תוספות יום טוב על ביצה ד

<< · תוספות יום טוב · על ביצה · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

ממקום למקום. לשון הר"ב בתוך התחום ומסיים רש"י או ע"י ערוב. וכתב בית יוסף סי' תק"י דמשמע מדבריו דבמוליך הכדים בחוץ במקום הרואים דוקא הוא דאמרינן דלא יביאם בסל ובקופה. אבל מטלטל במקום שאין רואין כגון מזוית לזוית באותו [בית] מביא כי היכי דבעי ע"כ. ובודאי שזו היא דעת רש"י והכריחו לכך מתניתין דריש פרק י"ח דשבת מפנין ד' או ה' קופות כו'. והוא הדין אפילו טובא ובהכי נמי מחלקים התוספות [והביאם הב"י עצמו בסימן שכ"ג] אלא דלדבריהם ביו"ט. אף בבית אסור כיון שיכול להוציאם לחוץ:

לא יביאם בסל ובקופה. פירש הר"ב לתת ג' וד' כדות כו' אבל מביא הוא על כתפו א' או ב' כו'. וכן לשון רש"י והטור סי' תק"י. ואורחא דמלתא נקטי דעל כתפו מביא אחד או ב' ובסל ובקופה מביא ג' וד'. וה"ה איפכא דלעולם איסורא בסל וקופה וההיתר בכתיפו דבשינוי תליא מלתא לא במספר:

בידו. לא ידענא אמאי שני בלישנא דברישא תני לפניו והיינו בידו כדפירשו המפרשים. והכא תני בהדיא בידו ומאי דלא תנא נמי על כתיפו כדלעיל משום דקופת תבן א"א שישאנה מפני גדלה אלא לאחריו או לפניו:

שבמוקצה. כתב הר"ב רחבה כו' ואין נכנסים ויוצאין לה תדיר. ומסיים רש"י ושם נותנין עצים וכל דבר שאין דעתו ליטול עד זמן מרובה:

משנה ב

מן הסוכה. פירש הר"ב אפילו סוכה שאינה של מצוה. דבשל מצוה אסור להנות כל ימי הסוכות לאומרו חג הסוכות שבעת ימים לה' ודרשינן בגמרא כשם שחל שם שמים על שלמי חגיגה ליאסר משהוקדשו כך חל ש"ש על הסוכה:

אלא מן הסמוך. פירש הר"ב סמוך לדפנות ולא נארגו כו'. וכתב רש"י ואינו דומה לסמוך לסכך. שהסכך אינו ארוג לפיכך הכל שוה העליון כתחתון סכך הוא:

מן המכונס. פירש"י אם כנסן מעיו"ט. דגלי דעתיה דעלייהו סמיך ע"כ. ולאו דוקא מעיו"ט אלא כל שהם מכונסים קודם יו"ט דעתיה עלויה. ולכך סתמו הרמב"ם והטור ולא פרשו מעיו"ט:

בפותחת. פירש הר"ב מפתח שמשתמר. וכתב בית יוסף בסימן תק"א ונ"ל דטעמא משום דכל שיש לו מסגרת מחזי כחצר ולא הוו עצים שבתוכו כמוקצים ע"כ. ופסק הר"ב דהלכה כרבי יוסי. ושמעת מיניה דבעינן מיהת שלא יהא מוקצים דהא חדא מתרתי מיהו בעי רבי יוסי. וטעמא כמו שאפרש במשנה דלקמן:

משנה ג

לא מן הקורות. פירש הר"ב שעומדות לבנין. ואפילו לר"ש. כמ"ש הטור סימן תק"א. וכתב ב"י דטעמא מפני שהן מוקצים מחמת חסרון כיס דמודה ביה ר"ש [*וכדכתב הר"ב בסוף משנה א']:

ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט. כתב הר"ב דבין השמשות לאו להכי קיימא. וכיון דאתקצאי בין השמשות אתקצאי לכולי יומא. רש"י ריש מכילתין וכדכתב הר"ב בסוף פרק ג' דשבת. ושמע מינה דסתם מתניתין כרבי יהודה דמוקצה אסור. ואע"ג דבשבת סתים לן כר"ש במשנה ד' דפרק כ"ד מחתכין את הנבילה לפני הכלבים וכמו שכתבתי שם בס"ד היינו טעמא דשבת חמירא ולא אתי לזלזולי ביה סתם כרבי שמעון דמיקל. יו"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה לאקולי ביה טפי סתם כרבי יהודה דמחמיר. גמרא דריש מכילתין. וממתני' דלעיל אין ראיה דכיון שנשנית בשם רבי יוסי לא הוי סתמא. ועיין סוף מכילתין:

ואין מבקעין. כתב הר"ב מתניתין חסורי מחסרא וה"ק אבל מבקעין כו'. וכתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות יו"ט ולמה לא נאסר הבקוע כלל מפני שאפשר שיפגע בעץ עבה ולא יכול להבעירו וימנע מלבשל לפיכך התירו לבקע בשינוי וכל הדברים הדומין לזה. מזה הטעם התירו בהן מה שהתירו ואסרו מה שאסרו. והראב"ד כתב כיון דא"א לבשל ולאפות בלא עצים עשו הבקיעה כדיכת מלח שהתירו אותו ע"י שינוי במ"ז דפ"ק:

ולא בקרדום. סתם קרדום עשוי כמין כלי אומנות שעושין בו אוכפות וסרגות שקורין איישי"ש [*)איינע האקע:]. ויש שיש לו שתי פיות כו' רש"י:

מגל פי' ערוך מגל יד עשוי לשבר עצמות ועצים והוא חלק. ועיין לקמן:

בקופיץ כתב הר"ב ואין מבקעין בו אלא בצד זכרות שלו שזה הצד עשוי לבקע בו עצים. וצד הרחב קוצצין בו העץ לרחבו דדמי למלאכת האומן. רש"י:

נוטל ממקום הפחת. פי' הר"ב דבית דמתני' בסדור לבנים כו' שאין בפחיתתו איסור דאורייתא. וכן כתב רש"י. והקשו בתוס' ממעות שעל הכר דמ"ב פכ"א דשבת. דאם הונחו שם מע"ש הוה בסיס ואסור. ואע"ג דלא הוה אלא מוקצה מדרבנן. ותירץ הר"ן בשם הרמב"ן דהכא הפירות עצמן ראוין. ולא נעשו בסיס לבית אלא שדבר אחר גורם שאינו יכול ליהנות מהן. ואינו אלא כאילו היה פירותיו במקום שאינו יכול להלוך שם. ע"כ. ומ"ש הר"ב כי היכי דאמרינן גבי טבל [בגמרא שילהי פירקין שילהי דף ל"ד] ולמ"ש בשם הרמב"ן ה"נ הני פירות ראוין הן ולא דמו למעות שעל הכר שהמעות אינן ראוין. ובס"ס נמי לא שייך לומר גבי טבל. אלא שדבר אחר גורם שאינו יוכל להנות מהן:

משנה ד

אין פוחתין את הנר. פירש הר"ב ליטול מן הביצים כו' מפני שעושה כלי. וכפירש"י. והא קמ"ל דאע"ג דאינו כלי לענין קבלת טומאה עד שיצרפנו בכבשן כסתם מתניתין דספ"ד דכלים. ואע"ג דבסוגיא דגמרא ע"פ הברייתא משמע דבהך פחיתה חזי נמי לקבולי טומאה. וזה אי אפשר קודם שנצרף בכבשן דהוי כלי אדמה. ומשום כך פירשו התוס' בענין אחר וגם הר"ן פי' בענין אחר. [מ"מ] הואיל וע"פ מתני' דכלים מיפרשא שפיר כפירש"י. הלכך לא נטה הר"ב מפירושו. וגם הטור בסי' תקי"ד לא כתב אלא פירש"י:

רבי יהודה אומר. כתב הר"ב והלכה כר"י. וכ"כ הרמב"ם. ותמה הרא"ש לפסוק כיחידאה ותי' הב"י דטעמא מדסתם בר קפרא בברייתא כר' יהודה אלמא הלכתא כוותיה:

משנה ה

אין שוברין כו'. כשצולין דגים על האסכלה. חותכין קנים. או קש שבלים. או שוברים חרסים. או חותכין נייר וכו'. וסודרין ע"ג האסכלה. מפני שהמתכת מתחמם ושורף את הדג. רש"י:

[*אבל מכבשין. פי' הר"ב משכיבין את האפר ואת העפר. כדי שיהיה חלק. ומסיים רש"י משפילו ומשווהו. שלא יגע בפת שמדובקין בדפנותיו וישרפנו. מכבשין פרימברי"א בלע"ז [*)צו זאממען דריקען, איינפרעססען.] עכ"ל. ואע"ג דבגורפין לא הזכירו אפר חד מתרי תלת נקטי]:

ואין מקיפין. פירש הר"ב מקרבין. וכ"כ רש"י ועיין פרק ד' משנה ג' דמסכת תרומות. ומ"ש הר"ב כמו אין מקיפין בריאה. וכן לשון רש"י והר"ן. והחכמת שלמה לא הגיה בזה. ותמהני דבהדיא אמרו רבי יוחנן ורבי אלעזר בפרק ג' דחולין בגמרא דף נ' ע"א. דמקיפין בריאה ואין חולק עליהם. ויש למחוק מלת אין. א"נ יש להגיה בבועי. דהכי איתא התם סוף דף מ"ו ע"ב. דאין מקיפין בבועי. וכתבו הר"ב בסוף פ"ג דשקלים. [*ובמשנה ה' פרק י"א דשבת]:

לשפות. פי' הר"ב לערוך ולהושיב כו'. ולשון עברי הוא כמו שפות הסיר דמלכים ב' ד' [ל"ח] ויחזקאל כ"ד [ג']. ומ"ש הר"ב ואסר לה משום דדמי לבנין. מסיים רש"י ומדרבנן משום דמתחזי כאהלא:

ואין סומכין את הקדרה בבקעת. פירש הר"ב דלא נתנו עצים אלא להסקה. גמרא. ופירש הר"ן שכיון שאין מיוחדין אלא להסקה בלבד אין תורת כלי עליהם. ויש להם דין מוקצה לגבי שאר מלאכות. ע"כ. והיינו דתנן בקעת שנתבקע להסיק ואפ"ה אין סומכין כו'. ורש"י פירש בגמ' דף ל"ג ע"ב. דעצים הואיל ודרכן לדבר האסור. כגון לעשות כלים לא התירו לטלטלן אלא להסקה:

וכן בדלת. הר"ב העתיק וכן הדלת. ולא שגורס כן במשנה דהא בגמרא פריך בדלת ס"ד. ומשני אימא וכן הדלת. [*ובמשנה שבסדר ירושלמי הגירסא וכן הדלת. ואולי כן גירסת הר"ב. גם ל"ג בבבלי הפירכא וכו']:

ואין מנהיגין את הבהמה במקל. פי' הר"ב משום דנראה כמוליכה למכור בשוק. גמ'. וכתב הר"ן וכי תימא ולמה לן האי טעמא תיפוק ליה משום מוקצה. דהא לא נתנו עצים אלא להסקה. איכא למימר נפקא מיניה דאפילו אזמניה מאתמול דלאו מוקצה הוא. אפ"ה אסור. משום דנראה כו' ע"כ. וקושיתו מבוארת. דקשיא ליה לאוקמא מתני' בתרי טעמי. ודלא כמ"ש הב"י סוף סי' תקכ"ג שהוקשה לו דתיפוק ליה משום מוקצה לפי שאפילו רבי שמעון מודה במוקצה כי האי. דזו מנין לו. ועוד דבהדיא איתא איפכא בגמרא דס"ד דר"א בר"ש מתיר מטעמא דס"ל כאבוה דלית ליה מוקצה. ואמרינן דלא. אלא בהא אפילו ר"ש מודה מטעמא דמחזי כאזיל לחינגא. [*ותו דאדלפי שלא נתנו עצים כו' כדלעיל בד"ה ואין סומכין מסיים באותה ברייתא ור"ש מתיר].

משנה ו

נוטל כו' משלפניו לחצוץ בו שיניו. כתב הר"ב משלפניו לאו דוקא וכו'. כ"כ רש"י. ומסיים ורישא לא אתא לאשמועינן אלא היתר טלטול עצים אף שלא להסקה. ע"כ. כלומר ודתנן בסיפא ומגבב כו' ומדליק ה"ה שלא להדליק. אלא לחצוץ נמי שרי כמו ברישא. ומ"ש הר"ב והא דנקט משלפניו משום רבנן כו'. כ"כ רש"י. ואשכחן כיוצא בזה במ"ד פ"ק דשקלים. עוד שם פ"ז מ"ו. ובמ"ג פ"ז דיומא. ועיין מ"ב פ"ט דערובין. ובמשנה ט' פ"ב דיבמות. ובפ"ו משנה ה'. ובפ"ו דכתובות מ"ו. ובפרק חלק משנה ג'. וכן במשנה ט' פ"ה דדמאי. [*וסוף פ"ו דתמורה]:

ומגבב עי' בפי' הר"ב מ"ו פ"ט דשביעית:

וחכמים אומרים כו'. כתב הר"ב ואין מותר לטול כו' אלא מאבוס כו' פירוש ממה שבתוך האבוס:

משנה ז

אין מוציאין את האור לא מן העצים כו'. כגון שחוככין אותן זו בזו. או מכין זו בזו עד שתצא האש. רמב"ם ריש פרק ד' מהלכות יו"ט:

[*ואין מלבנין את הרעפים. הר"ב הקדים לפרש הרעפים קודם שפירש על אין מלבנין כו'. וכן הוא ג"כ בפירש"י אך שם גרס במשנה ולא מן המים ולא מן הרעפים. ואין מלבנין כו'. אכן ל"ג להו הרי"ף והרא"ש להא דלא מן הרעפים וכן אינו בטור סימן תק"ב]:

ועוד אמר ר"א כו'. כתב הר"ב משום דתנא אחת לקולא. כ"כ רש"י וקשיא ליה דהא אפסיקוהו במלתא אחריתא. ובכי הא לא שייך למתני ועוד. כמה שכתבתי במשנה ה' פרק ב' דערובין. תירצו התוספות דהתם דהוה חדא לחומרא וחדא לקולא. כי אפסיק לא שייך למתני תו ועוד. אבל הכא דתרי קולי נינהו. שייך למתני ועוד אע"ג דאפסיק. והא דאפסיק משום דבעי למתני מילי דאור גבי הדדי. [*ותמהני דהא התם הוו נמי תרתי לחומרא. ולא חדא לחומרא וחדא לקולא. אבל בתוספות דהתם דף כ"ג. כתבו בזה הלשון. בתרי קולי שייך למתני ועוד. אע"ג דאפסיק במלתא אחריתא דכח דהתירא עדיף ע"כ. ונמצאו תרי קולי בהדדי. וגם ועוד כו' במשנה ב' פרק ט' דנדרים. אך לא אפסיק במלתא אחריתא] והר"ן כתב כיון דבמאי דאפסיק סבירא ליה איהו נמי לא הוי הפסק:

ערב שבת. לרבותא נקט ע"ש דאע"ג דסתים לן תנא במשנה ד' פרק כ"ד דשבת כר"ש דלית ליה מוקצה. וכמ"ש עוד הר"ב בספ"ג דשבת אפ"ה בהך מוקצה דגרוגרות וצמוקים. מודה ר"ש משום דדחנהו בידים ולא חזו. שמסריחות [*) כשמתייבשין. הכוונה בשעה שהם מתייבשין והולכין קודם שיתייבשו לגמרי ובד"ח הקיפו אותה ללא צורך.] כשמתייבשין. קודם שייבשו. כדאיתא בפרק ג' דשבת בגמרא דף מ"ה. ובסוף מכילתין. ופסקוהו כל הפוסקים. כמ"ש בטור בסי' ש"י. נ"ל. ומ"ש שאין מעשר כו' דאין מגביהין כדבפירקין דלקמן משנה ב'. ומ"ש ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה. וגמר מלאכת הגרוגרות בסוף פ"ק דמעשרות. ואפ"ה שבת קובעת למעשר כדאשכחן לר"א בתרומה דקובעת למעשר קודם גמר מלאכה. כדתנן במשנה ד' פ"ב דמעשרות. גמרא:

ואומר מכאן אני אוכל למחר. ובמשנה ג' דפ"ק ליכא דס"ל הכי. אלא או מנענע כב"ש. או אומר זה וזה כב"ה. ופי' התוס' [*ע"פ הירושלמי] דר"א שמותי הוא. כלומר מתלמידי שמאי. וכב"ש ס"ל אלא דמוקצה דבעלי חיים עדיף ומחמירין טפי לעיל גבי בעלי חיים:

וחכמים אומרים עד שירשום וכו'. כב"ה דלעיל. והכא מחמירין ובעי שירשום. משום דאקצייה בידים. ומ"ש הר"ב דאין ברירה. וכ"כ רש"י והר"ן. ועיין מ"ש בזה פ"ק משנה ג'. ודע דמסקינן בגמרא דלחכמים אין שבת קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ומהני ליה דלא בעינן שיראה פני הבית. והכא שאני דכיון שאמר מכאן וכו' קבעה ליה. והוא הדין בחול נמי קבעה ליה. אלא דגבי שבת קמ"ל. דטבל מוכן הוא שאם עבר ותקנו מתוקן. ולא אסרי אלא לכתחלה. [*ועי' במקומות שהראיתי עליהם בסוף משנה ג']:

משנה ביצה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב