בבא קמא נח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לא מבעיא קאמר לא מבעיא אכלה דמשלמת מה שנהנית אבל נחבטה אימא מבריח ארי מנכסי חבירו הוא ומה שנהנית נמי לא משלם קמ"ל ואימא ה"נ מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו הוא האי לאו מדעתו אי נמי מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא היכי נפל רב כהנא אמר שהוחלקה במימי רגליה רבא אמר שדחפתה חברתה מ"ד שדחפתה חברתה כל שכן שהוחלקה במימי רגליה ומאן דאמר שהוחלקה במימי רגליה אבל דחפתה חברתה פשעה ומשלמת מה שהזיקה דא"ל איבעי לך עבורי חדא חדא אמר רב כהנא לא שנו אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה משלמת מה שהזיקה ורבי יוחנן אמר אפי' מערוגה לערוגה ואפילו כל היום כולו עד שתצא ותחזור לדעת א"ר פפא לא תימא עד שתצא לדעת ותחזור לדעת אלא כיון שיצתה לדעת אע"פ שחזרה שלא לדעת מ"ט דא"ל כיון דילפא כל אימת דמשתמטא להתם רהטא:
ירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה:
בעי רבי ירמיה ירדה כדרכה והזיקה במי לידה מהו אליבא דמאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב לא תיבעי לך כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור מאי מי אמרינן כיון דתחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור או דלמא הכא כולה בפשיעה הוא דכיון דקא חזי דקריבה לה למילד איבעי ליה לנטורה
רש"י
[עריכה]לא מבעיא אכלה דמשלמת - מיהא מה שנהנית אע"ג דלא פשע בשמירתה דהא נהנית:
אבל נחבטה - דאפי' בההיא הזיקא אנוסה הואי:
אימא - האי בעל השדה מבריח ארי מנכסי חבירו הוא שהציל את בהמת חבירו שלא נחבטה בקרקע ומצוה הוא דעבד ומידי לא לשקול קמ"ל:
שהוחלקה במימי רגליה - מרה"ר לגינה דאונסא דלא סלקא אדעתיה הוא:
לא שנו - דמה שנהנית הוא דמשלמת ולא מה שהזיקה:
אלא - שאכלה מיד באותה ערוגה שנפלה שם דכיון דאנוסה היא בנפילה אנוסה היא נמי באכילתה דכיון דחזיא לתבואה תותה לא מוקמה אנפשה:
אבל - הלכה מערוגה לערוגה ואכלה משלמת מה שהזיקה:
לא תימא עד שתצא לדעת - שידעו הבעלים שיצאת:
ותחזור לדעת - שלא נעל בפניה כראוי:
אלא כיון שיצאת לדעת - שידעו ביציאתה:
אף על גב שחזרה שלא לדעת - דהשתא לא סגי לה בשמירה פחותה דאמר ליה כיון דילפא כו':
תחלתו בפשיעה - בלאו לידה היה לו לשומרה שלא תכנס ותאכל:
וסופו באונס - לא היה יודע שתלד:
תוספות
[עריכה]א"נ מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא. וא"ת והרי פורע חובו דחשבינן ליה מבריח ארי בריש אין בין המודר (נדרים דף לג.) אע"ג דאית ליה פסידא וי"ל דהכי פי' מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו וכיון דמדעתו אפי' אית ליה פסידא כמו פורע חובו חשיב מבריח ארי האי שלא מדעתו א"נ מבריח ארי מנכסי חבירו אפי' כשאינו מדעתו אלא חבירו מכריחו להבריח ארי מעדרו לית ליה פסידא למבריח האי אית ליה פסידא וכיון דאיכא תרתי שלא מדעתו ואית ליה פסידא לא חשיב מבריח ארי אבל מדעתו אפי' אית ליה פסידא או שלא מדעתו ולית ליה פסידא חשיב מבריח ארי ואין נותן לו אפי' שכרו וא"ת דבסוף השוכר [את] הפועלים (ב"מ צג:) אמר דשומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ומקלות ולא קדם חייב ומפרש שומר חנם בחנם וש"ש בשכר ומסיק דחוזר ונוטל מב"ה ומשמע דשומר חנם לא מחייב לקדם בשכר אבל כ"ש אם קדם בשכר דשפיר עבד ונותנים לו מה שהוציא ומסתברא דה"ה איניש דעלמא שאינו שומר וגם שכר עצמו נוטל ואין סברא לחלק בין רועה עצמו שמוטל עליו להתעסק ולשמור לאיניש דעלמא ועוד אמרינן בהגוזל בתרא (לקמן דף קטו:) שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו ושכרו מיהא שקיל ולא אמרינן מבריח ארי בעלמא הוא וכן משיב אבידה שנותנין לו שכר כפועל בטל (ב"מ דף לא: ושם) לא אמר דליהוי כמבריח ארי בעלמא ולא יטול כלום ואין לומר דבכל הנהו אע"ג דמן הדין היה פטור מ"מ תקנת חכמים הוא שישלם לו כדי שישיב