התורה והמצוה על שמות כב
פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות כב:
<< · התורה והמצוה על שמות · כב · >>
פסוק א
ומה שאמר אם זרחה השמש עליו , דעת הראב"ד (בפ"ט מה' גנבהח ה"ח) שאינו יוצא מפשוטו שביום אסור להרגו. וכ"כ הכסף משנה בשם ר"ח וכ"כ הרמב”ן. כפי דרך הפשט שאם זרחה השמש על הגנב, אדם רואהו ומכירו, לא יהרג, כי זה לא יהרוג את הבעה"ב רק יברח ממנו. וכ”כ הרשב"ם והראב"ע. ואין זה סותר לדברי המכלתא, שפי' מה שאמרו זרחה השמש, הוא דוגמא. שאם זרחה השמש על הגנב שכולם יראו אותו, לא יערב לבו להרוג, ולא בא רק לגנוב. וכשיראו שגנב, ישליך הגנבה מידו. ובענין זה תרגם אונקלוס, עינא דסהדיא נפלת עלוהי. רוצה לומר אם הוא באופן שרואים אותו שאז ברור שלא בא על רציחה. וזה דומה עם מה שאמרו שאם היה לו מושיעין הימנו והרגו, חייב. וכמו שאמר ברמב"ם (שם הי”א).
ועל זה אמר אם זרחה השמש עליו. שזריחת השמש על כל העולם אין מועיל אם הוא במקום שאין רואים אותו, בין בלילה בין ביום. וזיל בתר טעמא אחר שהיתר הריגתו הוא מפני שהוא רודף. אם כן אמדינן אם הוא רודף אם לאו. ולכן הוכפל זה בנערה המאורסה, ללמוד מא' לחברו. וכן במה שאמרו ופרשו השמלה הוא דוגמא שה"ה בירור אחר הדומה כפרישת השמלה.
ולפי זה, מה שאמר הרמב”ם שאין חלוק בין יום ולילה, רצונו לומר אם הוא במקום סתר ובמקום שאין אנשים. כי לרוב אין אנשים בלילה. ודבר לפי הרגיל, והעקר שאזלינן אחר האומדנא אם בא על עסקי נפשות או לא. ואין הבדל ביניהם לדינא.פסוק ב
קלד. ונמכר בגנבתו . הנה למעלה באר שהנמכר בב"ד על גנבתו, שש שנים יעבוד. וזהו שאמרו במכלתא, שומע אני לעולם, ת"ל שש שנים יעבד לא פחות ולא יותר. רצונם לומר, לא פחות משש ולא יותר על שש. ומה שאמרו ונמכר בגנבתו לא פחות, קאי השנים. ויותר נראה שצריך למחקו, כי אין כאן ג' דעות. רק רבי יהודה ורבי אליעזר. ובמה שאמרו ונמכר בגנבתו ממילא אם גנב פחות ממה ששוה אינו נמכר, לכ"ע. רק אם גנב יותר ממה ששוה, דעת ר' אליעזר שצריך למחול יתר החוב. ודעת רבי יהודה שהמותר נשאר עליו חוב.
ובזה תראה שנכונים דברי המקנה שפי' במה שאמרו לר' אליעזר (קדושין דף יח) דאם אין גנבו נגד ממכרו, אינו נמכר. אין פירושו שאינו נמכר כלל, רק רצו לומר שאינו נמכר עד שימחול יתר החוב. והוא כתב זאת מסברתו, וזה מוכרח להשוות דברי המכלתא עם דברי הש”ס.
ורבי יהודה סבירא ליה שאין צריך למחול יתר החוב. אבל מודה דאינו חוזר ונמכר. וכן פסק הרמב”ם, ומבואר שהרמב"ם פסק כר' יהודה דמכלתין. ואפשר היה גורס בדברי הש"ס בדברי ה"ק נכמר ואינו חוזר ונמכר. לא כרש”י שהגיה שחוזר ונמכר עיי"ש.פסוק ג
ובידו היינו ברשותו. דאין צריך דוקא שיאחז הגנבה בידו. ובבבא קמא שם ובככמה מקומות בש"ס, למד ממה שאמרו ימצא תמצא. שהמקור הבא לפני כפל יורה שבכל אופן שתמצא. ועיין מה שאמרתי משפטים סג .
קלו. משור עד חמור ועד שה חיים . לפי פשטות הכתובים משמע שמה שאמרו אם המצא תמצא בידו תמצא הוא ההפך של ומכרו. ומה שאמרו חיים הוא ההפך של טבחו. אולם חז”ל לא רצו לפרש כן, כי חיים אינו תנאי שאף גנב מתה או שמת ביד הגנב, אינו משלם ד' וה'. וכן שלענין כפל חייב אף בכל דבר, אף שגנב בלתי בע"ח. ועל כן פירשו שמה שנאמר חיים, רוצה לומר כל בע"ח להביא אף החיה. והוא כתנא דבי חזקיה בבבא קמא (דף סג ע”ב), יאמר שור וגנבה והכל בכלל וכו'. יאמר שור וחמור שה וגנבה והכל בכלל, אלו כן הייתי אומר הפרט מפורש בע”ח וכו' כשהוא אומר חיים הרי חיים אמור, ומה אני מקים גנבה, לרבות כל דבר.
ומה שאמרו חיים ולא מתים, אתיא כמ"ד חד בגנב וחד בטוען טענת גנב. וידעינן לרבות כל דבר ממה שאמרו על כל דבר פשע וכו'. לכן מפרש שרצונם לומר, אם היתה הגנבה חיים, ישלם חיים ולא מתים. רוצה לומר שאזלינן בתר טעת הגנבה לא בתר שעת מציאת הגנגה בידו. (וכמה שאמרו בבבא קמא דף סה) ומה שבא טעם מפסיק על חיים. כי הוא מוסב גם למעלה אם היתה הגנבה חיים, חיים ישלם.
ושבעה גנבים הם 1 א) הגונב דעת הבריות, ב) גונב איסורי הנאה וכו' ג) גונב כסות וכלים ד) גונב עבדים וכו' ה) גונב פטר חמור, ו) גונב שור ושה, ז) גונב נפש, ומובא בתוספתא דבבא קמא עיי"ש.פסוק ד
קלח. שדה או כרם אם יכתב שדה וכרם נטעה שדוקא אם בער שדה וכרם ביחד, לר' יאשיה שהוי”ו מורה תמיד החבור. וגם לר' יונתן נטעה שאם בער שדה וכרם ביחד דינו שווה לשאם בער אחד מהם [וכמו שבארתי זה בארך קדושים קא ]. ונ"מ למה שאמרו בבבא קמא (דף נח) שאם אכלה פירות מחוברים, משערים מה שהזיקה בששים, ובשאכלה פירות דקל חשוב משערים אותו בפני עצמו. [עין בחושן משפט סי' שצד סעיף ד ה' ו'.] ועל זה מלמד שחייב על בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.
והנה מה שמחויב לשלם על כרם פשוט יותר ממה שמחויב על שדה. כמו שתראה בבא מציעא (דף לא). ואם כן היה ראוי שיכתב כרם או שדה, שיהיה לא זו אף זו. כמה שאמרנו באיילת השחר ( כלל קצט ). ומזה מבואר שבא כרם ללמד על שדה. מה כרם יש בו פירות. ובזה יכתוב תמיד את המלמד באחרונה אף שהלמד יש בו רבוהת יותר (כמו מה שאמרתי בכלל ר ).
קלט. ושלח את בעירה . פעל שלח בבנין הכבד אינו מציין השליחות שתכליתו להחזיר לו תשובה, רק שעזבו או מכריחו לצאת. ( אחרי סה ) ובדבר שתחת רשותו מצייין לרוב שעזבו לצאת מרשותו. וה"ה בכאן מציין שלא שמרו כראוי, כגון שמסרו ביד חרש שוטה וקטן. אבל אם מסר אותו ביד פקח לא שלחו חפשי כי היה משומר, ועיין בבבא קמא (דף נה).
קמ. ובער בשדה אחר . התנה שאינו חייב על השן והרגל רק ברשות הניזק. לא אם הזיקה ברשות המזיק, וה"ה ברה"ר. ובאר ואם רצה לשלם בקרקע, צריך לתת לו מיטב שדהו. ופירש רבי עקיבא, שדהו של מזיק. ור' ישמעאל סבירא ליה שאם זבורית דמזיק כשל עידית דניזק, נקראת הזבורית מיטב שדהו, לערך הניזק שאין צריך לתת יותר ממה שהיה לו לניזק. ועיין בבבא קמא (דף ו ע"ב).פסוק ה
ומה שאמר ומצאה קוצים, מפני שאם יש מקום פנוי בין שדהו לשדה חברו כפי השעורים שבאר אח"כ ממשנה דבבא קמא (פ”ו מ”ד) אינו חיב. רק אם יש קוצים אין שעור כי האש מתפשטת על ידי הקוצים. ולכן צייר שיש קוצים שאז חייב תמיד.
ומה שאמרו, מכאן אמרו. רצו לומר, שאם יש הפסק כפי השעורים שנתנו לכל אחד כדאית ליה, פטור. ואנן פסקינן כר"ש שהכל לפי הדליקה. ויש פלוגתא בין הפוסקים אם זה גם לענין גדר ונהר ואכ"מ. ובכל זאת מה שאמר שלם ישלם , פי' שישלם כל ההיזק גם היזק הקוצים. ובזה לא קשיא מה שאמר רבא (בדף ס) למה לי דכתב רחמנא קוצים גדיש וכו'. דהיינו לענין התשלומין, ועיין בגמרא שם (דף סא).
קמב. ונאכל גדיש או הקמה או השדה . בגדיש הוא תבואה קצורה מוגדשת על הקרקע. וה"ה כל דבר תלוש מוגדש, כמו סואר של קנים וכו'. ומוסיף אף הקמה שהוא מחובר לקרקע ועומד עליו. וה”ה דהאילנות שהם ג”כ חוברים. וכן בירושלמי (פ"ו ה”ה) אי מה גדיש מיוחד שתלוש מן הקרקע, ת”ל קמה. ומוסיף השדה שכולל גם הקרקע בעצמה. אולם לפי זה מיותר מה שאמרו הקמה, שידעינן מן השדה. ובא ללמד שרק הגלוי כמו הקמה לא המכוסה תחת הגדיש או תחת השדה. כפי הכלל ( אילת השחר קס ) ששמות הבאים ביחד יש להם דימוי זל"ז.
אולם בבבא קמא (דף ס) אמר, דקמה לר' יהודה מרבה כל בעל קומה. ולרבנן שבא למעט טמון, נפקא ליה לרבות כל בעלי קומה, מן או הקמה. ולפי התוס' שכל בעלי קומה פי' אילנות, משמע שזה צריך למוד מיוחד, וזה לא לשיטת המכלתא.
ומזה מבואר כשטת רש"י שפי' לרבות כל בעל קומה, פירושו בעלי חיים. וזה לא נלמד מפשטות מלת קמה רק מיתורא לר"י. שבדרך הדרש משתתף עם יקום ועם קומה, שכולל גם בע"ח. ולרבנן מרבי לה ממלת או. שהתבאר אצלי (איילת השחר כלל ריד ) שמלת או בא על החלוקה המינית. שאם יאמר הגדיש והקמה והשדה, מדבר רק מאלה לבד. אבל כשאמר או הקמה בא לעשות חלוקה כוללת וכל הקרוב אל אחד מן הנחשבים, נכנס בגדרו. ובע”ח נכנסים בגדר קמה, שגם הם, הם יקום ועל פני האדמה. והמכלתא מדבר לפי הפשט ובגמ' מדבר לפי הדרוש מרבינן גם בע"ח.
קמג. שלם ישלם המבעיר . מפני שפתח כי יבער איש, ונאמר שבא למעט אשה וקטן, סים שכל מי שמבעיר חייב. וכן סיים בבור, בעל הבור ישלם . וזה כר' יונתן למעלה שלמד מזה לרבות אשה וקטן, ומן בור ומבעיר למד לכל הנזיקין. כמה שאמרו בבבא קמא (דף ה') שמן בור וחד מאינך אתיא כולהו במה הצד. ומה שאמר רשב"א פהאום ר”מ מובא בבבא קמא (דף יד) וצריך להגיה במכלתא כגי' הגמ' ושם מפורש.פסוק ו
ור' נתן אומר, שכסף מרבה כסף מעשר שצריך לפדות בכסף דוקא. וסבירא ליה לר"מ כמאן דאמר דמעשר שני ממון הדיוט הוא. ולכן לא הביא הרמב"ם דבר זה מפני שפוסק (בפ"ג מה' מעשר שני הלכה כד) דמעשר שני ממון גבוה, והגונב מעשר שני אינו משלם תשלומי כפל.
וכלים מרבה כלים כל שהן, כן גי' הגר"א. וכמה שאמרו בשבועות (דף עב) לפיכך יצאו כלים למה שהן. ובירושלמי שבועות להביא כלי חרס. רוצה לומר שאינם דבר חשוב, ובכ"ז ה"ה כל דבר שנתן לו לשמור. רק מפני שפרשה זו שדבר בשומר חינם, תפס כסף או כלים שדרך לשמרם בחנם. ובפרשה שניה שמדבר בשומר שכר, תפס שור ושה שדרך לשמרם בשכר
קמה. וגונב מבית האיש . היה לו לומר .וגונב מבית., ומכללי הלשון שאין להחזיר את השם בכל פעם. ופירשו חז"ל (מובא בבבא קמא) שבא למעט הגונב מאחרי הגנב. ואין לומר שבא למעט דוקא מבית האיש השומר משלם כפל. אבל גנב מאת הבעלים לא ישלם כפל. דהא כבר באר שגם הגונב מבית הבעלים משלם כפל, במה שאמרו אם המצא תמצא .
העתקתי גי' הגר"א כי גי' הישנה אין לה פי'. ומה שאמרו ומה ראתה תורה להחמיר וכו' מובא בבבא קמא (דף ע"א) ועין בתוספתא פ"ז.פסוק ז
קמז. ונקרב בעל הבית אל האלהים , לא באר באיזה אופן יברר הדברים שם. ומצאנו השאלה באלהים לברר דברים נעלמים על ידי אורים ותומים. כמו ושאול לו באלהים (שמואל א' כב). אולם פה אי אפשר לו כן, דהא אמר אשר ירשיעון אלהים, שמשמע שמדבר בדיינים השופטים ומחייבים ומזכים. ועל כן פי' שיברר הדבר על ידי שבועה. וכמה שאמרו בפרשה שניה, ושבועת ה' תהיה בין שניהם. ולמדנו משווי הלשון שאמר בשניהם אם לא שלח ידו, שגם קריבה אל האלהים דפה, הוא לשבועה. ושתהיה השבועה בשם כמו שם שכתוב שבועת ה'. וכן למדנו שם מפה שתהא השבועה בב"ד ושמה שנאמר אם לא שלח , היינו שלא שלח יד להשתמש בה לצרכו, כמה שאמרו בבבא מציעא (דף מ').
וכלל בלשון, שמלת אם המחובר בלשון שבועה, מורה תמיד הפך הכתוב. ואם אקח מכל אשר לך (בראשית יד) אם אתם תבואו אל הארץ (במדבר יד) אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם (שם). ואם כן הו"ל פה אם שלח ידו במלאכת רעהו. מזה ראיה למה שאמרו התוס' בבא מציעא (דף ו' ד"ה שבועה) דשבועה שלא שלח בה יד אינו שייך רק אם לא מתה בפנינו, לדעת ר"ת. או שהוא רק על ידי גלגול. ופי' אם לא שלח בה יד אז יקרב אל האלהים לשבע שלא פשע בה ושאינו ברשותו. [ואז ישבע גם שלא של בה יד על ידי גלגול]. אבל אם שלח בה יד לא ישבע עוד כי נתחייב לשלם אפי' באונסין. ולדעת הרמב"ם (פ"ד מה' גנבה ה"ב) אם טען אח"כ נגנבה ונשבע, ובאו עדים פטור מן הכפל. וכן פי' הרמב"ן בפירושופסוק ח
קמט. על כל דבר פשע על שור וכו' . פי' שדריש כלל ופרט למעט קרקעות ועבדים ושטרות. (כמה שאמרו בבבא קמא דף ס"ב, בבא מציעא דף נז, שבועות דף מ"ב.) ועוד אומר שאם לא יכתב זאת, נאמר שפרשה זו ושל אחריה שניהם מדברים בשומר חנם. והחלוק הוא שבפקדון של כסף וכלים פטור מגניבה ואבדה, ואינו חייב רק בפשיעה. ובפקדון של בעלי חיים חייב גם בגנבה ואבדה. כמו שהתבאר בפ' שניה, שאם גנב יגנב מעמוו ישלם לבעליו.
וכן פי' הרשב"ם באמת, שאם נתן לו כסף או כלים, נתנם לו לשמרם בביתו כשאר חפציו. לפיכך אם גנבוהו בביתו פטור. אבל פרשה שניה שכתוב כי יתן איש אל רעהו חמור או שור. ודרך בהמות לרעות בשדה, ודאי על מנת לשמרם מגנבים הפקיד אצלו, ולכן חייב אם נגנב. לכן הזכיר גם פה בע"ח, ללמד שלא זה ההבדל בין שהפרשיות. רק שפרשה ראשונה מדבר בשומר חנם, והוא לא יחויב בגנבה ואבידה. ושניה מדבר בשומר שכר. ובראשונה תפס כסף או כלים, לפי הרגיל. שכסף או כלים יפקדו בחנם, ובעלי חיים רגילים להפקיד בשכר. וכמו שאמר הרמב"ן בפירושו והתוס' בבבא מציעא (דף מ' ע"ב ד"ה קרנא) והנוסחא העקרית היא כפי הגהת הגר"א.
קנ. אשר יאמר כי הוא זה פרש"י ז"ל שלפי פשוטו אשר אמר העד, זה הוא שנשבעת עליו והרי הוא בידך. וחז"ל פי' שתהא הודאה במקצת הטענה. והרמב"ן כתב שההלכה אפילו טוען שכולו נגנב ממנו, חייב ישבע שבועת השומרים. ואם כופר בעקר הפקדון, ואומר לא הפקדת אצלי, צריך הודאה במקצת. וכן הוא בשולחן ערוך (סי' רצה).
הנה מה שאמרו אשר יאמר, אי אפשר לפרש על העדים (שלא נזכרו בכתוב) רק מוסב על השומר. רוצה לומר אשר יאמר בעל הבית. ופירושו שאם לא שלח ידו, אז יקרב בעה"ב אל האלהים לשבועה על כל דבר פשע שטוען נגדו. בין על שלא פשע בשמירתו בין על שאינה ברשותו בין על שלא שלח בה יד. כמה שאמרו בבבא מציעא (דף מו) שכל אלה הם פשיעה. וכן ישבע על אשר יאמר השומר כי הוא זה. רוצה לומר אם כופר בעקר הפקדון, שבעה"ב תובעו מאתים והוא אומר מנה הפקדת. וזה מציין במלת הוא זה. לא אחר שאתה טוען.
בכל אלה עד האלהים יבא דבר שניהם, ואשר ירשיעון אלהים שהתברר שהוא הגנב ישלם שנים. וזאת ידענו בעצמנו שאין תשלומי שנים, רק בטוען טענת גנב. וטענת מודה במקצת נוהג בכל התביעות. ואפילו בהלוואה וגזלה. ובזה דברי חז"ל מיוסדים על הפשט הפשוט. וכבר בארתי באיילת השחר ( כלל רי ) שמלת הוא, מירה תמיד הפך וסתירה. שהיה די לומר כי זה. ובמה שאמרו הוא, זה בא לסתור דברי הטוען, שטוען שאינו זה לבדו רק עוד אחד עמו. והוא משיב רק הוא זה, לא זולת הנוסף שאתה טוען.
קנא. עד האלהים יבא דבר שניהם. לא נודע כמה יהיו הדינים, ולמדו ממה שכפל השם. שכבר התבאר אצלנו באילת השחר ( פרק טו ) שאין לכפול את השם, רק אחר שנזכר בפעם הראשון יסמך כל הפעלים עליו או ירמוז על ידי כנוי.
והיה לו לומר אליהם יבא דבר שניהם אשר ירשיעון ישלם. מזה למדו שבא ללמד שיהיו ג' דיינים. ולר' יאשיה גם שם אלהים הראשון (שהיה לו לומר ונקרב אל השופט) הוא מן המנין. ולר' יונתן רק שני פעמים, אלהים האחרונים מן המנין. וידעינן שהם ג' מצד שאין ב"ד שקול. וכמה שאמרו בסנהדרין (דף ג ע"ב), ועיין מה שאמרתי באילת השחר ( כלל רמב ו כלל רמג ). ובגמרא שם אומר בשם רבי, שדיני ממונות בחמישה כדי שיגמר הודן בשלשה. ומפרש אשר ירשיעון אלהים תרי. וגמרינן שגם מה שנאמר עד האלהים יבא דבר שניהם הם תרי, ואין ב"ד שקול, מוסיפים עוד א'.
ואין בזה סתירה לדברי המכלתא. שפי' המכלתא שרבי אומר שעד אלהים יבא הם שנים. ולמד זה ממה שאמרו אשר ירשיעון אלהים שהם שנים, מדכתיב ירשיעון בלשון רבים, ולא אמר אשר ירשיע בלשון יחיד. (וכן צריך לגרוס ירשיע אין כתיב כאן אלא ירשיעון.) אם כן מדבר בשנים, וה"ה שמה שאמרו עד האלהים יבא, הוא בשנים. ומה שסים הא בשנים הכתוב מדבר ואין ב”ד שקול וכו', רוצה לומר שמזה ידעינן שמה שאמר אשר ירשיעון אלהים, שמדבר בגמר הדין צריך להיות בשלשה, שנאמר עד האלהים יבא, שהם ג"כ שנים.
מכאן אמרו דיני ממונות בשלשה ר"מ אומר בחמשה, כל זה מדברי רבי. שרבי פירש דברי רבי מאיר שלכן אמר בחמשה, כדי שיגמר הדין בשלשה, כמה שאמרו אשר ירשיעון אלהים. שמירי בגמר הדין, בזה צריך שלשה. ואם כן במה שאמרו עד האלהים יבא, שהוא ג"כ שנים, מבואר שתחלת הדין בחמשה.
ובירושלמי ריש סנהדרין, מעתיק דברי המכלתא בלא סיום הדברים מה שאמרו מכאן אמרו וכו'. ושאל ר' אבהו דליבעי לר' חמשה, ומשיב שכן תנא דבי חזקיה, שלרבי בעי חמשה. ולפי זה תנא דבי חזקיה, היה לו גי' המכלתא כגרסתנו עם הסיום. וכן מבואר בתוספתא, וזה לשונו. רבי אומר בחמשה כדי שיגמר הדין בשלשה, דברי ר' מאיר. מבואר כמה שאמרו שרבי פי' דברי ר' מאיר. רק בבבלי קצר ואמר הכל בשם רבי. כי רכי הסכים לדברי ר"מ ופירש דבריו.
והנה, רבנן שסבירא ליה בשלשה סבירא ליה שאין ראיה מלשון רבים ירשיעון, שמצאנו לפעמים שבשם אלהים משתמש בלשון רבים, כמו ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי (בראשית כ) כי שם נגלה אליו האלהים (שם לה), ובגמ' אמר, ורבנן ירשיען כתיב, רוצה לומר שאם הלשון רבים מוכרח ומלמד שיהיו דווקא שנים, היה לו לכתוב מלא. שהוא"ו מציין סימן הרבים. וממה שלא הקפיד על זה בכתיב, הגם שקרינן ירשיעון בלשון רבים, ידעינן שאין הלשון דוקא כי שם אלהים בא לפעמים בלשון רבים לכבוד.
קנב. ישלם שנים לרעהו . ובפרשת שבועת הפקדון מחייב אותו חומש ואשם. ומפרש שבמקום שמשלם כפל אינו משלם חומש. ושם מדבר במקום שאין משלם כפל, כגון שהודה מעצמו. וכבר למד לה בספרא ( ויקרא שפו ) ובבבא קמא (דף סה), ממה שאמר ושלם אותו בראשו. וגם רבנן סבירא ליה כן. ומה שאמרו זה פה בשם ר”ש, נראה שצריך להגיה חייב לשלם את החומש ואת האשם, ושאינו משלם את הקרן פטור מהחומש והאשם שבזה חולקים רבנן עליו.
קנג. לרעהו ממה שנאמר ב' פעמים רעהו, חד ממעט הקדש וחד ממעט אחרים. כמה שאמרנו בהתורה והמצוה ( ויקרא שע ) שצריך על זה שני מעוטים. עיי"ש.פסוק ט
ושואל שיכתוב הכלל לבד וכל בהמה, ול"ל הפרט. ומשיב שאז נטעה שצריך שיפקוד כל מיני בהמות. לכן אמר חמור או שור, לחייב על כל זא' בפני עצמו. ושואל, שלא יכתוב כל בהמה, רק כי יתן בהמה לשמור. ומשיב שאם יכתוב הכלל, נוכל לטעות שבהמה דוקא, לא חיה. אבל כשבא הכלל מוסיף על הפרוש. וכתב שכל בהמה כולל הכל אף חיות. ואין כאן מקום להאריך בזה יותר.
קנה. ומת או נשבר או נשבה. המיתה הוא בידי שמים והשבירה הוא בידי חיה טורפת, כמו ולא שבר את החמור (מלכים א' יג). והשבי הוא על ידי שודדים מזוינים. וסבירא ליה לר' אליעזר שלמדנו שבר ושבי ממיתה שאין בידו להציל. ורבי עקיבא השיב, שאין דנין אפשר משאי אפשר. ואזלי לשיטתם, שביבמות (דף מו) ומנחות (דף פ”ב), סבירא ליה לר' אליעזר דנין אפשר משאי אפשר. ורבי עקיבא סבירא ליה, שאין דנין אפשר משאי אפשר. ולמד רבי עקיבא מן גנבה, כי בשאפשר להציל לא עדיף מנגגב שחייב. ורבי שמעון למד לה, ממה שאמרו הטרפה לא ישלם כמו שיתבאר בסימן משפטים קסב .
קנו. אין רואה , ואם הוא במקום שיש עדים מצוים, צריך להביא עדים אם לא ישלם. כמו שאמר בח"מ (סי' רצד) ואם מביא עדים פטור משבועה שלא שלח בה יד, וכמו שאמר ההגהות מימוניות [בפ”ו מה' שאלה ופקדון דין ג'] ושכן נראה ממה שאמרו בבבא מציעא (דף פג) הא יש רואה, יביא ראיה ויפטר.פסוק י
והנה חז"ל תקנו שאם חשוד על השבועה שכנגדו נשבע. ואסמכוהו על מה שנאמר בין שניהם. שמשמע שיצוייר שבועה גם להתובע. וזה על פי מה שאמרנו באילת השחר ( כלל רלו ) מענין האסמכתא. שכשרצו חכמים לגזור איזה רבר שהוא מתנגד לדיני התורה שזה אין בכחם. הראו שאינו מתנגד לדברי הכתובים כי יש מקום לרמזו בכתובים על דרך האסמכתא עי”ש. והוא כגי' הגר"א לרבות את שכנגדו חשוד.
ומה שלא אמר במה שאמרו בשומר חנם ונקרב בעל הבית אל האלהים, משום דמשם נוכל לטעות שמוטל על הבית דין להכריחו אל השבועה. לכן אמר שהשבועה רק בין שניהם. שאם תובע ממנו שבועה ישביעו אותו, לא בלא תביעה. ומה שאמר רבי נתן, מלמד ששבועה חלה על שניהם, מובא בשבועות שם שזה לרב ושמואל עיי"ש. ומה שאמרו הרי אתה דן על כל השכבעית שבתורה, וכן מה שכתוב אם לא שלח ידו לצרכו וכו', כבר נשנה למעלה ( משפטים קמז ) ונתפרש שם.
קנח. ולקח בעליו ולא ישלם . פירשו המפרשים שיקח השבועה ולא ישלם. ואמרו שבועות (דף מח) מי שעליו לשלם לו שבועה. אולם על זה די שיאמר ולא ישלם, שמזה נדע שהשבועה חלה על מי שצריך לשלם, ומהו ולקח. וכי שייך לקיחה על שבועה. לכן פי' שיקח מה שנשאר שהוא הנבלה. וכמה שאמרו בבבא קמא (דף י) שטורח נבלה על הניזקפסוק יא
קס. ואם גנב יגנב ר' יוסי סבירא ליה שכפל המקיר על הפעל נדרש בכ"מ כמו שאמר בעבודה זרה (דף כז) על המול ימול, שסבירא ליה לר' יוסי לא דברה תורה כלשון בני אדם. ואף על גב דבזבחים (דף קח) אמר לר”י דאיש איש, דברה תורה כלשון בני אדם, לא כן בכפל המקור עם הפעל. ופי' שבא לבאר, שבא לשון גננה לדוגמא, והוא הדין אבדה שדומה לגנבה,.ותנא קמא סבירא ליה דברה תורה כלשון בני אדם כמה שאמרו בבבא מציעא (דף צד) ולמדו מן הסברא עיי' בגמ' שם.
קסא. ואם גנב יגנב מעמו כבר בארתי ( צו קנז ) שיש הבדל בענין לקיחה בחזקה, בין לקח ממנו ובין לקח מאתו או מעמו. שבמלת מעמו מצין שלוקח דבר שהוא ברשות חברו, ובזה מביא את הנוקד, שהוא הרועה הגדול. שהוא עצמו עם נעריו שומרים כל הצאן, והגנבה היא מרשותו. ומוציא הצוער אם מסר הבהמה לשומרים צעירים שהם שומרים ורועים בפני עצמם. שאז פטור כי חל החיוב על הצוער. והעתקתי כגי' הגר”א עפ”י המלקט.פסוק יב
אולם לפי זה היה לו לומר יביא עד. ופי' ר' יונתן שכנוי יביאהו, מוסב על בעל הבית שיביא את הניזק לעד על הטרפה. וזה על ידי שיוליכהו אצל הטרפה, והוא עצמו יעיד שנטרף. ור' יוחנן בר"י פי' עדים ממש. כי בטרפת הארי והזאב אשר יקרא עליו מלא רועים, הדרך שימצאו עדים ואז אין מועיל שבועה, וצריך שיביא עדים וכמו שאמר הרמב”ן.
וזה ההבדל בין מה שאמרו תחלה שבנשבר ישבע, ופה אמר שיביא עדים. שפה מדבר במקום שיש עדים. ובזה באר הדבר שיש טרפה שחייב לשלם, כגון טרפה חתול ושועל שיכול להציל. ובאר שמן הסברא יש לומר שטרפה דומה כאבדה. רק ממה שנאמר יביא עד הטרפה לא ישלם, שפי' רבי שמעון למעלה שיש טרפה שמשלם ויש שאינו משלם. ורצה לומר שיביא עד בטרפה הידוע שאינו משלם, כגון טרפת ארי וזאב וכו'. שהוא אונס גדול, ודרך שימצא עדים. ובזה מבואר שיש טרפה שאינו משלם. וכן מוכח ממה שאמר ומת, וכמו שדריש למעלה ( משפטים קנה ) לר' אלעזר, שנשבר דומיא דמת שאינו יכול להציל. ובזה יש לקים גי' הישנה במקצת.פסוק יג
קסד. מעם רעהו. יש הבדל בין מרעהו, ובין מאת או מעם רעהו. שהפעלים המורים על השאלה והלקיחה והקניה, אם בא אחרי מלת מאתו או מעמו, מורים שמוציא מרשות המקנה או הנותן. ועל זה אמר שאינו חייב עד שיוציאנו חוץ לרשותו. (עיינו בבבא קמא דף ע"ט, ובחושן משפט רצא#ה)
קסה. ונשבר או מת. בפרשת שומר שכר סדר ומת או נשבר או נשבה, כפי הכלל המבואר אצלי, שדבר שיש בו חידוש יותר כתוב באחרונה. ומבואר שפטור נשבר חדוש יותר מפטור מת, ופטור נשבה חדוש יותר כי יש לדמותו לגנבה. ולכן פה לענין חיוב, סדר ונשבר או מת לרבותא, שאף מת חייב.
ולפי זה, מכל שכן ששבויה חייב, וזהו שאמרו שמן מת ידעינן ששבויה בכלל.
אולם בגמרא בבא מציעא דף צד שאל, שעדין יש לומר שבויה פטור משום שהוא אונסא דלא סליק אדעתיה. ופירשו, משום דכתיב "או" - לרבות שבויה. והוא על פי הכלל המבואר אצלי באיילת השחר ריד, שמלת "או" מציין החלוקה המינית. ובהכרח כל הדומה לו מפרטי החלוקה בדבר אחד נכנס בכלל החלוקה. כי בחלוקה המינית צריך לעשות חלוקה מכל הפרטים. כמו שאמרנו בהתורה והמצוה ( צו סז ). ואם כן שבויה נכלל בכלל "נשבר", והוא אונס גם כן.
ומה שאמרו "גנבה ואבדה" מנין מובא בבבא מציעא דף צה.פסוק יד
ומפשט הכתוב אין הכרע לזה, דיש לפרש שיהיה עמו בכל הזמן, ויש לפרש שדי אם הוא עמו במקצת הזמן בשעת שאלה או בשעת שבורה ומתה.
וחז"ל ביארו זאת בבבא מציעא דף צה, משום דיש פה יתור, למה כפל שני התנאים, "בעליו אין עמו", "בעליו עמו", הא מכלל הן אתה שומע לאו? וכמו שנאמר בכיוצא בזה בספרא ( שמיני עו ) ובירושלמי ביכורים פרק ב.
ועל כן פי' כי כבר נודע פלוגתת ר' יאשיה ור' יונתן בענין הוי”ו, אם מורה החלוק או החבור, שבארתי בארך (קדושים קא), שפלוגתייהו הוא במאמר תנאי שבא בהתנאי שני ענינים בוי”ו החיבור, כמו (שמות כא טו): "ומכה אביו ואמו מות יומת", שדעת ר' יאשיה שהתולדה "מות יומת" מוסב על כלל התנאי, אם הכה שניהם מות יומת, ודעת ר' יונתן שמחלקינן התולדה לכל ענין בפני עצמו, מכה אביו מות יומת מכה אמו מות יומת.
ואם כן, אם יכתוב רק בעליו אין עמו ישלם. נפרש לר' יאשיה שמוסב על כלל התנאי, וכי ישאל ונשבר ובכל הזמן בעליו אין עמו. ולר' יונתן נפרש בהפך שמוסב לכל אחד מן הנושאים, וכי ישאל וכעליו אין עמו או שנשבר ובעליו אין עמו. לכן כתב גם אם בעליו עמו שבזה יתהפך הדבר. שלר' יאשיה פי' אם בעליו עמו בכל הזמן, ולר' יונתן נפרש אם בעליו עמו בעת השאלה או בעת שנשבר.
ועל כל פנים, לשניהם יש סתירה בין שני המאמרים, ובהכרח לשום פשר דבר שיהיו הבעלים עמו בעת השאלה, וכן מה שאמר "בעליו אין עמו" היינו בעת השאלה, שהוא העיקר ועל ידה התחייב במזונות, עיין בגמרא ותבין.
קסז. אם שכיר הוא בא בשכרו . כלומר שכר הוא נותן לו, ואינו דומה לשואל, לפיכך פטור מאונסין. וכן אינו דומה לשומר חינם, שהוא מהנה ואינו נהנה. לפיכך פטור על גנבה והאבדה. אבל השוכר בא בשכרו והוא מהנה את הבעל הבית גם כן, לפיכך פטור מגנבה ואבידה. ועיין בבבא מציעא דף צה.פסוק טו
ובאונס אמר נערה בתולה ופה לא אמר נערה. שאם למעוטי קטנה, פתוי קטנה אונס הוא. ואם למעוטי בוגרת, בלא זה ידעינן שפטור מקנס, אחר שהקנס לעצמה, הרי מחלה. וידעינן שמדבר בנערה שאינה יכולה למחול זכות אביה. ולדעת הרמב"ם שאם בא עליה פעם אחד נעשית קדשה. ופירשו מפרשי דבריו [שלא יסתור את עצמו ממה שאמר בפ”א מה' אישות אל מה שאמר בה' נערה בתולה,] שאם היא ברשות אביה, ואביה מוסר להזנותה, לא נעשית קדשה בפעם אחת. ממילא ידעינן שפה מיירי בנערה שהיא ברשות אביה, שאם הוא בוגרת נעשית קדשה ואין לוקה ומשלם.
קסט. אשר לא אורשה . רבי יוסי הגלילי מחלק בין לשון אורשה ובין מאורשה. שהפעל הבינוני, מאורשה מציין שהיא עדין מאורשה. ופעל העבר אורשה, מציין שאורשה עובר אף שעתה היא פנויה. ורבי עקיבא לא רצה לפרש כן, דאם נתאלמנה או נתגרשה, הרי היא ככתולה דעלמא. דהא כתובתה מאתיים. ועל כרחך פי' שאורשה לאיש והיא עדיין ארוסה.
ואמר זה באונס, מגביל נגד מה שאמר שם תחלה, כי ימצא איש נערה בתולה מאורשה לאיש . שאז חייב סקילה. נוכל לטעות שגם פה מדבר בארוסה ובקנס, אף על גב דמיקטל, משלם. לכן אמר שפה מדבר בשאינה ארוסה, כי בארוסה אין לה קנס. אבל נתארשה ונתגרשה, דומה כלא אורשה.
ומה שאמרו זה גם במפותה הוא ללמד גזירה שווה שהם חמשים שקלים. וכן פי' הש"ס כתובות (דף לח). ולדעת ר”ת בתוס' קדושין (דף יח ע"ב), שגורס לרבי עקיבא כיון שבגד בה אינו יכול למכרה., יש לומר רבי יוסי הגלילי אזיל לשטתו שאמר במכילתא על וכי ימכור איש את בתו לאמה . שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות. ואם כן, אם נתארסה פעם אחת, נגרע כח האב לענין מכירה, והוא הדין לענין קנס. ורבי עקיבא לשטתו שיכול למכור לשפחות אחר אישות, לכן סבירא ליה שעל ידי שנתארשה מכבר, לא נגרע כח האב כלל. אמנם על מה שאמרו תוס' (ריש פ' אלו נערות) שגם בתולה מן הנשואין, יש לה חמשים שקל. וכדבריהם נמצא בירושלמי פ"ק דכתובות, צריך עיון דהא היא יצאה מרשות מאב לענין נדרים, ולא שייך הטעם הואיל ורשאי בהפרת נדריה. ומזה הוכחה לדעת הרמב"ם (פ"ב מה' נערה בתולה) שלא חשש לדברי הירושלמי.
קע. מהר ימהרנה . פרש"י יפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו. שכותב לה כתובה וישאנה. והרמב"ן השיג עליו שאם ישאנה אין לה קנס, ואם יגרשנה אחר נשואין אין לה כלום. דכתובת אשה דרבנן. אבל פי' מהר השלוחים, שאדם משלם לארוסתו כלי כסף וכלי זהב ובגדים. והם הנקראים סבלונות בלשון חכמים. ודבריו פלואים, הלא הסבלונות הם בודאי אינם מן התורה. גם יש הבדל בלשון בין מהר ובין מתן, כמו שנאמר הרבו עלי מאד מהר ומתן (בראשית לד). שמתן הם הסבלונות ומהר הוא הכתובה.
ומה שאמרו שכתובה היא דרבנן, כבר האריך בזה המ”ל (פ"א מה' נערה בתולה ה"ג) שסבירא ליה לרש”י כדעת הרמב"ם שכתובתה מאתים אף על פי שהיא בעולה. שכן הוא גזירת הכתוב שיתן לה כמהר הבתולות. ועיין בשו"ת נוב"י מהדורה תנינא (סי' לג) מה שאמר בזה. וכן מדויק בלשון המכלתא שמובא בירושלמי דכתובות בשם ר' ישמעאל. שאין מהר אלא כתובה. רצונו לומר שהוא גזירת הכתוב שתחת שבאונס או כשאביה ממאן צריך לתת חמשים כסף, כשישאנה צריך לכתוב לה כתובה מסך הזה.
קעא. לו לאשה מלת לו מיותר ומציין הראוים לה. ויש לומר דאתיא ככולי עלמא, ואינו מדבר לענין קנס, רק שלא ישא אותה. וכמו שאמר הרמב"ם פ"א ה"א. אך אם כן מאי קא משמע לן, וצריך לומר דאתיא כרבי שמעון בן מנסיא (דף כט ע”ב) שפטור מן הקנס.
קעב. מהר ימהרנה כו' ת”ל ואם מאן ימאן אביה ובאונס צריך לתת החמשים כסף אף שנושאה לאשה. ולפי זה יש לומר שאם אביה לוקח ממנו חמשים כסף, שוב אינו יכול לעכב הנשואין. על זה למד קל וחומר, ואיתא בשם מימרא דרבא (כתובות דף לט ע"ב) עיי"ש.פסוק טז
ומזה הוציא רבי יוסי הגלילי (מובא בכתובות דף מד ע”ב) לרבות יתומה לקנס. אחר שצריך גם דעתה. וכבר פי' רש"י שם דלא יתומה משמע מרבוי הכתוב. אלא דבין הוא בין אביה יכולים לעכב. ומה שאמרו ימאן אביה להורות שהקנס שיך לאביה. וכן מבואר בתוס' (דף לט ע"ב ד"ה אין לי) וכבר כתבו התוס' בסנהדרין (דף עג ע"ב ד”ה במפותה) דיצוייר קנס במפותה היכא שאומרת בשעה שבא עליה שאינה מוחלת הקנס.
קעד. כסף ישקול . לא באר כמה ישקול ולמדו וה מאונס. ששם אמר ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה. שממה שאמר תחת אשר ענה בסוף המאמר, מבואר שהחמשים כסף הם בעבור השכיבה. וכולל גם מפותה שלא ענה אותה כי שכבה עמה מרצונה. ומה שלו תהיה לאשה הוא בעבור הענוי שאנסה, ולכן אין זה נוהג במפותה שלא ענהאותה.
ואם כן מבואר שגם במפתה יתן חמשים כסף, והוא הדין שגם שם ישקול שקלים (וכנ”ל משפטים קסט ) .ומה שנאמר כמהר הבתולות, מלמדנו שמה שאמר מהר ימהרנה, המוהר הוא חמשים כסף וכמה שאמרו בכתובות (דף י) שיהיה זה כמהר הבתולות, ומהר הבתולות כזה.מכאן סמכו לכתובת אשה מן התורה. ועל כורחך שבא ללמד ונמצא מלמד.פסוק יז
פסוק יח
פסוק יט
ומה שאמרו שנאמר את ה' היו יראים , נדחקו בזה המפ'. אבל למה שפירשתי הפסוקים האלה בפירוש מלכים, יש מכאן ראיה ברורה לרבי שמעון. ששם אמר שישראל שעבדו בשתוף נעקרו על זה מן העולם. כי רק הכותים היו יכולים לעבוד בשתוף. עי”ש.
והנה הראב”ע פי' שמה שאמרו זובח לאלהים יחרם , כולל גם העמים הדרים בארץ ישראל וכדעת יש אומרים. ואמרו שישראל נצטוו לשרש אחרי עבודה זרה ועובדיה. והתורה נתנה אותות להכיר המקומות ששם עובדים אותה ולאבד את שמם מן המקום ההוא. וגי' הילקוט על הגלוים לא על הנסתרים. וזה נכון יותר.פסוק כ
פסוק כא
ורבי עקיבא מכללם, לא פירשו כן. וחפשו בכל אלה ד' מקומות לדרוש בכלל ופרט, או רבוי ומעוט. וסבירא ליה דהכתוב דוקא, והוא הדין בכאן, אמר שהכתוב לא דבר רק באלמנה ויתום. ומה שאמרו באלמנה ויתום שדרכן לענות, ורצונו לומר אף אלמנתו של מלך, כמה שאמרו הרמב"ם, אחרי שרובן דרכן לענות. ועל זה אמר כל אלמנה. וסבירא ליה דלא דרשינן טעמא דקרא. ור' ישמעאל יסבור כרבי שמעון גבי חובל בגד אלמנה, דדרשינן טעמא דקרא. ואין חלוק בין אלמנה ויתום ובין כל אדם שהוא נדכא ונענה כמוהם. ולדידי' רצונו לומר, שלא בא הצווי על אלמנתו של מלך.
ומה שאמר לר"י שאר כל אדם מנין תלמוד לומר תענון. יש לומר שדייק ממה שבא בלשון רבים., והיה לו לומר לא תענה שכל הפרשה דבר בלשון יחיד. שהלשון מורה שמזהיר את הבית דין והצבור שישגיחו על זה. שהם אביהם של יתום ודין אלמנות וצריכים להשגיח על זה. ומצד זה תפס אלמנה ויתום, כי בשאר כל אדם אין האזהרה על הבית דין רק על כל יחיד שלא יענה את חברו.
ומה שאמרו אם ענה תענה אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט. התבאר אצלנו שכפל, המקור על הפעל מציין שבכל אופן שיעשה הפעל. ודעת התנא קמא שמצין שבכל אופן שיענה אף ענוי מועט. ודעת רבי שמעון שיענה וישנה. וכבר הבאתי דוגמא לזה בפרשת בא על פסוק ובשל מבושל. וכפי הנראה לר"י, שסובר שהוא שם הדוגמא, והוא כולל כל אדם, כן כולל כל ענוי. ולדידיה מלת כל רוצה לומר כל מיני החלשים הדומים כיתום ואלמנה, לא תענון אף ענוי כל שהוא.
ולרבי עקיבא [שכן יסבור גם רבי] שרק בדתום ואלמנה ידבר, סבירא ליה שדבר בדוקא שיענה וישנה. ותראה מהמעשה שהביא. שר' ישמעאל אמר לר' שמעון מימיך בא אצלך אדם לדין וכו'. והוא דעת ר' ישמעאל [בפרט להאומרים שבעל פלוגתא דפה הוא ר' ישמעאל הנהרג]. שהצוי הוא בכל אדם ובכל ענוי אף ענוי מועט. וזהו שאמרו אמרה תורה אם ענה תענה אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט. ורבי עקיבא לשטתו שאינו מדבר רק ביתום ואלמנה ורק כשיענה וישנה, לא קבל סברא זו, ואמר לתלמידיו התקינו עצמכם לפורענות. ואמר שסלק את הצדיקים האלה שלא יראו בצרות העתידות לבא.פסוק כב
ומה שאמר צעק יצעק אלי, שבזה ימהר לנקום נקמתו יותר ממי שאינו צועק. ושעורו אם ענה תענה אותו שמע אשמע צעקתו, בכל אופן. ואם יצעק אלי, שמוע אשמע במהירות יותר.
ובנוסח המכלתא נדפס בטעות, והנוסחא שהבאתי היא נוסחת הילקוט.פסוק כג
פסוק כד
קפג. אם כסף תלוה מחוקי הלשון שיבא הפעל קודם השם אם לא כשבא השם לדייק איזה דבר, כמה שאמרנו באילת השחר ( פרק י"ב ). וגם שהיה די לומר אם תלוה את עמי. ופי' חז"ל שבא לדייק שאיסור רבית לא שייך רק בהלואת כסף. אבל כסף בפירות, הינו שפוסק לו פירות, כיון דהוה דרך מכר אין זה מלוה. וכן כשנותן לו פירות, ופוסק לו לפרוע מעות אפילו יותר משויו, אין זה רבית קצוצה. ויותר מזה אפילו נותן לו אח"כ פירות בעד המעות, אף על גב שאם היה מלוה תחלה על אופן שישלם לו פירות יותר, היה רבית קצוצה, כדתיב ובמרבית לא תתן אכלך (ויקרא כה). מכל מקום בהאי גוונא שנתן לו הפירות דרך מכר לקבל ממנו דמיהם, אין זה ריבית. ופירושו בכסף אתה מלוהו רצונו לומר בכסף הוא דרך הלואה, אבל בפירות הוא לרוב דרך מכר, כ"פ בפ"י עי"ש.
קפד. תלוה את עמי את העני עמך . סדר הכתוב לדבר תמיד בדרך לא זו אף זו, כמבואר אצלנו בכמה מקומות. והיה לו לומר בהפך אם תלוה את העני את עמי. שזה רבותא יותר שגם להעשיר לא יהיה כנושה. ועל כורחך שסדר דבריו בדרך הקדימה והאיחור. שעמי קודם לעם אחר ועני להעשיר ועני שעמך לעניים אחרים, ומובא בבבא מציעא (דף עא).
קפה. לא תהיה לו כנושה . הכ"ף, מורה שאף שרק מתדמה בעיניו כנושה אסור. וכן הוא בבבא מציעא (דף ע"ה). וסים בלשון רבים לא תשימון, ללמד שגם העדים והסופר עוברים שהם המשימים.
ובמה שאמרו כשה"א אל תקח מאתו, הגיה הגר"א לא תשיך שהיא אזהרה ללוה. שזה ההבדל בין תשוך בקל ובין תשיך, שהוא פעל יוצא לשלישי. שהלוה מסבב שהמלוה ישוך אותו. ובגמרא חשב ששה לאוין עיי”ש וברמב"ם (פ"ד מה' מלוה ולוה).פסוק כה
עוד מבואר בשולחן-ערוך, שמה שנאמר שם " לא יחבול רחים ורכב ", לא נאסר לחבול כלי אוכל נפש אם הלוה נתנם לו מדעתו, כמו שאמר שם בשולחן ערוך (סעיף ז). וכן הדין בחובל בגד אלמנה שמותר בנתנה לו מדעתו, אפילו שלא בשעת הלואה שמה שאמרו בכגון האי גוונא שם. ולענין שמחויב להחזיר, מבואר שם שאף אם נתנם הלוה מדעתו שלא בשעת הלואה מחויב להחזיר. והוא תמוה, שאם נאמר שלענין השבת העבוט בלילה, נכלל בלשון חבלה אף שנתנם מדעתו. ראוי שיהיה כן גם לענין חובל כלי אוכל נפש וחובל בגד אלמנה, שלשון חבלה אחת. וכבר השיגו בזה על הרמב”ם, שמחלק לשיטתו במשכנו בשעת הלואה כלי אוכל נפש ובגד אלמנה, שאף בשעת הלואה אסור. ולענין השבת העבוט מודה שבמשכנו בשעת הלואה אינו חיב להחזיר. והקשו עליו שבשניהם כתיב לשון חבלה. והשתא יקשה כן גם על ההלכה שבידנו.
אולם, אחרי העיון, יש הבדל בין חבל ובין עבט. שחבל בא תמיד על שממשכנו בעל כרחו שלא בשעת הלואה. ועבט בא על המשכון שהלוה נותן מדעתו בשעת הלואה. ובא גם כן אם נותן המשכון אחר הלואה ברצון טוב להפיס דעת המלווה שדואג על מעותיו. והנה, בפרשת תצא מדבר שכבר הוא חייב לו, כמו שנאמר כי תשה ברעך משאת מאומה. ואמר על זה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו . ואם כן מדבר שהלוה רוצה לתת לו משכון מדעתו, והזהיר שגם באופן זה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. אף שהלוה נתנו מדעתו, יקבלנו בחוץ ולא יבא אל ביתו. ועל זה אמר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש . אם כן למדנו, שאף שהיא עבוט, היינו שהלוה נתנו מדעתו, צריך להשיב לו. מה שאין כן בחובל רחים ורכב ובחובל בגד אלמנה, שתפס לשון חבלה; ידעינן שאם הלוה נותן מדעתו מותר, שזה אינו חובל רק מעבט. שאם גם זה היה אסור, היה לו לומר לא תעבוט.
ובפרשת משפטים אמר אם חבול תחבול , שפירושו שממשכנו בעל כרחו, וזה אי אפשר שיהיה על ידי המלוה עצמו, דהא עובר על לא תהיה לו כנושה; ואם כן, מדבר שממשכן על ידי שליח בית דין. ולמדו שגם שליח בית דין אסור לבא אל ביתו. דהא במה שאמרו בפרשת תצא לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו , מדבר שהלוה נותן מדעתו, ואעפ"כ אסור לו ליכנס אל ביתו לקבלו. ולא עדיף שליח בית דין שלוקח בעל כרחו מן המלוה שלוקח מדעתו של לוה. שגם זה לוקח ברשות ואסור לבוא אל ביתו. ועל זה אמר בבבא מציעא (דף קי”ג) שכפל בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט . [שהוא מיותר אחר שכבר אמר לא תבא אל ביתו,] ללמד שבכל אופן לא יבא אל ביתו אף שהוא על ידי שליח בית דין.
והנה, בפרשת משפטים, שמדבר בחובל בעל כרחו על ידי שליח בית דין, שעל כרחו לוקח בגדו בחוץ. ולא יוכל לקחת רק כסות יום, כי כסות לילה לא נמצא אצלו בחוץ רק בביתו, והרי אינו רשאי לבא אל ביתו. לכן אמר, עד בוא השמש תשיבנו לו, כי צריך להחזיר ביום והחיוב חל עליו עד בא השמש. כי בלילה יוכל לעכבו אצלו. ובפרשת תצא, שמדבר שהלוה מוציא העבוט מרצונו, בודאי מוציא כסות לילה שאין צריך לו ביום רק בלילה. לכן אמר, השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש. כי ביום אין צריך להחזירו.
ובזה דברי המכילתא פה מבוארים.
ועין בירושלמי בבא מציעא פ"ט ובבלי (דף קיד) לבד מה שאמר ר' ישמעאל "בא הכתוב ללמדך". שבזה מישב סדר הכתובים אם כסף תלוה [שפי' ר' ישמעאל שהוא חובה] אם חבול תחבול. רצונו לומר: אף על פי שצויתי שלא תהיה לו כנושה, בל תחשוב שתאבד את שלך. כי תוכל לחבול בעל כרחו על ידי הבית דין. ואף שתשיב כבוא השמש, יועיל לך שלא תהית שביעית משמטתו ולא נעשה מטלטלין אצל בניו כמה שאמרו בבבא מציעא (דף קטו).פסוק כו
ור' נתן בא לדיק גדר שם שמלה, והבדלו מן כסות ובגד. שהשמלה היא החשובה והיקרה, כמו שנאמר וישאלו ממצרים כלי כסף וכו' ושמלות (שמות יב), שמלה לכה קצין תהיה לנו (ישעיה ג) ושמלות ונשק ובשמים (מלכים א' י) ובשלמות הרבה מאד (יהושע כב) והסירה את שמלת שביה (דברים כב). פי' בספרי שהיו מתקשטות בבגדים יקרים בעת מלחמה. ועל ושמת שמלותיך עליך (רות ג) פי' במדרש אלו בגדי יום טוב. וכן על ולא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כב) פי' בספרי תכשיטי נשים. ועל זה אמר שאף אם הוא שמלתו שהיא שמלה יקרה, אחר שהיא נופלת לעורו אין למכור אותה.
והוא כדעת ר' ישמעאל ורבי עקיבא בבבא מציעא (דף קיג) דכל ישראל ראוים לאותו אצטלא. והתנא קמא סובר כברייתא שם דפליג בזה. וכפסק הלכה בח”מ [סי' צו סעיף כ"ב] ודעתו שתפס שם שמלה מצד ההבדל השני שבא גם על הסדין ששוכב עליו ואינו תפור למדת האדם. כמו ופרשו השמלה לפני זקני העיר (דברים כב). ועל כן אמר היא שמלתו במה ישכב , שכולל החלוק שבו שוכב בלילה והוא דבוק לעורו. ומיתור הלשון מביא המצע ששוכב עליו.
ומה שאמר ושמעתי כי חנון אני , מודיע שלא ישמע מצד מדת הדין. כי מצד הדין יוכל המלוה לומר שגובה את שלו. רק מצד שברא העולם מצד החנינה, וכל בני העולם חייבים לו חובות גדולות. והוא נוטל כל הנשמות למשכון לילה ומחזירן ביום מצד החנינה. ומצד זה יעניש את הבלתי מתנהג כדרכיו בחסד וברחמים שבו תלוי הנהגת העולם וקיומו.
קפז. כי היא כסותה לבדה . מפרש לפי הפשט שמלמד הדין המבואר במשנה (דף קיג) היו לו שני כלים, נוטל אחד ומניח אחד ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרשה ביום. ופירש רש"י שחובו כנגד שניהם, ומשכנו בשניהם. יחזיר לו את הצריך לו עתה. ועל זה אמר שבאם לקחת ממנו כסות יום וכסות לילה, תשיב כסות יום ביום וכסות לילה בלילה. וכסות הוא מה שמתכסה בו מלמעלה שהיא הטלית שהולך בו ביום. ואחר שאין לו רק כסות אחד לבד תחזיר לו. וגם את החלוק שלובש בלילה, תחזיר בלילה. ועל זה אמר שמלתו לעורו שהוא החלוק שהוא אצל העור, וגם את המצע שוכב עליו.
ור' נתן בא לדיק גדר שם שמלה, והבדלו מן כסות ובגד. שהשמלה היא החשובה והיקרה, כמו שנאמר וישאלו ממצרים כלי כסף וכו' ושמלות (שמות יב), שמלה לכה קצין תהיה לנו (ישעיה ג) ושמלות ונשק ובשמים (מלכים א' י) ובשלמות הרבה מאד (יהושע כב) והסירה את שמלת שביה (דברים כב). פי' בספרי שהיו מתקשטות בבגדים יקרים בעת מלחמה. ועל ושמת שמלותיך עליך (רות ג) פי' במדרש אלו בגדי יום טוב. וכן על ולא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כב) פי' בספרי תכשיטי נשים. ועל זה אמר שאף אם הוא שמלתו שהיא שמלה יקרה, אחר שהיא נופלת לעורו אין למכור אותה.
והוא כדעת ר' ישמעאל ורבי עקיבא בבבא מציעא (דף קיג) דכל ישראל ראוים לאותו אצטלא. והתנא קמא סובר כברייתא שם דפליג בזה. וכפסק הלכה בח”מ [סי' צו סעיף כ"ב] ודעתו שתפס שם שמלה מצד ההבדל השני שבא גם על הסדין ששוכב עליו ואינו תפור למדת האדם. כמו ופרשו השמלה לפני זקני העיר (דברים כב). ועל כן אמר היא שמלתו במה ישכב , שכולל החלוק שבו שוכב בלילה והוא דבוק לעורו. ומיתור הלשון מביא המצע ששוכב עליו.
ומה שאמר ושמעתי כי חנון אני , מודיע שלא ישמע מצד מדת הדין. כי מצד הדין יוכל המלוה לומר שגובה את שלו. רק מצד שברא העולם מצד החנינה, וכל בני העולם חייבים לו חובות גדולות. והוא נוטל כל הנשמות למשכון לילה ומחזירן ביום מצד החנינה. ומצד זה יעניש את הבלתי מתנהג כדרכיו בחסד וברחמים שבו תלוי הנהגת העולם וקיומו.פסוק כז
לפי זה שניהם מודים שלמדין מכאן ברכת השם וקללת דיין. כי שם אלהים משותף לאלהים ולשופטים. וכמה שנאמר במו”נ ח”א. רק דפליגי איזה עקר בכונת הכתוב. שלרבי עקיבא נכון מה שאמרו אצל אלהים לא תקלל כי לא יצדק לשון ארור באלהות שלא יתפעל מדבורו. אבל ממה שהיה לו לומר לא תקל מנחי ל"ה, כי גם להקלות כבוד ה' אסור כי גדול כבודו. וכמו ארור מקלה אביו ואמו (דברים כז) אב ואם הקלו בך (יחזקאל כב). ומה שתפס תקלל מפעל הכפל, מורה שהוא משותף גם לדיינים שעומדים תחת אלהים לעשות משפט בארץ. ומצוה בל יקללם על המשפטים האלה שצוו לחבל שמלתו על ידי שליח בית דין, ושישיב לו העבוט ביום. ועמהם יברך ה' שצוה על המשפטים האלה. ולכן תפס שם קללה שעל הדיין אינו מוזהר על העדר הכבוד רק על הקללה.
ולדעת ר' ישמעאל עקרו נאמר על הדיין, ואזהרה לברכת השם גמר קדש מחול. ולדידיה היה יכול לכתוב על שניהם פעל תאורו וגם לא היה צריך לכפול האזהרות, רק לכתוב אלהים ונשיא לא תאור. וז”ש אני אקרא ונשיא לא תאור, אחד ושיא ואחד דיין במשמע. רצונו לומר שעל שניהם יכול לומר לא חאור. ומשיב שחלקם לשני אזהרות לחייב על כל אחד בפני עצמו, [וזה כדעת הרמב”ם ודעמיה, בלאו דנא ומבושל ושאור ודבש].
ומה שאמרו שאר בני אדם מנין, כ"ה בספרא קדושים ( קדושים לד ) ובארתיו שם כפי הפשט עי”ש. אולם ממה שאמרו על זה שחיב בד' דברים וכו' ומשום לא תאור. משמע שדריש מה שנאמר בעמך, שהוה ליה למימר נשיא עמך. ופי' שרצונו לומר שהב' מורה גם על הצירוף עם עמך. שלא תאור הנשיא עם העם הנלוים אליו. כי המארר הנשיא דרכו לארר כל הטפלים אליו, שמריבים ריבו ומכבדים אותו. ועיין מה שאמר בזה הרמב"ן בספרו על ס' המצות [מל"ת שיח] ובמגלת אסתר שם.
וההבדל שבין מה שאמרו לר' ישמעאל שלא אמר אלהים ונשיא לא תאור, כדי לחייב על כל אחד בפני עצמו, וריב"ב אמר ששומעני שלא יהא חיב עד שיהא דין ונשיא. תלוי בפלוגתת ר' יאשיה ור' יונתן. שר' ישמעאל סבירא ליה כר' יונתן שאמר מכה אביו ואמו, משמע כל אחד בפני עצמו. וגם אם יכתוב אלהים ונשיא נפרש או זוה או זה. וריב”ב סבירא ליה כר' יאשיה שהוא"ו מורה החבור, ולכן אמר שהיתי אומר שאינו חיב עד שיהיה דיין ונשיא. וכבר אמר ר' ישמעאל בבבא קמא (דף עא) וטבחו או מכרו, או לרבות את השליה. וזה כר' יונתן שמלת או מיותר דלר' יאשיה צריך מלת או לחלק.
ומה שאמרו בעמך בזמן שעושים מעשה עמך, מובא בגמ' סנהדרין ובכמה מקומות. ועיין עוד בספרא קדושים ( קדושים קד ) ובמה שאמרתי שם.פסוק כח
והתבאר אצלי שפעל אחר נגזר משם אחר, ובא על הזמן. אם מאחר הזמן המיועד לאיזה דבר. ובמה שאמרו כי תדור נדר לא חאחר לשלמו , בארו חז”ל זמן המיועד לשלום הנדר כמה שאמרו בפ"ק דר”ה. אבל במה שאמרו פה לא האחר, שאין לומר זמן קבוע. על כורחך בא על צד שמאחר את הראוי להקדים.
ומצד הסברא ראוי להקדים בכורים לתרומה. שהגם ששנהם קרויים בשם ראשית ותרומה, הבכורים קרוים בכורים ומלאה שמורה שיופרשו מבכורי הפירות בעודם בטבלים והפירות במלאותיה. והוא קודם לתרומה שקרויה דמע שצריך להפריש הדגן והתירוש והיצהר. ומטעם זה ה"ה שהסברא נותנת להקדים תרומה למעשר שקרוי ראשית. ומעשר ראשון למעשר שני אחר שנמצא בתוכו תרומת מעשר. ועין בתרומות (פ”ג מ”ז) ובתמורה (דף ז).
ומה שאמרו מה שעשה עשוי, בארו בתמורה שם עי”ש :פסוק כט
קצא. שבעת ימים יהיה עם אמו . בפ' אמור אמר והיה שבעת ימים תחת אמו . וכבר בארתי בפירוש הספרא שם ( אמור קכה ) שר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן קורחה אמר, תחת אמו פרט ליתום. וזה דעת התנא קמא דפה שפי' תחת אמו שתהיה אמו קיימת. ולבל נפרש שירבץ תחת אמו ממש, למדנו מפה שאמר עם אמו וכן תחת פי' בסמוך לה. וריה"ג מחלק בספרא שם בין בכור לקדשים. שבבכור שצריך שתהיה אמו קיימת בלדתו ולכן אמר עם אמו. ובקדשים כשר יתום, לכן אמר תחת אמו. רצונו לומר שיעמוד במקומה אם מתה. שהנולדים הם העומדים תחת מולידיהם בקיום המין. כמו תחת אבותיך יהיו בניך (תהלים מה). וכן סבירא ליה לר' נתן פה.,
ובמה שאמרו ד"א מה בכור קדש וכו' בא לתת עוד טעם על מה שאמרו שאמר פה עם אמו ושם אמר תחת אמו. כי הבכור לא יצויר שאמו תהיה קדש, שאין בכור נוהג בקדשים. לכן אמר עם אמו כי יונק ממנה. אבל ביתר קדשים משכחת שאמו קדש, ואז אינו עם אמו, כי אסור לו לינק ממנה. רק הוא עם תחת אמו, רצונו לומר עם המניקה אותו שהיא תחת אמו ובמקומה, ולמד זה מבכור. ויתר הדברים מבוארים במעילה (דף יג) עי”ש.
קצב. ביום השמיני תתנו לי . ולא באר שראוי לתתו גם מיוום השמיני והלאה, כי למד ממה שאמר גבי קדשים ומיום השמיני והלאה ירצה . ומלשון המכלתא משמע שממה שאמרו ומיום השמיני והלאה, ידעינן שראוי גם ביום השמיני. והוא עפ”י הכלל שבארתי בפ' בחקותי ( בחוקותי ס ) שיש הבדל בין והלאה ובין ומעלה. שבלשון והלאה גם היום ההוא בכלל. ועל זה אמר מה להלן להכשיר בן שמיני ומשמיני להלן.
ולפי זה עקר כגי' הילקיט שאינו גורס מה שאמרו מה כאן ביום שמיני וכו'. אולם לגי' ספרינו שגרס זה, צריך למחוק ברישא מלות בן שמיני, וכן הגיה הגר”א. ולמה שאמרו בזבחים (דף יב) ובחולין (דף פא) ר' אפטוריקי רמי וכו' שלמד במה שנאמר שבעת ימים יהיה תחת אמו , שאסור להקדישו מחוסר זמן [עיין במ"ל פ”ג מהלכות איסורי מזבח סוף הלכה ח'] ובליל שמוני מותר להקדישו ואסור להקריבו עד יום שמיני. וזה רק בקדשים, כי הבכור קדש מרחם. לכן אמר בקדשים תחת אמו שיהיה במקומה ומדרגתה, שלא יקדישהו קודם. אבל בבכור לא יכול לאמר תחת אמו, כי אינו עמה במדרגה אחת כי הוא קדוש. ובבכור שאמר בו כן תעשה לשורך לצאנך שלמד שיטפל עמו שלטים יום, אין צריך לומר מיום השמיני והלאה, שלבר ידעינן שיוכל לתתו גם אחר שמיני דהא מטפל בו שלשים יום.פסוק ל
ואיסי בן גוריא סבירא ליה כר”ש שלמד בחולין (קט”ז) ובכ"מ, שבב"ח אינו אסור רק באכילה. משום דכתיב כי עם קדוש אתה , והקדושה לא בא על איסורי הנאה רק על איסורי מאכלות כמו בכאן. ומה שאמרו שנאמר כאן, רצונו לומר גבי בב"ח, ולהלן רצונו לומר גבי טרפה.
קצד. ובשר בשדה טרפה לא תאכלו . שם טרפה ופעל טרף הונח בעצם על החיות הטורפות את החלשים מהם. ונקראת טרפה כל שהוכתה על ידי צפורן הדורס מכה שאי אפשר שתחיה עוד. הגם שעתה היא חיה עדיין. כי אם כבר מתה, כבר הזהיר על הנבלה. ואם הוכתה במקום שתוכל לחיות, אין סברא שתאסר באכילה. ועל זה אמר בספרא (סוף שמיני קעג ) להבדיל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. בין טרפה כשרה ובין טרפה אסורה. רצונו לומר כשהכה אותה שלא בצפורן, או שלא כנגד החלל. שאז יכולה לחיות, היא טרפה כשרה. ומבואר ממילא שה"ה בכל מכה שאירע לה ושאי אפשר שתחיה ממנה, דינה כטרפה. שמה הבדל בין אם בא סבת החולי הממיתה על ידי אריה או על ידי ד”א. ומזה קבלו חז"ל הע' מיני טרפוות.וכמו שאמר הרמב"ן בהשגותיו למנין המצוות [בשורש השני].
ומה שאמרו ובשר בשדה טרפה, אין לומר דוקא בשדה וטרפה שבבית מותרת. דבאיזה סברא נאמר כזאת. והרי אמר נבלה וטרפה לא יאכל, הרי אסר טרפה סתם שכולל אף בבית כמו נבלה. וז"ש הקיש טרפה לנבלה. ומבואר אצלנו שדרך הכתובים שדבר שיש בו חדוש יותר יאמר לבסוף. ועל כן אמר נבלה וטרפה, כי טרפה שהוא עדין חי חדוש יותר מן נבלה שמתה. ואם נאמר שטרפה אינה רק בשדה, אם כן נבלה חדוש יותר מן טרפה שהיא אסורה אף בבית ,והיה לו לומר טרפה ונבלה. וכל זה נכלל במה שאמרו הקיש טרפה לנבלה. ועל כורחך שמה שנאמר ובשר בשדה, לאו דוקא, רק שדבר בהוה שדרך החיות הטורפות להמצא ולטרוף בשדה.
אולם בכל זאת מלת ובשר מיותר, שהיה לו לומר וטרפה בשדה לא תאכלו, כמה שאמרו בכמו שאמר בכמה מקומות. ומזה הוציאו בחולין (דף ק”ב ע"ב) שכולל בשר מן החי. כי טרפה שם על כל הבהמה שנטרפה. ופה אמר שגם בשר טרפה, הינו שלא טרף כל הבהמה רק טרף ותלש בשר מן הבהמה, לא תאכלו. כי שם בשר כולל גם חלק מן הבהמה. וכן מבואר בדברי הרמב"ם (פ”ד ה”י) שהחותך בשר מן החי היא טרפה בעצמה. ובחשבונו מנין הלוקין [בפי”ט מה' סנהדרין] לא חשבו בפני עצמו, כי נכלל במה שחשב טרפה שם בסי' פ"ט. ועין בפר”ד (דף סח ע”ד) שתמה בזה בחנם על הרמב"ם. וכבר באר הרמב”ם (במל"ת קפא) שפשט הכתוב הוא כמו שנזכר במכלתא שדבר בהוה.
ובכל זאת אחר שמלת בשדה הוא מיותר, קבלו חז"ל שנכלל בזה כונה שניה. והוא כך, ובשר בשדה טרפה הוא, לפיכך לא תאכל אותו. ושם שדה, הוא הפך הבית והמחיצה כמה שאמרו בפ' אחרי ( אחרי צו ), וכולל כל בשר שיצא חוץ למחיצה. כמו בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה, ובשר קדשים קלים חוץ לחומה, או בשר הפסח שיצא חוץ לחבורה, או כשהוציא העובר את ידו (כמה שאמרו בחולין דף סח). ועל כולם לוקין, וכמו שאמר הרמב"ם (פי"א מעשה הקרבנות) וכן במנין הלוקין בה' סנהדרין. וכן כתבו התוס' בחולין שם, ובמכות (דף יח) שלוקין [הפך מה שאמרו ביומא דף לו ד”ה בלאו דנבלה].
והדברים מוכרחים בעומק הלשון, שהיה לו לומר ובשר טרפה בשדה. דהא טרפה מתאר שם בשר, וצריך לסמוך אליו. ואח"ז יבאר המקום שנמצא בשדה.וממה שהפסיק במלת בשדה, מבואר שהוא תואר לבשר, וטרפה הוא הנשוא. בשר הנמצא בשדה דינו כטרפה. ואם כן דרושים אלה מיוסדים בעומק הלשון וסדרו.
קצה. לכלב תשליכון אותו . ובנבלה אמר לגר אשר בשעריך תתננה (דברים יד) שמותר בהנאה. ומשמע שהטרפה אסורה בהנאה. אך זה אי אפשר דהא הנבלה חמורה מהטרפה שמטמאה במשא. וכיון שהיא מותרת בהנאה כל שכן טרפה. רק פי' כמו שאמר הראב"ע שאמר לכלב בפת”ח. הכלב הידוע שומר הצאן, שהוא נהנה במה שנותן מוון לכלב שמזונתיו עליו. והכלב הציל את בשר הטרפה מפי החיה ושיך לו בשכרו, כי הוא השומר קנין אדוניו וצאנו. והוא שמר צאן אדוניו במצרים והכיר את קונו ושמר את צאנו לא חרץ עליהם לשונו. ואף שבעלי חיים אינם בעלי שכר ועונש כי פעולתם טבעית, אמר הקב"ה תן לו שכרו. שמזה ילמד אדם מוסר לדעת דרכי ה.' שכל שכן שיש שכר ועונש להאדם שהוא בעל בחירה. וכן אמר ירמיה (ירמיה יז) שהעושה עושר ולא במשפט, ילמד מוסר מן הקורא שאוסף לקנו ביצים של עופות אחרים, ולבסוף מקבל עונש על ידם. כדי שיהיה זה מוסר להעושה עושר בגזל שבחצי ימיו יעזבנו.
<< · התורה והמצוה על שמות · כב · >>
קיצור דרך: mlbim-jm-22