משנה ביצה ד ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת ביצה · פרק ד · משנה ו | >>
רבי אליעזר אומר: נוטל אדם קיסם (משלפניו) לחצוץ בו שיניו, ומגבב מן החצר ומדליק, שכל מה שבחצר מוכן הוא.
וחכמים אומרים: מגבב משלפניו ומדליק.
משנה מנוקדת
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
- נוֹטֵל אָדָם קִיסָם מִשֶּׁלְּפָנָיו לַחֲצֹץ בּוֹ שִׁנָּיו,
- וּמְגַבֵּב מִן הֶחָצֵר וּמַדְלִיק;
- שֶׁכָּל מַה שֶּׁבֶּחָצֵר מוּכָן הוּא.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים,
- מְגַבֵּב מִשֶּׁלְּפָנָיו וּמַדְלִיק:
נוסח הרמב"ם
רבי אליעזר אומר:
- נוטל אדם קיסם - לחצות בו שיניו.
- ומגבב מן החצר - ומדליק,
- שכל מה שבחצר - מוכן.
- וחכמים אומרים:
- אף מגבב מלפניו - ומדליק.
פירוש הרמב"ם
לא התירו חכמים שיטול אדם קיסם לחצוץ בו שיניו אלא מאבוס של בהמה בלבד, ואסור לחתכו ולתקנו אלא אם כן היה רטוב וראוי לאכילה לבהמה, כי כל מה שראוי לאכילת בהמות מותר לחתכו בשבת.
ואין הלכה כרבי אליעזר.
ומאמר חכמים ומגבב מלפניו - עניינו כי כשמבשל בשדה, שקושש מסביבותיו ומדליק:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
משלפניו - ממה שלפניו בבית:
לחצוץ בו שניו - ליטול בשר החוצץ בין שיניו. ומשלפניו לאו דוקא, דלר"א אף מן החצר נמי מותר ליטול, דקאמר כל מה שבחצר מוכן הוא כג. והא דנקט משלפניו, משום רבנן דפליגי דאפילו משלפניו להדליק אין, לחצוץ לא, דסברי לא ניתנו עצים אלא להסקה:
וחכ"א מגבב משלפניו ומדליק - אבל מן החצר לא, דהואיל וקסמין דקין הן וטורח לקוששן ולגבבן, מאתמול לאו להכי קיימי. ודקאמרת נוטל קיסם לחצוץ בו שיניו, אנן אית לן דאף משלפניו לא יטול אלא להדליק, דלא ניתנו עצים אלא להסקה. ובתרתי פליגי. והלכה כחכמים. ואין מותר ליטול קיסם לחצוץ בו שיניו אלא מאבוס של בהמה. ולא יחתכנו ויתקננו לכך, אלא א"כ היה לח וראוי למאכל בהמה, שכל דבר הראוי למאכל בהמה מותר לחתכו בין ביו"ט בין בשבת, ואין בהם משום תקון כלי:
פירוש תוספות יום טוב
נוטל כו' משלפניו לחצוץ בו שיניו. כתב הר"ב משלפניו לאו דוקא וכו'. כ"כ רש"י. ומסיים ורישא לא אתא לאשמועינן אלא היתר טלטול עצים אף שלא להסקה. ע"כ. כלומר ודתנן בסיפא ומגבב כו' ומדליק ה"ה שלא להדליק. אלא לחצוץ נמי שרי כמו ברישא. ומ"ש הר"ב והא דנקט משלפניו משום רבנן כו'. כ"כ רש"י. ואשכחן כיוצא בזה במ"ד פ"ק דשקלים. עוד שם פ"ז מ"ו. ובמ"ג פ"ז דיומא. ועיין מ"ב פ"ט דערובין. ובמשנה ט' פ"ב דיבמות. ובפ"ו משנה ה'. ובפ"ו דכתובות מ"ו. ובפרק חלק משנה ג'. וכן במשנה ט' פ"ה דדמאי. [*וסוף פ"ו דתמורה]:
ומגבב עי' בפי' הר"ב מ"ו פ"ט דשביעית:
וחכמים אומרים כו'. כתב הר"ב ואין מותר לטול כו' אלא מאבוס כו' פירוש ממה שבתוך האבוס:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כג) (על הברטנורא) ורישא לא אתי לאשמועינן אלא היתר טלטול עצים אף שלא להסקה. רש"י. כלומר וכדתנן בסיפא ומגבב כו' ומדליק ה"ה שלא להדליק אלא לחצוץ שרי כמו ברישא:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
רבי אליעזר: ס"א בן יעקב. הר"י ז"ל:
נוטל אדם קיסם וכו': תוס' שבת פ' המוציא דף פ"א ודפ' עושין פסין (עירובין דף כ"ג) ושם בגמ' דשבת ברייתא ועי' ביד פי"א דהלכות שבת סי ח' ובטור א"ח סי' תק"א וסי' תקי"ט: וראיתי שהרמב"ם ז"ל גריס לחצות בתי"ו בין בפי' בין שם ביד וכל מקום: גם כך הוא בתי"ו בירוש' וברב אלפס ובהרא"ש גם שם בטור סי' שכ"ב. ולכן תמהתי על רש"ל ז"ל שהגיה שם בגמרת שבת בין בגמרא בין ברש"י ז"ל בין בתוס' לחצוץ בצד"י: וה"ר יהוסף ז"ל לא שלח בה יד ימינו: ובערוך לא נמצא מלה זו לְחִפוּשֵנוּ:
משלפניו: לאו דוקא וכו' רש"י והר"ן ז"ל אבל תוס' ז"ל הקשו על פירוש זה קושית בקיאות דמשמע מינה דדוקא קתני משלפניו ותרצו דודאי דוקא קאמר כדמשמע התם ואע"ג דקאמר כל מה שבחצר מוכן הוא היינו דוקא גבי אכילה הוא דאמרי' דוקא משלפניו משום דאדם קובע לו מקום לאכילתו והיה לו להכין אבל בסיפא גבי אש לא שייך דפעמים שאינו עושה מדורה בי"ט ע"כ: וה"ר יהוסף מצאתי שמחק מלת משלפניו:
וחכמים אומרים מגבב. וכו': דלא ניתנו עצים אלא להסקה כן פירשו רש"י והר"ן ז"ל אבל תוס' ז"ל הקשו על פי' זה דחכמים ס"ל דלא כהלכתא דפליגי בפלוגתא דר"ש ורבנן ותרצו דטעמא דרבנן דלכך אסור לחצוץ בו שניו גזרה משום שמא יקטום ע"כ ותוס' ז"ל עצמן פירשו בשבת פרק המוציא דף פ"א כפי' רש"י ז"ל: וכתב הר"ן ז"ל גרסינן בגמרא ת"ר מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשנו צבורים צבורים ור"ש מתיר ומפרשינן טעמא דתנא קמא דקיימא לן כותיה משום דמיחזי כמאן דמכנס למחר וליומא אוחרא ואע"ג דקיימא לן כרבנן דמתני' שאין מותר אלא לגבב אלא משלפניו נפקא מינה לעצים גסין דלא בטילי אגב חצר ולא מיתסר אפי' לדרבנן דאינהו לא אסרי אלא בקסמין דקין מפני שהן מתבטלין אגב חצר אבל בגסין לא ואפ"ה אסור לעשות מהן צבורים צבורים ע"כ וביד פ' שני דהלכות יו"ט סי' י"ד:
תפארת ישראל
יכין
רבי אליעזר אומר נוטל אדם קיסם: [שפענכען]:
משלפניו: מהמונחים לפניו, ואפילו מונחים בחצר:
לחצוץ בו שניו: דעצים מוכנים נמי להא:
ומגבב מן החצר: מלקט ג"כ מהמונחים כאן וכאן בחצר. דמדלקט סמוך לקדירתו, קדירתו מוכחת עליו, שאינו מעמר לצורך מחר. משא"כ לעיל במשנה ב' דמונחים בשדה שייך חשש מעמר לפיכך רק מכונס שרי:
וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק: אבל בחצר לא. אבל לחצוץ שניו בכל מקום אסור דלא נתנו עצים רק להסקה אבל לגבב ולהניח, לכ"ע אסור (שו"ע או"ח, תקא):
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת