"לב חכם ישכיל פיהו". הנה מה שהוא מצוייר בלב החכם יודיעהו פיו לאנשים כי דבריו יסכימו אל מה שהוא מצוייר בנפשו אם בדברים המדיניים לפי שלא יכבד בלב ולב ואם בדברים העיוניים כי הוא מצד חכמתו יודע לדבר באופן יסכים מה שיאמר למה שהוא מצוייר בנפשו והנה הוא ידבר באופן שעל שפתיו יוסיף קנין טוב על מה שהיה בלבו וזה כי בלב לא יתכן שיהיה למאמר כי אם כוונה אחת והוא יאמר אותו בדרך יכלול על כוונות מתחלפות כלם מועילות וכבר יהיה זה ג"כ ומצד אחר והוא בדברים המדיניים רב התועלת והוא שיוסיף על שפתיו ממתק הדברים וערבותם מה שיוסיף לקחת הנפשות ולמשכם אל כל מה שירצהו ובדברים העיונים ג"כ מצד מה שיעריב המאמר מן הדברים המיפים את המאמר ומקשטים אותו:
"ישכיל פיהו" - ילמד את פיו להמתיק אמרים, וכאשר יהיו שגורים על שפתיו יוסיף עוד לימוד להבין תוכיות הדבר. אם כן, באה ההשכלה מן הלב אל הפה וחוזרות לבוא מן הפה אל הלב עד אין תכלית.
"לב חכם ישכיל פיהו", מפרש שלב הזה החכם ששבה החכמה קנין לו עד שהאדם נקרא ע"ש בשם חכם לב, לב זה ישכיל פיהו, הפה מרמז על דבור החכמה, כשידבר בחקי החכמה יחול עליו רוח השכל המשכיל באמתיות של חקי החכמה, ואז "על שפתיו יוסיף לקח" כשידברם בשפתיו לבררם במופתי הדעת שזה מרומז בהשפתים, יוסיף לקח, כמ"ש בפסוק כ"א ומתק שפתים יוסיף לקח:
