מגן אברהם על אורח חיים ד
(א) ויברך על נטילת ידים — לפי מאי דקיימא לן, אפילו עשה צרכיו ועומד להתפלל אינו מברך על נטילת ידים, ובשחרית מברכין, צריכים לומר הטעם כמ"ש הרשב"א, דבבוקר נעשה כבריה חדשה וצריכים אנו להודות לו, ועל דרך זה תקנו כל ברכות השחר, לפיכך צריכין אנו להתקדש בקדושתו וליטול ידיו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו.
כתב ב"ח בשם תולעת יעקב: כל ההולך ד' אמות בלא נטילת ידים שחרית, חייב מיתה. ובסדר היום כתוב שלא יגע במלבושיו עד שיטול. ובגמרא לא משמע כן, עיין סימן מ"ו ובברכות דף נ"א: אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש.
ומשמע בכתבים שיברך נטילת ידים תיכף, ואחר כך יעשה צרכיו ויאמר אשר יצר. ולי נראה דטוב לעשות צרכיו תחלה, כדי לברך אשר יצר תיכף, כדי לצאת מן הספק, דיש אומרים דמברך אשר יצר בלא עשיית צרכיו. ומכל שכן אם צריך לנקביו, שאסור לו לברך.
אמרינן בגמרא: רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום, משום כבוד קונו. כן כתב הרמב"ם פרק ד מהלכות תפילה, וכן כתב בהגהות מנהגים.
(ב) ואפילו — הטעם, הואיל וקודם נטילת ידים אסור ליגע בנקבים, לסותמן ולפותחן, ועכשיו מותר ליגע, מברך אשר יצר (דרכי משה). ולי נראה משום דנעשה כבריה חדשה, כמו שכתבתי לעיל.
(ג) סימן ק"ס — כוונת רמ"א, דדוקא מים שנשתנו מראיהן או נעשה בהם מלאכה, המוזכרים בסימן ק"ס.
(ד) כשרים — ואפילו כלי וכח גברא אינו מעכב, ומברך, כמו שכתב [הרמ"א] סעיף ז'.
(ה) דלא מברך — ולבוש כתב לברך על נקיות ידים, וכמו שכתב [השו"ע] סעיף כ"ב, עיין מה שכתב שם. ואפשר דמיירי כאן שאין רוצה להתפלל עתה. וב"ח פסק דלעולם מברך על נטילת ידים.
(ו) לא כלי — פירוש, בדיעבד היכא דאי אפשר בעניין אחר; אבל היכא דאפשר, טוב להקפיד, עיין מ"ש סעיף א'. וניגוב גם כן אינו מעכב (ברכת אברהם ח"ב) ועיין שם חלק ט' מסימן רפ"ח עד סימן רצ"ה.
(ז) כלי — אבל על גבי קסמין אסור, עיין סימן קפ"א סעיף ב'.
כתב בסדר היום, שטוב שיהא כלי התחתון מאוס. ואין צריך ליטול אלא האצבעות, ויגביהם למעלה. ובכתבים איתא: לא ישפוך על יד אחד ג' פעמים רצופים, אלא פעם אחת על יד ימין ופעם אחת על יד שמאל. ויטלם עד הפרק הזרוע. וצריך לפשוט הכפות לקבל הטהרה כמי שרוצה לקבל דבר, ויגביהם כנגד הראש. ועיין סימן תרי"ג.
(ח) לא יטול — פירוש, שלא ישפוך לו על ידיו, אבל להביא לו מים מותר, וכן מוכח בבית יוסף בשם הזוהר, שהטעם משום והזה הטהור על הטמא.
(ט) ולתפילה — ויברך על נטילת ידים, כמו שכתב סעיף כ"ב, ועיין מה שכתבתי שם.
(י) בשלש מימות — והוא הדין בנהר, דקמא קמא אזדי להו והני אחריני נינהו, וכן משמע בחולין דף כ"ה ובעבודה זרה דף מ"ו.
ופשוט דלא בעי ארבעים סאה, דלא גרע מצרור בסעיף כ"ב, ועיין סימן קנ"ט, דלא כע"ת, וסימן ק"ס סעיף ז'.
(יא) ולהעביר — דבניעור לא חיישינן שנגע במקום מטונף, וגם לא נעשה בריה חדשה.
(יב) בלא ברכה — וב"ח כתב דיברך, משום דלא פלוג רבנן. והוכיח כן מתשובת הרא"ש. ומכל מקום אינה ראיה כל כך, דהרא"ש סובר דאף לתפילת המנחה צריך לברך בנטילה, ואם כן הכא נמי, אף על פי שלא הגיע זמן תפילה, כיון שסופו להתפלל, מברך. אבל לדידן, עיקר הטעם משום בריה חדשה, וזה אינו אלא בישן.
(יג) רוח רעה — הכא לא נקט להתפלל, כמו שכתב סעיף י"ג; דוודאי כיון שקידש ידיו פעם אחת, שוב אין צריך לקדש ידיו שנית אפילו ישן שנית, דפעם אחת נעשה בריה חדשה ולא ב' פעמים. אלא הספק הוא משום רוח רעה, ולכן אפילו ישן שנית אין צריך ברכה, דלרוח רעה אין צריך ברכה.
(יד) ישן ביום — דוקא שישים נשמין (לבוש וסדר היום).
(טו) שלא לישן — ובכתבים איתא שלא לישן ביום. ועיין סימן רל"א סעיף א'. ובעמק המלך מביא שבשבת יש לישן ביום, ועיין סימן ר"צ.
(טז) פרק הישן — וצריך עיון, דלא נמצא שם כן אלא על האמוראים. וגם לכולי עלמא אסור לישן ביום יותר, כמ"ש סימן רל"א; אבל דוד אפילו בלילה היה נזהר, כמו שכתב הרב בית יוסף בשם הזוהר. ובברכות דף ג' איתא בהדיא, עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס, והוא שישים נשמי. והא דאמרינן דהיה לו כנור לאתעורי משנתיה, היינו אם הגיע חצות תוך השישים נשמי, דבאמת היה ישן כמה פעמים שישים נשמי בחצות לילה הראשון. וצריך לומר, דקשיא ליה לרמ"א, למאי נפקא מינה כתב הרב בית יוסף [ד]דוד היה נזהר וכו'? אלא שבעל נפש יחמיר לעצמו; ועל זה קאמר, ובגמרא פרק הישן וכו', פירוש, דלא יחמיר בעל נפש אלא ביום.
(יז) במים — ולא במידי דמנקי (מרדכי). ואין צריך ג' פעמים (סדר היום).
(יח) מבית הכסא — ירחץ תכף כמו בשחרית (שם).
(יט) מנעליו — פירוש, בידיו.
(כ) בין המתים — היינו בית הקברות (תשובת מהרי"ל סימן כ"ג). וכתב שיש ליטול קודם שיתפלל על הקברות, ורוחצין שנית בשובו לחצר בית הקברות, שהשדים מלוין החוזרים. ויש לרחוץ גם הפנים, עד כאן לשונו עיין שם.
(כא) שנגע במת — משמע דאם הלך אצל מת אחד אינו צריך נטילה. מיהו נהגו ליטול אפילו נכנס למת אחד, והוא הדין המלוין אותו.
(כב) שמפליא כליו — אפילו לא נגע בכינה, שלא מצא.
(כג) אין להקפיד — מותר ליגע בידו עד הפרק הנקרא קובד"ו, ובצוארו עד החזה (ב"י סימן צ"ב בשם כל בו וספר היראים).
(כד) או בעפר — או בקורה (ס"ח), בין שהם [הידים] מלוכלכים, בין שהם בהיסח הדעת (טור סימן צ"ב).
(כה) על נקיות ידים — צריך עיון, דבסוף סימן קנ"ט פסק דלעולם מברך על נטילת ידים, וכן משמע בתשובת רשב"א סימן קצ"א ובסימן תשנ"ד, עיין שם, דעיקר הציווי ליטול מן הכלי. ולכן אין אנו מברכין על נטילת ידים לתפילת מנחה, משום דדי בנקיון עפר. ואם כן, למה פסק כאן על נקיות ידים? עיין מה שכתבתי סעיף א', ועיין סימן קכ"ח סעיף ו'.
(כו) קודם נטילה — דסתם ידים אינן פסולות לברכה, דהרי מברכין על הפירות ואין צריך נטילת ידים.
(כז) ערום — שמסתמא ידיו מטונפות בנגיעות בית הסתרים, כמ"ש סעיף כ"א.
(כח) שינקה אותם — בצרורות ובכל מידי דמנקי (כ"ז ברשב"י סימן קנ"ג). ומכל מקום בקומו יאמר: מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך, שאין בזה לא שם ולא כינוי (סדר היום).