משנה ביצה ד ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת ביצה · פרק ד · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

אין מבקעין עצים, לא מן הקורות, ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב.

ואין מבקעין לא בקרדום יב ולא במגירה ולא במגליג, אלא בקופיץ.

בית שהוא מלא פירות, סתום ונפחת, נוטל ממקום הפחת.

רבי מאיר אומר, אף פוחת לכתחילה ונוטל.

משנה מנוקדת

[עריכה]

אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים,

לֹא מִן הַקּוֹרוֹת,
וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּיוֹם טוֹב.
וְאֵין מְבַקְּעִין לֹא בְּקַרְדֹּם וְלֹא בִּמְגֵרָה וְלֹא בְּמַגָּל,
אֶלָּא בְּקוֹפִיץ.
בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא פֵּרוֹת,
סָתוּם וְנִפְחַת,
נוֹטֵל מִמְּקוֹם הַפְּחָת.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:

אַף פּוֹחֵת לְכַתְּחִלָּה וְנוֹטֵל:

נוסח הרמב"ם

אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה אין מבקעין לא בקורדום ולא במגל ולא במגירה אלא בקופיס בית שהוא מלא פירות וסתום נפחת נוטל ממקום הפחת רבי מאיר אומר אף פוחת כתחילה ונוטל.

פירוש הרמב"ם

אין מבקעין עצים לא מן הקורות ולא מן הקורה כו': בית שהוא מלא פירות סתום ונפחת כו': שעור זו המשנה כך אין מבקעים עצים מסואר של קורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב אלא אם נשברה מערב יום טוב. וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום ולא במגל. וטעם אלו הדינים כבר כולם קדמו ונתבארו. וקופיץ הוא כלי ברזל שחותכין בו הבשר ואין ראוי לבקע העצים אלא בצד הקצר שהוא כמו החץ ונקרא זכרות והצד הרחב נקבות לפי שאין דרך בני אדם לבקע בו ויהיה שינוי. ומה שאמר רבי מאיר פוחת אינו רוצה לומר שיסתור הכתלים ביום טוב אבל כפי סברתו הוא מותר לפחות אם היו כתלי אותו החצר לבנים סדורים מבלי בנין ואין הלכה כר"מ:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אין מבקעין עצים מן הקורות - הסדורות ארץ, כדי שלא יתעקמו, ועומדות לבנין ט:

ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט - ואע"ג דהשתא להסקה קיימא, בין השמשות לאו להכי קיימא י:

ואין מבקעין לא בקרדום - מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אבל מבקעין מן הקורה יא שנשברה מעיו"ט, וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום:

ולא במגרה - כעין סכין ארוך מלא פגימות וקוצצין בו עצים עבים. וכלי אומן הוא:

מגל - אף הוא כלי אומן, ונראה כרוצה לעשות מלאכה:

אלא בקופיץ - סתם קופיץ הוא סכין של קצבים ואינו כלי אומן. ויש מהן שיש להן שני ראשין, ראש אחד רחב ונקרא צד נקבות, וראש אחד צר ונקרא צד זכרות, ואין מבקעין בו אלא בצד זכרות שלו יד:

נוטל ממקום הפחת - ולא אמרינן מוקצים מחמת איסור הן דאין יכול לפחתו ביו"ט ואסח דעתיה מינייהו, דבית דתנן במתניתין מיירי שאינו בנוי בטיט ובסיד אלא סדור של לבנים זו על זו בלא טיט, והשתא אין בפחיתתו איסורא דאורייתא טו, הלכך לאו מוקצים נינהו, כי היכי דאמרינן גבי טבל דלאו מוקצה הוא שאם עבר ותקנו מתוקן:

אף פוחת לכתחלה - דהואיל ואין שם טיט אלא לבנים סדורין זו על זו לא הוי סותר ושרי לפחות לכתחלה. ואין הלכה כר"מ:

פירוש תוספות יום טוב

לא מן הקורות. פירש הר"ב שעומדות לבנין. ואפילו לר"ש. כמ"ש הטור סימן תק"א. וכתב ב"י דטעמא מפני שהן מוקצים מחמת חסרון כיס דמודה ביה ר"ש [*וכדכתב הר"ב בסוף משנה א']:

ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט. כתב הר"ב דבין השמשות לאו להכי קיימא. וכיון דאתקצאי בין השמשות אתקצאי לכולי יומא. רש"י ריש מכילתין וכדכתב הר"ב בסוף פרק ג' דשבת. ושמע מינה דסתם מתניתין כרבי יהודה דמוקצה אסור. ואע"ג דבשבת סתים לן כר"ש במשנה ד' דפרק כ"ד מחתכין את הנבילה לפני הכלבים וכמו שכתבתי שם בס"ד היינו טעמא דשבת חמירא ולא אתי לזלזולי ביה סתם כרבי שמעון דמיקל. יו"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה לאקולי ביה טפי סתם כרבי יהודה דמחמיר. גמרא דריש מכילתין. וממתני' דלעיל אין ראיה דכיון שנשנית בשם רבי יוסי לא הוי סתמא. ועיין סוף מכילתין:

ואין מבקעין. כתב הר"ב מתניתין חסורי מחסרא וה"ק אבל מבקעין כו'. וכתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות יו"ט ולמה לא נאסר הבקוע כלל מפני שאפשר שיפגע בעץ עבה ולא יכול להבעירו וימנע מלבשל לפיכך התירו לבקע בשינוי וכל הדברים הדומין לזה. מזה הטעם התירו בהן מה שהתירו ואסרו מה שאסרו. והראב"ד כתב כיון דא"א לבשל ולאפות בלא עצים עשו הבקיעה כדיכת מלח שהתירו אותו ע"י שינוי במ"ז דפ"ק:

ולא בקרדום. סתם קרדום עשוי כמין כלי אומנות שעושין בו אוכפות וסרגות שקורין איישי"ש [*)איינע האקע:]. ויש שיש לו שתי פיות כו' רש"י:

מגל פי' ערוך מגל יד עשוי לשבר עצמות ועצים והוא חלק. ועיין לקמן:

בקופיץ כתב הר"ב ואין מבקעין בו אלא בצד זכרות שלו שזה הצד עשוי לבקע בו עצים. וצד הרחב קוצצין בו העץ לרחבו דדמי למלאכת האומן. רש"י:

נוטל ממקום הפחת. פי' הר"ב דבית דמתני' בסדור לבנים כו' שאין בפחיתתו איסור דאורייתא. וכן כתב רש"י. והקשו בתוס' ממעות שעל הכר דמ"ב פכ"א דשבת. דאם הונחו שם מע"ש הוה בסיס ואסור. ואע"ג דלא הוה אלא מוקצה מדרבנן. ותירץ הר"ן בשם הרמב"ן דהכא הפירות עצמן ראוין. ולא נעשו בסיס לבית אלא שדבר אחר גורם שאינו יכול ליהנות מהן. ואינו אלא כאילו היה פירותיו במקום שאינו יכול להלוך שם. ע"כ. ומ"ש הר"ב כי היכי דאמרינן גבי טבל [בגמרא שילהי פירקין שילהי דף ל"ד] ולמ"ש בשם הרמב"ן ה"נ הני פירות ראוין הן ולא דמו למעות שעל הכר שהמעות אינן ראוין. ובס"ס נמי לא שייך לומר גבי טבל. אלא שדבר אחר גורם שאינו יוכל להנות מהן:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ט) (על הברטנורא) ואפילו לרבי שמעון וטעמא מפני שהם מוקצים מחמת חסרון כיס דמודה רבי שמעון. ב"י:

(י) (על הברטנורא) וכיון דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומי. רש"י. וש"מ דמתניתין כר"י דמוקצה אסור ואף על גב דבשבת סתים לן כר"ש ע"ש היינו טעמא דשבת חמירא ולא אתיא לזלזולי ביה סתם כר"ש דמיקל יר'ט דקיל ואתו לזלזולי ביה לאקולי ביה סתם כר"י דמחמיר. גמרא:

(יא) (על הברטנורא) וכתב הר"מ ולמה לא נאסר חבקוע כלל מפני שאפשר שיפגע בעץ עבה ולא יוכל לחבעירו וימנע מלבשל לפיכך התירו לבקע בשינוי וכל הדברים הדומין לזה מזה הטעם התירו מה שהתירו ואסרו מה שאסרו. והר"א כתב כיון דאי אפשר לבשל ולאפות בלא עצים עשו הבקיעה כדיכת מלח שהתירו אותו ע"י שינוי:

(יב) (על המשנה) בקרדום. סתם קרדום עשוי כמין כלי אומנות שעושין בו אוכפות וסרגות כו' ויש לו ב' פיות. רש"י:

(יג) (על המשנה) מגל. פירש ערוך מגל יד עשוי לשבר עצמות ועצים והוא חלק:

(יד) (על הברטנורא) שזה הצד עשוי לבקע בו עצים וצד הרחב קוצצין בו העשן לרחבו דדמי למלאכת האומן רש"י:

(טו) (על הברטנורא) והקשו בתוספ' ממעות שעל הכר דמ"ב פכ"א דשבת דאם הונחו שם מערב שבת הוי בסיס ואסור ואע"ג דלא הוה אלא מוקצה מדרבנן. ותירצו הרמב"ן והר"ן דהכא הפירות עצמן ראויין ולא נעשו בסיס לבית אלא שדבר אחר גורם שאינו יכול להנות מהן ואינו אלא כאלו היה פירותיו במקום שאינו יכול להלוך שם והכי נמי גבי טבל:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

אין מבקעין עצים. וכו':    סתם לן הכא בי"ט כר' יהודה דאית ליה מוקצה וה"נ סתם לן לקמן ס"פ בתרא בההיא דאין שוחטין את המדבריות. וביד שם פ' שני סי' י"ב ושם בשלהי פ' מי שהחשיך אמרינן דר' יוחנן כר' יוסי ב"ר יהודה מתני לה פי' מסיים בה דברי ר' יוסי בר' יהודה ודכוותה כתבתי בפ' חבית סוף סי' ה' ובטור א"ח סי' תק"א:

{{דה מפרש|אין מבקעין כו' ביד פ"ד דהלכות יו"ט סי' י':

ולא במגל:    ירוש' אית תנאי תני מבקעין אמר רב חסדא מ"ד מבקעין במגל של יד מ"ד אין מבקעין במגל של קציר ע"כ:

אלא בקופיץ:    ומצאתי מוגה קופיס בסמך בכל מקום שהוא מוזכר. אכן בתרגום בכשיל בקופיץ בצדי: וכתוב בשבלי הלקט סי' פ"א והקשה ה"ר אליעזר מטול ז"ל היאך מותר לבקע עצים בי"ט והלא היא אב מלאכה כדאמרי' האי מאן דסלית סלותי חייב משום טוחן ועוד היה יכול לבקע מעי"ט והיכי שרי אפי' בלא שנוי ותירץ י"ל דלהכי התירו לבקע דכמו דבר שאי אפשר הוא דזימנין מימליך לעשות מאכל שלא היה בדעתו מאתמול ורבינו ישעיה ז"ל תירץ האי דאמרי' האי מאן דסלית סלותי חייב משום טוחן דוקא כשיעשה אותו קסמין דקים כדי להאחיז בהן האור אבל בקוע עצים אינו אלא טרחא בעלמא דמשום כבוד י"ט התירו ומורי יעלה ז"ל דחה זה הפירוש ונ"ל לפרש הטעם שהבקוע צורך אוכל נפש חשבינן ליה ולא מכשירי אוכל ע"כ: ועיין כאן בהר"ן ז"ל:

בית שהוא מלא פירות. וכו':    בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ד) וביד שם פ' שני סי' ט' ובטור א"ח סס"י תקי"ח ובגמ' א"ר זירא בי"ט התיר ר"מ כיון דמדרבנן הוא דאסיר משום שמחת י"ט שרי שהרי מותר בו אוכל נפש אבל לא לשבת משום טלטול ותניא נמי הכי:


פירושים נוספים