קטגוריה:משלי טז כב

"אמר: שכל בעליו, והיה לו לומר: שכל אדם, כמו", (משלי יט יא): "שֵׂכֶל אָדָם הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ, וְתִפאַרְתּוֹ עֲבֹר עַל פָּשַׁע"*..., "ללמדך, שהשכל אינו מקור חיים, אלא למי ששולט עליו ומביאו לעשות רצון קונו, וזה נקרא בעל ואדון לשכלו, והוא כמו", (משלי כג ב): "וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה"*, "ששולט על נפשו כרצונו. אבל האוילים, שהאיוולת שולטת עליהם, היא שגורמת את צרתם..." (רמ"ד ואלי פירוש אחרון).

1. מוסר = הפקת לקחים מתוך ייסורים וצרות (ראו "הקבלות");

2. מוסר = הייסורים והצרות עצמם, ולפי זה: מוסר אוילים איוולת = "יסורי אוילים - ע"י אולת באים להם / האולת - יסורין הוא לאוילים" (רש"י, מצודות).

3. מוסר = ביקורת. אמנם, בדרך-כלל יש לקבל ביקורת מכל אדם, אולם כשנמצאים בחברתם של אוילים, יש להיזהר שלא לסמוך על הביקורת שמקבלים מהם, אלא לשפוט כל דבר בשכל:

• מקור חיים שכל בעליו - השכל של האדם, המאפשר לו לשפוט ולבחון את הביקורת שאומרים לו, הוא מקור חיים עבורו, כי -
• מוסר אוילים איוולת - הביקורת שמותחים אנשים שטחיים היא שטחית, ואדם שיקבל מהם ביקורת בלי לבדוק אותה קודם בשכלו - בוודאי יעשה טעויות (ע"פ ר' יונה).

בפרק א נזכר הביטוי מוסר השכל, (משלי א ג): "לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל, צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים"*; מסתבר שהביטוי מוסר אוילים הוא ניגודו של הביטוי מוסר השכל.

מוסר = הפקת לקחים מצרות ובעיות:

• מוסר השכל הוא מוסר שעוזר לאדם להשכיל = לדעת מה לעשות בעתיד כדי להצליח בחיים; לימוד מטעויות על-ידי התבוננות בשורשי הטעויות ובמעשים שגרמו להן;
• מוסר אוילים הוא מוסר אוילי = שטחי, לימוד מטעויות ע"י התבוננות באירועים השטחיים, במעשים שבמקרה אירעו לפניהן, בלי לחשוב אם באמת יש קשר ביניהם.

לפי הפסוק שלנו:

• כשאדם פועל בשכל, מפיק לקחים בצורה מעמיקה וחכמה, זהו מקור חיים עבורו - הוא יכול להפיק רעיונות חדשים מכל טעות, כך שכל טעות עוזרת לו לבנות את חייו בצורה טובה יותר;
• אך המוסר של האוילים = האנשים השטחיים, הוא איוולת - הפקת לקחים שטחית בלבד, שאינה מועילה להם להימנע מטעויות במקרים אחרים.

הרלב"ג הסביר את הרעיון בפירוט: "הנה ההסתכלות וההתבוננות הוא בעליו של מקור חיים והמנהיג אותו, וזה כי ממנו מבוע המיעדת החיים הגופיים והחיים הנצחיים, אם החיים הגופיים מפני ההשתכלות בדברים המדיניים אשר בו יושלל הסרת הרע ממנו מהאנשים ושיגיע לו הטוב והעזר מהם, ואם החיים הנצחיים כי זאת התכונה כלי להפליג החקירה בדברים העיוניים לפי מה שראוי אשר היא סבה למצוא האמת בהם;"

"ואולם האוילים לא יקנו מוסר כי אם מהאולת, והמשל שכאשר קרה לאויל רע מה מפני שלא השגיח בסבות המביאות אותו להשגת מבוקשו, אז יקחו מוסר מפני האולת ההיא להשגיח בפועל ההוא כשיקרה לו שנית בסבה אשר לא השגיח בה קודם זה שהיתה סבה אל שנבצר ממנו אשר יזם לעשות, והנה התועלת שיקח בזה הוא מעט מאד, וזה כי אולתו תסבב שלא יקח בזה מהתועלת רק בכמות הדבר ההוא ובסבה ההיא לבדה, וכבר יהיו שם סבות אחרות יפקד המסובב בהפקדם והוא לא ישגיח בהם אם לא בשיפקחו עיניו במה שיראה בנסיון, וזה רחוק מאד שיגיע בשלימות בזה האופן גם בפועל אחד מיוחד;"

"ואולם עם המשכיל - מקור חיים ומבוע בכל הדברים; וזהו ההבדל הנפלא שיש בזה בין המשכיל והאויל" (רלב"ג).

מכיוון שלשונו של הרלב"ג לא לגמרי ברורה, חשבתי להמחיש את הרעיון בדוגמה מהספר "לא מזיק ברובו" מאת דאגלס אדאמס (תרגום לעברית של גבי פלג יצא לאור בהוצאת "כתר"; פרק 2):

אחת הגיבורות בספר הגיעה למסקנה מעניינת: "אם יש דבר אחד שהחיים לימדו אותי, זה שאסור ללכת להביא את התיק". היא הגיעה למסקנה זו כאשר פגשה יצור מהחלל, שהציע לה לבוא איתו לחללית, והיא הלכה לחדרה כדי להביא את התיק, וכשחזרה היא ראתה אותו טס לחלל בלעדיה, וכך הפסידה את הזדמנות חייה.

לאחר מספר שנים, היא הוזמנה לריאיון עבור משרה שרצתה בה מאד, כשהיתה בדרך לריאיון היא נזכרה ששכחה את התיק בחדר, אך בהתאם למסקנת חייה - לא חזרה לקחת אותו. אולם, עדשות המגע שלה היו באותו תיק, ובלי עדשות המגע היא התקשתה לתפקד בריאיון, ולכן הפסידה את המשרה. המסקנה הסופית שלה היא: "אם יש דבר אחד שהחיים לימדו אותה, הרי זה שיש פעמים שאסור לחזור לקחת את התיק, ויש פעמים שחובה לעשות זאת. החיים עדיין לא לימדו אותה להבחין בין שני סוגי הפעמים"...

ב"מאמר תיאולוגי מדיני" מביא שפינוזה את הפסוק, כראיה לעליונות שכלו של המלך שלמה, ושעולה לדבריו לכפיפותו לצווי התורה , ציטוט - "שלמה עלה על כל בני דורו באור הטבעי ... לכן חשב את עצמו כעומד מעל התורה, הפר את החוקים המתייחסים למלך ... במשלי טז' כב' הוא הורה כי אין לאדם דבר נעלה יותר מן השכל, וחמור יותר מן האיוולת..." (מאמר תיאולוגי מדיני, ח. וירשובסקי - תרגום, עמ' 30 מהדר' מאגנס).