אבידתו של חבירו אבל פורע חובו אין לנו לעשות תקנה ע"י זה דהא הכא בשמעתין משמע דאי הוה מדעתו הוה חשיב מבריח ארי ולא היה נוטל כלום אעפ"י שהוא מציל חבירו מן ההפסד לא עשו תקנה ונראה לר"י דמבריח ארי שאינו נוטל שכר היינו כשאין הדבר ברור שיבא לידי הפסד כגון שהארי רחוק ואין יודע אם יבא כאן הארי אם לאו ואין מצילו אלא מדאגה ומן הפחד שדואג שמא יבא אבל אם הדבר ברור שיבא לידי הפסד ולידי דריסת הארי או מציל מפי הארי עצמו אז ודאי נוטל שכרו כמו שטף נהר חמור חבירו והך דשמעתין מיירי שהצילו ירקות מצער בעלמא שאין בעל הבהמה רוצה שתחבט בהמתו בארץ ותצטער אע"פ שלא היו דמיה נפחתין בכך ולכך היה נחשב מבריח ארי אי הוה מדעתו ופורע חובו אין מצילו מהפסד דמה שהיה הלוה זקוק לפרעו אין זה הפסד שהרי נתחייב לו ואינו מצילו אלא מצער בעלמא וחשיב מבריח ארי א"נ כדמפרש טעמא בירושלמי דכתובות (פי"ג) ובנדרים (פ"ד) מפייסא הוינא ליה ומחיל לי ואפי' במשכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכוני ואפי' בב"ח דוחק עצמו מסיק לה בירושלמי ונראה דהטעם משום שיכול לומר לו הייתי מוצא הרבה בני אדם שהיו פורעין עבורי כי דרך אהובים שמרחמים על אהוביהם להציל מן הצער הזה דהיינו מעין אותו טעם והא דקרי בחזקת הבתים (ב"ב דף נג.) מבריח ארי נתן צרור והועיל נטל צרור והועיל דסכר מינה מיא והוציא מינה מיא אע"פ שמצילה מהפסד שהיה נהר שוטפה לא נקט לשון מבריח ארי לענין שיפטר חבירו משכר הברחתו אלא כלומר דאין זה חזקה דאין זה תיקון כמו רפק בה פורתא או נעל וגדר ופרץ אלא מגין עליה פורתא שלא תבא לידי קלקול ורבינו גרשון פסק בתשובה אחת על אנס עכו"ם שאנס ביתו של ישראל ובא ישראל אחר ולקחו ממנו שלא יחזיר לבעלים בחנם אבל רש"י פי' בהנזקין (גיטין דף נח:) גבי עכו"ם הכא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון שאם החזיק עכו"ם בקרקע של ישראל מחמת חוב שהיה לו עליו או מחמת אנפרות בגזל בעלמא ואינו מסור בידו להרגו אין בו דין סיקריקון אפילו אם שהתה י"ב חדש לתת רביע לבעלים כתיקון חכמים אלא מחזיר לו הקרקע בחנם דכיון דאין כאן סיקריקון לא גמר ומקני מידי ואע"ג דשהתה י"ב חדש לא בא לו שעה לכופו הלכך אין מכירת העכו"ם מכירה כלל ור"י אמר דלא מבעיא במקום שאם לא קנאו ישראל לא היה חוזר לבעלים לעולם שהיה מוכרו או נותנו לעכו"ם אחר והיה אבוד מן הבעלים לגמרי דלא חשיב מבריח ארי כיון שמצילו מן ההפסד ואפי' קנאו בשויו מצילו מהפסד הוא כמו מקדים ברועים ובמקלות בשכר דאמרינן שנותן שכר עד כדי דמיהם ונ"מ לכושרא דחיותא או לטרחא יתירתא אלא אפי' יודע ודאי שאם לא מהדר זה לקנות היה חוזר לבעלים בדמים הללו כל שעה שירצו דהשתא אין מצילו מן ההפסד אעפ"כ אין לדמותו כלל למבריח ארי דכיון שיצא הבית מחזקת ישראל ובא ליד הנכרי וזה מוציאו מיד הנכרי ומחזירו ליד ישראל לא דמי למבריח ארי ונוטל מה שההנהו ואותם היהודים הבורחים מעירם והשר מחזיק קרקעותיהם שאין בהן טסקאות ואפי' יש בהן טסקא אם הניח הקרקעות ביד אחרים לפרוע מהן טסקא אומר ר"י שאם בא ישראל וקנאו מיד השר מחזירם לבעלים ונוטל מה שההנהו דאין זה דינא דמלכותא אלא גזילה כי ראינו במדינה שסביבותינו שמשפט היהודים לעמוד כמו פרשים בכל מקום שירצו ובדין מלכותא היו תופסין שלא יחזיק המושל בנחלת היהודים כשיצאו מעירו וכן היו נוהגין בכל ארץ בורגוני"א ואם יש שר שבא לשנות את הדין ולעשות דין לעצמו אין זה דינא דמלכותא שהרי זה הדין אין הגון כלל ודמיא למוכס שאין לו קצבה (לקמן דף קיג.) והיכא שמשביח נכסי חבירו אין דומה כלל למבריח ארי כגון יורד לתוך שדה חבירו ונטעו שלא ברשות ומקיף את חבירו משלש רוחותיה וכגון ההוא דהאומנין (ב"מ דף עו.) השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו דנוטל מבעל הבית מה שההנהו ואין להקשות בשטף נהר חמור חבירו למה אין לו אלא שכרו למה אין לו כל הפסדו דכיון דבעל חמור עומד שם מה לנו לעשות לו תקנה שלא מדעתו אם ירצה. יתנה (עם) המציל לשלם חמורי ועוד דע"כ מיירי ביכול להציל על ידי הדחק דאל"כ לימא ליה מהפקר קזכינא כדאמרינן התם על חבית של דבש ומ"מ שכרו נותן לו דמסתמא ניחא ליה שכל מי שיציל יטול שכר כל זמן שלא ימחה בידו כיון שאין יכול להציל אלא ע"י הדחק:
לא שנו אלא באותה ערוגה. דכיון שתחלת נפילתה באותה ערוגה באונס אינו חייב להעלותה מאותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה הוי כשדה אחר:
ראשונים נוספים
אי נמי מבריח ארי מנכסי חברו לית ליה פסידא הא אית ליה פסידא וכו'. איכא למידק דהא משמע בריש פרק אין בין המודר דאמרינן מבריח ארי מנכסי חברו אפילו במקום פסידא כגון פורע חובו של חברו וזן את אשתו וי"ל דהכא הכי קאמר ה"מ מדעתו ואע"ג דאית ליה פסידא וא"נ בלית ליה פסידא ושלא מדעתו וכגון שהבריחו ולהבריח ארי מנכסיו דאית ליה פסידא אינו נוטל אפילו שכר אבל היכא דאיכא פסידא ושלא מדעתו כי הכא אין זה מבריח ארי אלא מהנה ונוטל מה שההנהו ולעולם מדעת אפילו אית ליה פסידא הוי מבריח ארי ואינו נוטל כלום וא"ת והא אמרינן בפרק הגוזל בתרא שטף נהר חמורו וחמור חברו והניח שלו והציל של חברו אין לו אלא שכרו דהא שכרו מיהא שקיל ולא אמרינן מבריח ארי מנכסיו הוא ומשיב אבדה נמי דנוטל שכרו ולא אמרינן דלהוי כמבריח ארי ולא יטול כלום ותירצו בתוס' שאין מבריח ארי במקום שמציל ממש מן ההפסד דההוא מהנה גמור הוא ואיזהו מבריח ארי זה המצילו מפחד ההפסד מקודם שיבא ההפסד ופורע חובו של חברו הוי טעמא כדאמור בירושלמי מפייס הוינא ביה והוה שבק לי הגע עצמך שיש בידו משכון מפייס הוינא ליה והוה מהדר משכוני וזן את אשתו נמי שהיא שמא תעשה מלאכה ויספיקו מעשה ידיה למזונותיה או אביה וקרוביה יספיקו לה מזונותיה וכן אמרו גם משמו של רבינו יעקב ז"ל דמתוך מה שכתב נראה שכל שמציל ממש מן ההפסד אינו קרוי מבריח ארי אלא מהנה גמור ונוטל מה שההנהו.
אבל דחפוה חברותיה פשיעה היא. אפשר לומר דהא אתיא דלא כרב פפא דאמר בפרק הפועלים גבי עובדא דבר אדא סבולה דהוה מעבר חיותא אגמלא דנרש ואתא חדא מנייהו דחפה לחברתה ודחפה במיא וחייביה רב פפא דאמר ליה הוה לך לעבורי חדא חדא דמשום הכי יהבי לך אגרא כי היכי דתנטר נטירותא מעלייתא אלמא לאו פשיעה היא דאם איתא אפילו שומר חנם דלא שקיל אגרא חייב וי"ל דגבי בע"ה פשיעותא היא אבל לגבי שומר חנם פטור משום דלא קביל עלי' למטרח בהו כולי האי ויותר מזה כתבתי שם בפרק הפועלים בס"ד.
הא דאמרינן: שנפלה לגנה ונהנית פטור. יש מי שפירש דוקא כשאינה יכולה לילך כדרכה הא יכולה לירד כדרכה אע"פ שנפלה חייב משום דהוה ליה תחלתו בפשיעה וסופו באונס וחייב והא דקתני סיפא ירדה כדרכה לאו דוקא ירדה אלא אפילו נפלה והראב"ד ז"ל פירש דוקא ירדה אבל יכולה לירד ונפלה פטור כדקתני ולא קרינן ליה תחילתו בפשיעה וכי אינו רשאי להעביר צאנו ברה"ר אי יאחזנה בזנבה אלא ודאי כל נפלו פטור.
הא דאמר: ר' יוחנן אפילו מערוגה לערוגה. אפילו כשראוה הבעלים שנפלה וכי רועה היא ותדע מדאמר רב כהנא מערוגה לערוגה חייב דעל כרחין היא כשהבעלים יודעים היא דאי לא אמאי חייב והא אונס הוא אלא ודאי כשידעו הוא ואפ"ה לר' יוחנן פטור עד שתצא דמן שמיא הוא דקנסוה וכן פירש הראב"ד ז"ל.
דכל היכא דמשמטא להתם רהטא. יש לפרש כל שיצאה לדעת הבעלים אע"פ שקשרוה או שנעלו בפני' כראוי חייב דכיון דילפא לה להתם טצדקי הוא דעבדא עד דמשמטא ורהטא התם ותימא הוא דא"כ כל שרועה פעם אחת בשדה אחד אינו פטור לעולם על אותה שדה אלא כשנעל בפניה בדלת שיכולה לעמוד על כל רוח ולעולם אינו פטור במקום אחת אלא פעם אחת בשמירת דלת הראוי' לעמוד ברוח מצויה. והראב"ד ז"ל פירש כיון שיצאה לדעת בעלים אף על פי שחזרה שם שלא לדעת שהעבירה על אותו מקום ונפלה שם א"נ שלא נעל בפניה כראוי ויצאה ונפלה שם פעם שניה ואכלה חייב משום דנפילה זו קרובה לפשיעה היא משום דאמדה נפשה להתם וכל טצדקי דאית לה עברה בההוא אורחא עד שיאחז בה בכח או שינעול לפניה כראוי.
אי נמי מבריח ארי מנכסי חבירו: כתוב בתוספות אבל רש"י ז"ל פירש בהניזקין גבי גוי הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות וכו' עד הילכך אין מכירת הגוי מכירה כלל. ור"י אומר שיש לחלק בדבר כי במקום שקנאו הישראל מיד הגוי בדבר מועט ומצינו שבעל הבית מפסיד שאם היה משתקע בידו או היה נותנו או מכרו לשום גוי היה אבוד מן הבעלים לגמרי אז היה ראוי לבעלים ליתן לו שכרו כמו מקדם ברועים ובמקלות בשכר ושטף נהר חמורו וחמור חבירו ולא מיקרי מבריח ארי במה שמצילו מן ההפסד כמו שפירשתי אבל במקום שקונה אותו בשוויו אינו מציל את הבעלים מן ההפסד דומיא למבריח ארי וחייב להחזיר בחינם כדברי רש"י ז"ל.
ומיהו דבר תימה הוא לומר דאם קנאו בדמים מועטים אז משלמין לו הבעלים ואם קנאו בדמים מרובים מחזיר לבעלים בחנם. אתמהא. ונראה לומר דאפילו קנאו בשוויו לא דמי למבריח ארי דאם היה משתקע בידו לא היה הבית חוזר לו לעולם אפילו בשוויו ודמיא למקדם ברועים וכו'. תוספות שאנץ.
שהוחלקה במימי רגליה: משמע דאם נפלה מאליה בלא הוחלקה במימי רגליה דחשיב פשיעה. ותימה דלעיל גבי הכלב והגדי פטרינן בשנפלו רק בכותל צר. ושמא יש לומר דהכא מיירי בשור פקח בלילה דהיה לו לרועה להעבירם חדא חדא ולהזהר ומדלא העבירם מחייב ולעיל מיירי בשור פקח ביום לכך חשבינן ליה אונס וצריך עיון. תלמיד הר"פ ז"ל.
אבל דחפתה חברתה פשיעה היא: גדולי המחברים פסקו כן וכן דעת גדולי הפוסקים. וקשה לדבריהם מה שאמרו בפרק הפועלים בההוא דהוה מעבר חיותא אגמלא דנרש דחפה חדא מינייהו לחברתה במיא וחייביה רב פפא מטעם דלהכי יהבית ליה אגרא כי היכי דנטיר נטירותא מעליא ואם איתא דפשיעה היא אף בשומר חנם כן. ומכל מקום יראה לדבריהם דלגבי בעל הבית הויא פשיעה אבל לגבי שומר חנם לא. הרב המאירי ז"ל.
וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל אבל דחפוה חברותיה פשיעה היא. אפשר לומר דהא אתיא דלא כרב פפא דאמר בפרק הפועלים היה לך לאעבורינהו חדא חדא דמשום הכי יהבי לך אגרא וכו' אלמא לאו פשיעה היא דאם איתא אפילו שומר חנם נמי דלא שקיל אגרא חייב. וי"ל דגבי בעל הבית פשיעותא היא אבל לגבי שומר חנם פטור משום דלא קביל עליה למטרח בהו כולי האי. ויותר מזה כתבתי שם בפרק הפועלים בסייעתא דשמיא. ע"כ.
אבל מערוגה לערוגה לא דהתם פושע הוא משום דמשהי ליה התם אבל באותה ערוגה לא משלם אלא מה שנהנית דחשבינן ליה אונס. ואפשר דמערוגה לערוגה לאו דוקא אלא זימנין דאפילו באותה ערוגה בערוגה גדולה דשהי כמה באכילתה דהשתא נמי פושע דמשהי לה התם. ורבי יוחנן אמר אפילו מערוגה לערוגה ואפילו כל היום כלו כיון דלא פשע בנפילתה משום שהייתה לא מחייבי אלא מה שנהנית עד שתצא ותחזור. הרא"ה ז"ל.
הא דאמר רבי יוחנן אפילו מערוגה לערוגה אפילו כשרואה הבעלים שנפלה וכי רועה היא ותבע מדאמר רב כהנא מערוגה לערוגה חייב דעל כרחך ההיא בשהבעלים יודעים היא דאי לאו אמאי חייב והא אנוס הוא אלא ודאי כשידע הוא ואפילו הכי לרבי יוחנן פטור עד שתצא דמן שמיא הוא דקנסוהו. וכן פירש הראב"ד ז"ל. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל הא דאמר רב כהנא לא שנו אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה מה שהזיקה נמי משלמת הא ודאי נמי שנפלה שם ובעלים רואין בנפילתה שם והיה לו לירד אחריה ולהוציאה ורבי יוחנן אמר אפילו מערוגה לערוגה ואפילו כל היום דכיון דתחילתה באונס אין מחייבין אותו לירד שם אחריה לדעת חבירו משמים הוא דקנסוה להאיך עד שתצא ותחזור. ע"כ.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל לא שנו אלא באותה ערוגה וכו'. דכיון שמתחילתה נפלה באונס באותה ערוגה אינו חייב להעלותה באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה הוי כשדה אחרת. ע"כ.
הקשה בשיטה לרב כהנא דאמר לא שנו אלא באותה ערוגה אם כן לפלוג במתניתין וליתני בדידה בנפילת אונס גופה וליתני הכי נפלה לגינה משלמת מה שנהנית במה דברים אמורים באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה משלמת מה שהזיקה. ע"כ.
כל היכא דממטא להתם רהטא: יש לפרש כל שיצאה לדעת הבעלים אפילו שקשרוה או שנעלו בפניה כראוי חייב דכיון דילפה לה התם טצדקי היא דעבדה עד דמשמטה ורהטא התם. ותימא הוא דאם כן כל שרועה פעם אחת בשדה אחת אינו פטור לעולם על אותה שדה אלא כשנעל בפניה בדלת שיכולה לעמוד על כל רוח ולעולם אינו פטור במקום אחד אלא פעם אחת בשמירת דלת הראויה לעמוד ברוח מצויה.
והראב"ד ז"ל פירש כיון שיצאה לדעת בעלים אף על פי שחזרה שם שלא לדעת שהעבירה על אותו מקום ונפלה שם פעם שניה אי נמי שלא נעל בפניה כראוי ונפלה שם שנית ואכלה חייב משום דנפילה זו קרובה לפשיעה היא משום דאמדה נפשה להתם וכל טצדקא דאית לה למעבד עבדא ונחתא הלכך הוי ליה לאיזדהורי מינה דלא ליעברא בההוא אורחא עד שיאחז בה בכח או שינעול לפניה כראוי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל ולא תימא שתצא לדעת בעלים ותחזור לדעת בעלים שידע ביציאתה ופושע בחזרתה אלא כיון דידע ביציאתה אף על פי שנאנס בחזרתה כגון שנעל בפניה בדרך שיכולה לעמוד ברוח מצויה ופתחה וחזרה שם חייב דמידע ידעי כיון דרגילה שם ומצאה כדי ספקה כל מה שיכולה להשמט שם היא הולכת ופשיעה היא דנטירותא יתירתא בעיא. נמצא לזה הפירוש שיעור השמירה בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה אינו אלא לפעם ראשונה אבל לפעם שניה של אותו מקום עצמו לא הוי שימור וזהו תימה. וי"ל כיון שיצאה לדעת בעלים אף על פי שחזרה שם שלא לדעת שהעבירה על אותו הדרך וכו' ככתוב לעיל בלשון הרשב"א ז"ל. ע"כ.
וכתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וז"ל דחפתה חברתה ונפלה משלם הרועה הכל דפושע הוא דהוה ליה לאעבורינהו חדא חדא. וכן אם עלתה משם והוחלקה ונפלה שם פעם שניה והזיקה משלם הרועה נזק שלם על היזק נפילה שנייה דכיון דאליפא להתם כל אימת דמשתמטת להתם נפקא הילכך אף על פי שראינו שהוחלקה במי רגליה אית לן למימר דנתכוונה ליכנס שם.
ורבינו חננאל ז"ל פירש אף על פי שחזרה שלא לדעת בעלים כגון ששמרוה כראוי שנעלו בפניה ויצתה או קשרוה ויצתה והלכה ונכנסה שם בגינה ברצונה. ע"כ. ולפי דברים אלה נראה שאם הוחלקה פעם שניה במי רגליה ונפלה שם שהבעלים פטורים. ודבר זה רחוק דהא הוה ליה לאסוקי אדעתיה דתיזיל להתם ותחילתו בפשיעה וסופו אינו אונס ידוע אלא קרוב למתכוון הוא כיון שכבר נפלה שם פעם אחרת הילכך קרוב לומר כפירוש ראשון שאף על פי שהוחלקה שם במימי רגליה חייב על נזקי נפילה שנייה שהיה לו לשמרה שלא תלך שם על שפת אותה הגינה. ועוד שדבר רחוק הוא לומר שמה שפטרה תורה שן ברשות הניזק היכא דלא עביד כעין ושלח אלא שנעלו בפניה כראוי שלא נאמר דבר זה אלא בפעם ראשונה של כל מקום ומקום אבל בפעם שנייה לא שדבר זה לא רמז לנו במקרא כלל וגם ההלכה אינה מבררת זה והדבר צריך עיון ושאלה והמקום יצילנו משגיאות. והר"ם ז"ל נראה שהלך על דרך רבינו חננאל ז"ל. ע"כ.
וזה לשון הרא"ה ז"ל אמר רב פפא לא תימא וכו'. אלא כיון שיצאה לדעת אף על פי שחזרה שלא לדעת. מסתברא שהפילה עצמה ממקום גבוה משם לתוכו דבסתמא חשבינן ליה משומרת כיון דגבוהה כולי האי אפילו הכי בהא חייב כיון שהיתה שם ואכלה שם דכיון דרגילה להתם אזלא הילכך חייב לשמרה שלא תקרב לשם כלל. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל זה שאמרנו שאינה משלמת אלא מה שנהנית הוי אפילו מערוגה לערוגה אפילו כל היום כלו ואפילו ידעו הבעלים כשירדה אין אומרים היה לו להוציאה שמכל מקום יראים הם מליכנס לגינתם של אחרים ואינו חייב במה שהזיקה עד שתצא בידיעת הבעלים ותחזור ותזיק ומכל מקום מכיון שידעו הבעלים ביציאתה אף על פי שלא ידעו בחזרתה חייבת בכל מה שהזיקה שבודאי היה לו להעלות על לב שמכיון שמצאה שם לאכול מגמת פניה לשם תמיד. ופירשוה רבים אפילו היה שם קצת אונס כגון שנעל כראוי הא אם נעל בדלת שיכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה פטור. ואיני מודה להם במה שמחייבין אף בנעל כראוי שאם כן הרי מצינו מועד שאין חיובו נפקע בשמירה פחותה. ולדעתי לא בא בכאן ללמד אלא שכיון שיש שם פשיעה אין אומרין דרך הבהמה לצאת ולבוא וכולם נידונין אחר ביאה ראשונה שהיתה באונס הא מכל מקום כל שנעל כראוי פטור. ע"כ.
אליבא דמאן דאמר תחילתו בפשיעה וכו': לא תיבעי לך ומיהו היכא דמזקת במי לידה במאי דלא מזקא בשן ורגל דהשתא ליכא למימר בה תחילתו בפשיעה שהרי לא בא האונס בדבר שפשע. הרא"ה ז"ל.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו ואם ירדה כדרכה ולא אכלה אלא שטנפה פירות במי לידה אפילו לא היתה קרובה לילד אלא שהפילה שאין כאן פשיעה לענין לידה חייב שהרי תחילת פשיעה היא הואיל והיתה יכולה לירד כדרכה. ע"כ. בספרי היד כתוב אי נמי לכתוב רחמנא וביער בשדה חבירו אי נמי וביער בשדה של אחר. וכן הוא הגירסא להראב"ד ז"ל והרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרא"ה ז"ל אם כן לכתוב רחמנא וביער בשדה חבירו אי נמי וביער בשדה של אחר לומר לך ששמין על גבי שדה אחר והיינו דקרי ליה שדה אחר שזה מבוער וזה אינו מבוער. ע"כ.
כתבו בתוספות ועוד קשה דפריך בגמרא אכלהו אמוראי מהא דתניא אכלה קב וכו'. עד תיקשי ליה ממתניתין פירוש תיקשי ליה ברייתא אמתניתין. הרא"ש ז"ל.
עוד כתבו בתוספות ועוד למאן דאמר בגמרא קלח בששים קלחים אמאי נקט סאה והא לא קשה למאן דאמר תרקב בששים תרקבים דהיינו כמה שמגיע לסאה ותרקב דנקט לאו דוקא. הר"א מגרמישא ז"ל.
עוד כתבו בתוספות רבי ינאי אומר תרקב בששים תרקבים ובין אכלה פחות ובין אכלה יותר משלם לפי חשבון. ופירש בקונטרס דקסבר דשלושים סאין שמין ולא ששים דאם כן מפסדת ליה לניזק שאין קונין מצויין לששים סאין לפי שמרובין וכו' משמע שרוצה לומר דחש רבי ינאי לתקנת ניזק יותר מרבי יוסי בר חנינא. ונראה שיכול להיות דרבי ינאי משביח את המזיק יותר דקרחת תרקב וכו' ככתוב בתוספות.
עוד כתוב בתוספות ונראה לר"י דכי משערינן למר בתרקב ולמר בסאה לאו בבית סאה זרע קאמר וכו' עד ואין לתמוה והא דקתני בית סאה לסאה פירות קרי בית סאה נמי. והא דפריך נמי אברייתא האי ולא בית כור ולא כור מיבעי ליה ולא פריך אמתניתין ולא סאה מיבעי ליה אברייתא דוקא פריך לפי שלשון הסיפא משונה מן הרישא דברישא קתני קב ובסיפא קתני בית כור אבל אי הוה תני ברישא בית קב כדקתני בסיפא בית כור לא הוה קשה ליה מידי. ומה שלא הקשה להיפך ולא בית קב מיבעי ליה לפי שבאותו לשון שהתחיל לשנות ברישא לסיים הסיפא. ועוד כיון דבקב פירות ובכור פירות איירי יותר ראוי לשנות לשון קב וכור מלשון בית קב ובית כור. ואין לתמוה על לשון בית דכיון שהפירות מחוברין בקרקע שייך שפיר לקרות לסאה פירות הנאכל בית סאה. ומיהו אי הוה מפרשים דבבית סאה זרע וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.
וכן כתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל רבי ינאי אמר תרקב בששים תרקבים. פירש הקונטרס דוקא בששים תרקבים דהיינו בשלושים סאה ולא בששים סאים דאם כן מפסדת ליה לניזק לפי שיש בששים סאים מעט ויתר לבינוני. וקשה דאם כן הוי ליה למימר בהדיא בשלושים סאים כיון דעיקר מילתיה לומר דלא שיימינן בששים סאים כדפירש הקונטרס. לכן נראה דרבי ינאי משביח את המזיק דשמין כפי תרקב הנאכל ולא כפי סאה וקרחת תרקב אינה ניכרת בשלושים סאים כמו קרחת סאה בששים סאים. וכהאי גוונא אמר רב פפא בסמוך אין שמין כור בששים כורים מפני שפוגם מזיק ובין שאכלה פחות ובין שאכלה מרובה לעולם כפי חשבון זה של תרקב בששים תרקבים.
והאי דנקיט בית סאה במתניתין לאו לשיעורא נקטיה לרבי ינאי דאין משערין בו כלל אלא בתרקב משערינן ולא באה מתניתין לאשמועינן אלא דשמין אגב שדה אחר. וגם מכאן קשה לפירוש הקונטרס ותיקשי לרבי ינאי דקתני מתניתין שמין הערוגה כבית סאה לכל הפירות. אכלה קב או קבים פירוש כאן מעט וכאן מעט אין אומרין תשלם דמיהן פירוש כאלו הם תלושין ואכלתן אלא רואין אותם כאלו הם יחד בערוגה קטנה ומשערינן אותה מאי לאו בפני עצמה דמשערינן בפני שוויה עצמה וקשה לכלהו.
