג"ה סימן צ"ב סעיף ז'. וכן כתבו האחרונים, ר' זלמן שם, חיי אדם כלל כ"ב אות ט', עיין מסגרת השולחן על קיצור השולחן ערוך סימן מ' אות כ"ג. וכן כתב מורנו הרב חיים וויטאל ז"ל בשער הכוונות בעניין ברכות השחר וזה לשונו: גם הזהירני מאד מורי ז"ל שלא להכניס האצבע בתוך האוזניים כדי לנקות הזוהמה שבהם בתוך התפילה כלל מהתחלת הברכות עד גמר עלינו לשבח, ואם עשה כך צריך נטילת ידיים עד כאן לשונו. וכן כתבו כף החיים סימן ח' אות ל' ויפה ללב חלק א' סימן צ"ב אות יו"ד בשם אור צדיקים, דהמכניס אצבעו באוזנו ובחוטמו צריך נטילת ידיים, ודלא כהמור וקציעה (הובא ברוח חיים אות ג' וביפה ללב שם). גם המחזיק ברכה שם אות ד' כתב וזה לשונו: המור וקציעה הקל בנגיעת צואת האף כי רמי ליה בידו ולא נהירא, עד כאן לשונו. והביאו שע"ת שם וש"צ דף ק"י עמוד ד'. וסיים שם כך החיים: ולאו דווקא מכניס, אלא הוא הדין נמי אם קנח במפה או בקיסם, לא יגע בזוהמא היוצאת מהם, דמה הועיל בזה אחר שנגע? עד כאן. ודווקא כשהיא רכה ולחה, אבל יבשה ודאי לא חמירא מצואה ממש. יפה ללב שם. ועיין להרוח חיים שם שכתב, שמדברי ס"ח סימן רנ"ב ושל"ה דף ר"ן עמוד ב' נראה דהמקנח חוטמו אין צריך נטילת ידיים אלא די בקינוח, עיין שם. ויש לסמוך על זה היכא דלא אפשר.


(צח) שם: אבל מקומות המגולים בראשו ובפניו וכו' — משמע בהדיא מפשט הלשון, דמה שהוא חוץ לכובע שמשימים על הראש והוא מגולה, אין להקפיד, ולא שנא בין אם יש שם שער, בין אם הוא מגולח. והטעם, משום דהזיעה אינה מזקת אלא אם כן יש בה זוהמא, כמו שכתוב בהג"ה ובט"ז ס"ק ט"ו; ומקומות המגולים, כיון ששולט שם האויר, אין בזיעה ההיא שום זוהמא, ואפילו יש שם שער – גם כן שולט האויר, ומשום הכי אינה מזקת. ודלא כהמאמר מרדכי שכתב באות י"א שאפשר לחלק בין אם יש שער למגולח, יעויין שם.


(צט) שם: ומקום המגולה שבזרועותיו אין להקפיד — מותר ליגע בידו עד הפרק הנקרא קובדו ובצווארו עד החזה, בית יוסף סימן צ"ב בשם הכלבו, ט"ז שם ס"ק ב, מגן אברהם כאן ס"ק כג, אליה רבה אות יד, סלת בלולה אות ב. וכתב מחצית השקל על זה וזה לשונו: ולעניות דעתי דהכל לפי המדינה ודרך לבושיהם, דמקום שיש להם כתונת שרחב בית היד וכן אין כורכין סביב הצוואר, אם כן נשאר עד השיעור שכתב מגן אברהם על פי הרוב מגולה וליכא שם מלמולי זיעה. אבל במקום שכורכין מטפחת סביב צווארם ובית יד של כתונת שלהם קצר, אם כן גם אלו מקומות על פי הרוב מכוסים ויש גם שם מלמולי זיעה, עד כאן לשונו. וכתב הרב בן איש חי שם אות י"ז וזה לשונו: ויד שמאל, אפילו אם נוגע בפרק הסמוך לזרוע שמניח שם תפילין, עד אחר שני שלישי הפרק ההוא חשיב בכלל המקומות המגולים ואין צריך רחיצה כלל. אבל יד ימין, שאין מניחים בה תפילין של יד, אם נגע באותו פרק שאחר פרק הזרוע, צריך רחיצה, דחשיב מקומות המכוסים, כיון דאין דרך למשמש שם. וכן האשה גם כן חשיב הפרק ההוא בשתי ידיה בכלל המכוסים, ואם נגעה צריכה רחיצה. ובמקום שדרך הנשים לכסות פירקי זרועותיהם הסמוכים לכף, שדרכם להניח לולאות סמוך לכף בראש הכתונת שתהיה הכתונת מכסה כל הזרוע, אז גם אם נגעה בזרועה צריכה רחיצה משום נקיות. וכן הדדים בזמן שמניקת את בנה, שדרכן להיות מגולין תמיד, אם נגעה בהם אינה צריכה רחיצה. אבל אם אינה מניקת, שדרכן להיות מכסות אותם לגמרי, אז הם בכלל מקומות המכוסים וצריכה רחיצה אם נגעה בהם, עד כאן לשונו. משמע מדבריו, דאם דרך האנשים גם כן להניח לולאות בראש הכתונת סמוך לכף, אם נגע ביד שמאל עד שני שלישי הפרק הסמוך לזרוע אין צריך רחיצה, כיון שמגלה אותם בשעת הנחת תפילין וממשמש בהם, לא חשיב ממקומות המכוסים. אבל אם נגע ביד ימין אפילו בזרוע, צריך רחיצה, כיון שדרכן להיות מכוסים וכדברי המחצית השקל.





  1. ^ המרפק.
  2. ^ המרפק.