קטגוריה:משלי יח כא

1. הפסוק ממליץ לאהוב את לימודי השפות, כי הם עשויים להציל חיים.

לשון היא אוסף של מילים וכללי דקדוק, כמו בביטויים "לשון הקודש", "הלשון העברית", "לשון עם זר". ההבדל בין מוות לבין חיים עלול להיות תלוי בשימוש נכון בכללי הלשון, גם הכללים הלא-פורמליים. לדוגמה:

• התואר "חָמוּד" נתפס בעיני רוב האנשים ככינוי חיבה, אך אנשים מסויימים עלולים לתפוס אותו כעלבון. מי שישתמש בכינוי "חמוד" כלפי אדם חמום-מוח שיראה בו עלבון, עלול להגיע לתגרה אלימה שעלולה להסתיים במוות; אך מי שיהיה מודע לדקויות של הלשון ייזהר ויזכה לחיים.
• התואר "סופני" משמעו, בעברית התקנית, "גוסס, נוטה למות"; אך יש אנשים שמשתמשים בו במשמעות "מעולה, סוף הדרך!". אדם האוכל אצל רעהו, ורוצה לשבח את כישורי הבישול שלו, עלול להגיד לו בטעות "התבשיל שהכנת ממש סופני!", ובכך להביא מוות על היחסים ביניהם; אם יהיה מודע לדקויות של הלשון, ייזהר בלשונו וימצא דרך טובה יותר להעביר את המסר.

אוהביה הם האנשים האוהבים את הלשון, וכדרכם של אוהבים - משתדלים לדעת הכל על מושא אהבתם, כלומר להתעמק ולהבין את הדקויות בשפה.

פרי = משל לתוצאה או גמול; ואוהביה יאכל פריה = מי שאוהב לשים לב לדקויות בשפה, יזכה לגמול על אהבה זו, כשיידע לבחור את המילים המתאימות לכל מצב.

2. פרי אחד של לימוד לשון הוא היכולת להבין טוב יותר את המסרים בתנ"ך. לדוגמה:

• אחד מכללי הלשון העברית הוא, שכאשר מטים פועל בבניין נפעל בזמן עתיד, או בזמן עבר עם ו ההיפוך, האות נ נופלת, למשל נִכְנַסְתי = וַאֶכָּנֵס, נִשְבַּר = וַיִשָּבֵר, נִרְדַמְתֶּם = וַתֵּרָדְמוּ.
• מכאן אפשר להבין, שב(דברים א כז): "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ 'בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם...'", המילה "וַתֵּרָגְנוּ" משמעה "נִרְגַנְתֶּם", ומכאן אפשר להבין את משמעות התואר נרגן.
• מכאן אפשר להבין את (משלי כו כ): "בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ, וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן"*.
• מכאן אפשר לדעת איך להרגיע מריבות - כדי שהמריבות ישתקו, צריך שלא להיות נרגן. היכולת למנוע מריבות היא הפרי של אהבת הלשון וידיעת כלליה - "ואוהביה יאכל פריה".

אולם, מי שאינו יודע את כללי הלשון העברית, לא יבין את משמעות המילה נרגן ולא יידע איך להרגיע מריבות, וכידוע, מריבות עלולות לגרום למחלות ולמוות בטרם עת - "מוות וחיים ביד לשון"...

לפי כל הפירושים, הביטוי מוות וחיים ביד לשון מציין את הכוח העצום שעשוי להיות לדיבור: "מה יד ממיתה - אף לשון ממיתה!" (ר' חמא ברבי חנינא, ערכין טו ב), "מלמד שמיתתו של אדם ותחייתו של אדם אינה נתונה אלא בלשון, אם זכה ונצרהו - הוא מחייהו, ואם לאו - הוא ממיתהו" (מדרש משלי (בובר) כא כג), "כי אדם עושה בלשונו יותר ממה שעושה בחרבו - כי האדם עומד כאן ומוסר חברו הרחוק ממנו למיתה, אבל החרב אינה ממיתה אלא בסמוך לה" (ח"ח, שמירת הלשון א, שער התבונה ב).

אולם מה פירוש המילה אוהביה? המפרשים הציעו כמה הסברים:

1. "אוהב את לשונו ומרגילה לתורה - אוכל שכרה בעולם הזה" (רש"י);

- אולם, לפי פירוש זה, העיקר חסר מן הפסוק - כל מטרתו של הפסוק הוא ללמד את האדם שהוא צריך להרגיל את לשונו לתורה, ודווקא עניין זה לא נזכר בפסוק בפירוש.

2. "מי שאוהב אותן... - או החיים או המוות [שנזכרו בתחילת הפסוק] - הוא לבדו יאכל פריה" (הגר"א);

- אולם, "מוות" ו"חיים" שניהם לשון זכר, ולכן היה ראוי לכתוב "ואוהבם יאכל פרים" או "ואוהבו יאכל פריו".

3. "האוהב להרבות בה [בלשונו] אמרים - יאכל פריה, אם טוב ואם רע" (מצודת דוד), כלומר, מי שאוהב לדבר הרבה - יראה תוצאות טובות אם ידבר דברים טובים, ויראה תוצאות רעות אם ידבר דברים רעים;

- אולם, פירוש זה אינו מתאים לפסוקים אחרים בספר משלי, שמלמדים שבכל מקרה עדיף לשתוק, למשל (משלי י יט): "בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע, וְחֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל"*, וכן (משלי כא כג): "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ".

4. החפץ חיים פירש, שהאהבה מתבטאת בשמירה: "ואוהביה - הוא כמו אחד שנולד לו בן לעת זקנתו, ומרוב אהבתו אותו הוא משגיח עליו בעינא פקיחא להוסיף תמיד כוחותיו, וכן לשומרו שמירה יתירה בכל מקום שהולך, שלא יוזק באחד מאבריו, ובפרט אם רואה לבנו שרוצה לילך לאיזה מקום סכנה, הוא עושה בכל השתדלות לנצור אותו שלא יילך לשם. כן צריך האדם להתבונן על כוח הדיבור שנטע ה' בלשונו, להוסיף תמיד כוח ועוז לנפשו על-ידו, וכן לשמור אותו שמירה יתירה שלא יתגאל ויתטנף ע"י דיבורים אסורים, שיוכל על-ידי-זה להביא לפעמים ח"ו מיתה לנפשו, וזהו שנאמר מוות בחיים ביד לשון" (ספר תורת הבית פ"א בהגהה).

5. ולענ"ד, לשון כאן אינה משל לדיבורו הפרטי של האדם, אלא לאוסף כל המילים בשפה, ולפי זה, ואוהביה הוא אכן מי שאוהב את הלשון - מי שאוהב ללמוד לשון, ללמוד את הדקויות שבשפה העברית ובשפות אחרות; אדם כזה יוכל לדעת איך להגיד את המילים המתאימות, שעשויות גם להציל אותו ממוות (ע"פ דעת מקרא).

כך כנראה פירש גם בעל אורחות צדיקים: "כתיב: "מות וחיים ביד לשון, ואוהביה יאכל פריה ". מעשה היה במלך פרס, שחלה. אמרו לו הרופאים: אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לביאה, ונעשה לך רפואה. אז ענה אחד ואמר לו: אני אביא לך חלב לביאה... לקח מחלבה והלך לו.... הלך אצל המלך, אמר לו: 'אדוני המלך, הא לך חלב כלבה'. קצף המלך ואמר לתלותו... אמר לו: למה צווית לתלותי?... אמר לו: שהבאת לי חלב כלבה. אמר לו: ומה איכפת לך אם יהיה לך רפואה? ועוד, לביאה - כלבה קרין לה. לקחו ממנו וניסו אותו, ונמצא חלב לביאה..." (אורחות צדיקים כה, על-פי מדרש שוחר טוב לט ב-ג; ובגירסה אחרת באתר הרב אריה קרן). האיש לא דייק בלשונו, השתמש במילה דו משמעית, וכמעט מצא את מותו. מכאן אפשר להבין איך הוא פירש את הפסוק - מוות וחיים תלויים בידיעת דקויות השימוש בלשון.