גם מכאן קשה לפירוש הקונטרס דמתניתין דתיקשי ליה אמתניתין גופה דקתני ששמין ערוגה בבית סאה כדפירש הקונטרס. אבל לפירוש ר"י ניחא ואיכא לפרושי מתניתין דהכי קאמר שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה הקרקע של הבית סאה קודם שנאכל עם הפירות וכמה היא יפה עכשיו הקרקע בלא הפירות ואשמועינן מתניתין דאין שמין הפירות שאכלה כמה הן יפין להמכר בלא קרקע אלא עם הקרקע שמין אותם כדפירשנו. וברייתא נמי הכי קאמר ששמין קרקע הערוגה בפני עצמה כמה היתה יפה עם הפירות קודם שאכלתם הבהמה וכמה היא יפה עכשיו בלא הפירות ובאותה שדה דנקט היינו ששמין עם הקרקע כדפירשנו. ובאותה שדה שמין כפי אותה שדה שאכלה לפי שבחה ולא בעי למימר ששמין אגב מה שנשאר מן השדה אבל לכלהו אמוראי קשה שמפרשים בהדיא ששמין בששים. הר"מ ז"ל. ובתוספות נמי פירשו כן. ע"כ.
אבל הרשב"א ז"ל כתב וז"ל הרבה פירושים נאמרו באוקמתות אלו והמחוור בעיני מה שכתב הראב"ד ז"ל והוא כעין פירוש רבינו חננאל ז"ל והכי פירש סאה בששים סאים ומפני שהוא דבר גדול שלא להכחיש את המזיק שמין בששים והיינו דתנן במתניתין סאה אבל אם הוא פחות מסאה שמין בפני עצמו. חזקיה אמר אפילו קלח בששים קלחים וסאה דמתניתין לאו דוקא ורבי ינאי אמר תרקב בששים תרקבים הא פחות מכאן שמין אגב קרקעו. והא דאקשיה מאכלה קב או קביים דמשמע ליה למקשה דבפני עצמה שמין אותה אין לומר דלחזקיה בלחוד קא מקשה דלדידיה אפילו קלח שמין בששים קלחים כל שכן קב אבל לרבי יוסי בר חנינא ולרבי ינאי לא קאמר דאפשר דלאו דוקא נקטה ברייתא קב או קביים אלא הוא הדין לרבי יוסי כל פחות מסאה וכל שכן לרבי ינאי דלדידיה אפשר דדוקא נקט קב או קביים הא שלשה קבין שמין בששים תרקבין ואי משום קביים וחצי חצי לא תני ליה. ואפשר דבדוקא משמע ליה למקשה וקשיא לכלהו. כך נראה לפי פירושם. וזה נראה לי יותר דאי לפי פירוש ראשון מאן דמתרץ בששים לא מתרצה אלא לחזקיה אבל לרבי יוסי ולרבי ינאי אכתי קשיא כדמעיקרא. ע"כ.
וזה לשון הראב"ד ז"ל היכי שיימינן על גבי שדה רבי יוסי בר חנינא אמר סאה בששים סאה אבל אם אכלה פחות מסאה אין שמין אותה בששים אלא שמין אותה על גב קרקעה בלבד כמה היתה יפה ערוגה זו עם פירותיה וכמה היא שוה בלא פירותיה. מכל מקום אין שמין את הפירות עצמן מפני שפוגמין את המזיק הרבה והתורה אמרה בשדה אחר ששמין אותה על גב שדה ומדכתב אחר שמע מינה שצריך לשום אותם על גב קרקע אחר חוץ ממקום פירות והיינו בששים. וחזקיה אמר אפילו קלח אחד שמין אותו בששים קלחים אף על פי שניזק פוגם לפי שאין שבח קלח אחד ניכר בששים קלחים ועל גב קרקעם ואם הוא בית סאה או תרקב שמין בית סאה בששים בית סאין ואינו רוצה לומר חזקיה שכל קלח וקלח מבית סאה נשער בששים קלחים שהרי שנינו שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכו' אלא אם אכלה בית סאה שמין בית סאה באותה שדה על גב ששים סאין ואם לא אכלה כי אם קלח אחד שמין גם כן בששים קלחים. ולא ידעתי זה השיעור מאין יצא להם ושמא קבלה היתה בידם. וכתב ז"ל דסוגיין כחזקיה מדאמרינן לקמן אין שמין קב בפני עצמו כלומר על גב קרקעו בלבד מפני שמשביח ניזק ולא קב בבית כור מפני שפוגם ניזק שהוא אחד במאה ושמונים אלא קב בששים קבים הילכך אפילו קלח אחד נמי בששים. ע"כ.
