קטגוריה:משלי טז כג

1. לפי רוב המפרשים, הפסוק מלמד על חשיבות התיכנון והמחשבה לפני שמדברים:

לב = מקום המחשבות; חכם = היודע לדבר וללמד; שכל = הצלחה שנובעת ממחשבה; לב חכם ישכיל פיהו = החכם חושב היטב לפני שהוא מדבר, וכך ליבו עוזר לפיהו להצליח במשימתו ולדבר דברים שמשיגים את מטרתם: "לבו מלמד את פיו לדבר צחות" (רש"י).

ועל שפתיו יוסיף לקח = החכם חושב גם תוך כדי הדיבור, ומצליח להוסיף לקחים ורעיונות חדשים באופן ספונטני במהלך ההרצאה (ע"פ ר' יונה).

2. ויש שפירשו להיפך, שהדיבור מסייע למחשבה וללימוד:

לב חכם ישכיל פיהו = לבו של האדם מלא חכמה, והפה - הדיבור - ההוצאה החוצה של הרעיונות שבליבו - היא שמסייעת לו להצליח לסדר את רעיונותיו ולהגיע לרעיונות חדשים.

ועל שפתיו יוסיף לקח = שפתיו של החכם עוזרות לו להוסיף לימוד: עצם הניסוח של רעיונותיו במילים מאפשר לו להבין אותם טוב יותר.

כך דרשו חז"ל: "לב חכם ישכיל פיהו - לבו של חכם מלא חכמה. מי ישכיל עליו ומי מחכים עליו? - פיהו. פומיה מחכים עלוי, פומיה מורה עלוי. ועל שפתיו יוסיף לקח - מתוך שהוא מוציא דברי תורה מלבו, מוסיף על לקחה של תורה" (שיר השירים רבה א א ז).

3. ויש ששילבו את שני הפירושים, ופירשו את החצי הראשון לפי פירוש 1 ואת החצי השני לפי פירוש 2: "אם כן, באה ההשכלה מן הלב אל הפה, וחוזרת לבוא מן הפה אל הלב, עד אין תכלית" (מצודות).

או להיפך: "הפסוק במשלי כולל שתי בחינות המשלימות זו את זו: "לב חכם ישכיל פיהו" - הוצאת דברי החכמה מן הפנים אל החוץ מוסיפה ומשכילה את דברי החכמה, ולשם כך יש צורך ברוח הקודש. "ועל שפתיו יוסיף לקח" - הכנסת חכמת העולם מן החוץ אל הפנים, מן העולם אל לבו ואל תורתו של שלמה, הוסיפה לתורה שבקרבו, ואף חיבור זה נעשה על ידי רוח הקודש ששרתה על שלמה. שני החלקים במדרש, המסיימים ברוח הקודש ששרתה על שלמה, עוסקים בשני תהליכים של חיבור התורה אל החיים, ושניהם נעשים על ידי רוח הקודש, המכוונת את האדם אל הדרך הנכונה של חיבור התורה והחיים." (פירוש על מדרש זה באתר ישיבת מעלות)

החכם נחשב למומחה בענייני דיבור גם בפסוקים אחרים - ראו "חכמה ובינה בגוף האדם".

בתחילת הפרק ישנו פסוק שנראה לכאורה מנוגד, (משלי טז א): "לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב, ומה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן" - ה' הוא שנותן לאדם את הכוח לדבר, ולא חכמתו של האדם עצמו; ראו שם*.