ביאור:תהלים קמ יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תהלים קמ יב: "איש לשון בל יכון בארץ איש חמס רע יצודנו למדחפת".

הפירוש הרגיל לפסוק זה אומר, כי איש של לשון הרע לא יכון בארץ, כך מפרש המצודות (ורש"י מגוללו על עשיו). ועוד אומרים שהרע הוא עצמו עושה יצוד אותו. וזה קשה, שכן הפסוק אומר שאיש חמס רע יצודנו.

ואולם לי נראה שפירוש הפסוק שונה לגמרי: איש לשון הוא איש לשון טוב, זה שתורת אלוהיו בפיו והוא נשמר בלשונו, ככתוב - "מוות וחיים ביד לשון" (משלי, יח', 21), הכול הולך אחר הפה. והנה הפסוק אומר, שכאשר אדם כזה לא יכין את עצמו בארץ אזי איש חמס רע יצודנו למדחפות, יתנכל לו. הווה אומר, הפסוק מלמדנו על הצורך להכין מילותינו ולכונן ליבנו לשם כך, בתפילה או בהתכוונות. כמו שהוא גם כותב - "גם בלא דעת-נפש לא טוב" (משלי, יט', 2).

האם נראה פירוש זה?


מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2010-04-19.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t26e0_1