וזה לשון רבינו חננאל ז"ל היכי שיימינן אמר רבי חנינא סאה בששים סאין וכו'. פירוש כלהו אית להו דאין שמין אלא על גב שדה אחר ואין שמין אלא בששים וכלהו סבירא להו דאין שמין המקום הנאכל לבדו משום שבח הניזק ואם שמין אותו ביותר מששים מפסיד ניזק. ובפירוש משנתנו נחלקו רבי חנינא סבר זה ששנינו שמין בית סאה פירוש אם נאכלה בית סאה שמין אותו בשדה שיש בה ששים סאה שהם בית שני כורים וכן אם הוא בת סאתים בששים סאה וכן שלשה סאים וכן ארבעה סאים ואם הם פחות מסאה בפני עצמו שמין אותו. חזקיה אמר אפילו קלח אחד בששים קלחים בין מעט בין הרבה מקום הנאכל שמין אותו בששים כמותו. וזה ששנינו בית סאה כגון שהוא הנאכל אחד מששים לסאה והוא יתר מעט ממקום שליש בית רובע בסאה. דבי רבי ינאי אמרו תרקב שהוא חצי סאה כששים תרקבים שהם בית כור והם שלושים סאה ומשנתינו כגון שאכלה שני סאין ששמין אותה בבית כור וכן חציה אבל פחות מזה לא. הא דתנו רבנן אין שמין בית קב מפני שמשביח ניזק הא לא דייקא ותירוצה היא דתרצי לה הכי אין שמין קב בפני עצמו מפני שמשביח ניזק ולא קב בבית כור מפני שפוגם ניזק ולפיכך לא מקשים מינה דכל מתניתין דלא מיתרצא לא מקשים מינה וסוגיין כל הנאכלים ואינן פירות גמורין אינן נישומין בפני עצמן אלא בששים. ולא אתפרש הלכתא כהי מינייהו אלא מדאשכחינן רב נחמן דשם קב אחד בששים שמע מינה דהלכתא כחזקיה דאמר קלח בששים קלחים ושמין אותו הנאכל בששים כמוהו. ע"כ.
וזה לשון הרא"ה ז"ל שכתב במשנה שמין בית סאה וכו'. מסתברא ודאי לפום מתניתין דסוגיין דלא שיימינן הפירות לעולם אלא עם הקרקע ופירושא דמתניתין שמין בית סאה הניזק באותה שדה וממשמע מתניתין ודאי שאין שמין אלא עם הקרקע אבל לא משמע מינה עם הקרקע עצמו כיצד שמין אם שמין בית סאה הניזק עם קרקעו או עם יותר. ע"כ. ובגמרא כתב וזה לשונו היכי שיימינן רבי יוסי בר חנינא אמר סאה בששים סאה כלומר סאה הניזק שמין בששים סאה ואם הנזק פחות מבית סאה שמין אותו לפי שיעור זה. חזקיה אמר קלח בששים קלחים כלומר הנזק כמו שהוא בין מרובה בין מועט שמין אותו בששים. רבי ינאי אמר תרקב בששים תרקבים כלומר כל נזק למעלה מתרקב ועד תרקב שאכלה תרקב שמין אותו בששים פחות מכאן שמין אותו לפי שיעור זה דתרקב בששים תרקבים וטעמייהו לא ידענא אלא אם כן פליגי בגמרא. ומיהו ממתניתין ליכא הכרעה כלל לא כדברי זה ולא כדברי זה. ע"כ.
והרב המאירי ז"ל הביא שני הפירושים פירוש רש"י והראב"ד ז"ל וז"ל רבי יוסי בר חנינא אמר סאה בששים סאים פירוש שאם אכלה ערוגה אחת שמין בית סאה מלא ערוגות כזו בתוך ששים סאה כמה קרקע זה של ששים סאים נמכר וחוזרין ומחשבין כמה עולה לבית סאה ואחר כך מחשבין ערך זה של בית סאה כמה נפחת בשביל ערוגה זו החסרה ממנו.
ואם תאמר ומה ריוח בחשבון זה והלא מכל מקום אתה חוזר ומחשב בית סאה זה כמה נפחת מדמיו בדמי ערוגה זו ומה לך לחשוב סאה בששים. תדע שקרקע בית סאה לבד נמכר ביוקר שהרבה יכולין לקנותו אבל קרקע של ששים סאין אינו ניקח אלא לעשירים גדולים ודמיו קלים יותר משימכור סאה ומתוך כך אתה מחשב היזק זה כמה שהוא בדרך זה שתשער בית סאה הנבלע בששים כמה ערך הסאה בין הששים ואחר כך תחשוב ההיזק בדמי הסאה אם חציה חציה ואם ערוגה לפי חשבון ערוגות שבסאה וכן בכולן אם פחות ואם יותר. ורבי ינאי אמר תרקב בששים תרקבים וזה הוא בחשבון ראשון אלא שאינו משער הסאה אלא בשלושים סאים שהתרקב הוא חצי סאה מפני שקרקע של ששים סאין אינו ניקח אלא למיעוט בני אדם ודמיו קלים לפי חשבון הקרקע ביותר אבל של שלושים סאין נמכר בשוויו.
ופירוש המשנה לדעתם שמין בית סאה מלא ערוגות כזו או כאלו נאכלו ואחר כך מחשבין סאה זו המובלעת בששים או בשלושים כל אחד לפי שיטתו כמה עולין דמי הסאה ואחר כך מחשבים ההיזק לפי חשבון הסאה. וחזקיה אמר אפילו קלח בששים קלחים כלומר שאין מבלבלין חשבון זה כל כך אלא שמין ההיזק על גבי קרקע ששים רוצה לומר שאם אכלה סאה כולה חושבין קרקע ששים סאין מלא ערוגות כמה נפחת לחסרון פירות שבסאה זו הנאכלת וכן אם אכלה ערוגה שמין שדה מחזיק ששים ערוגות כאלו כמה נפחת לחסרון פירות שבערוגה זו וכן בכולן אם מעט ואם הרבה אפילו קלח בששים קלחים. וכן הלכה.
ויש מפרשים דבר זה בדרך אחרת והוא שהם מפרשים סאה בששים סאין כלומר סאה שהוא הפסד גדול הוא ששמין על גב קרקע ובששים הא פחות מכאן שמין בפני עצמו. וחזקיה אמר אפילו קלח שאין הפסדו מרובה אנו שמין בששים ומכל מקום הלכה כחזקיה. ע"כ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה