שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ו/דף נח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נח עמוד א[עריכה]

אי נמי מבריח ארי מנכסי חבירו:    כתוב בתוספות אבל רש"י ז"ל פירש בהניזקין גבי גוי הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות וכו' עד הילכך אין מכירת הגוי מכירה כלל. ור"י אומר שיש לחלק בדבר כי במקום שקנאו הישראל מיד הגוי בדבר מועט ומצינו שבעל הבית מפסיד שאם היה משתקע בידו או היה נותנו או מכרו לשום גוי היה אבוד מן הבעלים לגמרי אז היה ראוי לבעלים ליתן לו שכרו כמו מקדם ברועים ובמקלות בשכר ושטף נהר חמורו וחמור חבירו ולא מיקרי מבריח ארי במה שמצילו מן ההפסד כמו שפירשתי אבל במקום שקונה אותו בשוויו אינו מציל את הבעלים מן ההפסד דומיא למבריח ארי וחייב להחזיר בחינם כדברי רש"י ז"ל.

ומיהו דבר תימה הוא לומר דאם קנאו בדמים מועטים אז משלמין לו הבעלים ואם קנאו בדמים מרובים מחזיר לבעלים בחנם. אתמהא. ונראה לומר דאפילו קנאו בשוויו לא דמי למבריח ארי דאם היה משתקע בידו לא היה הבית חוזר לו לעולם אפילו בשוויו ודמיא למקדם ברועים וכו'. תוספות שאנץ.

שהוחלקה במימי רגליה:    משמע דאם נפלה מאליה בלא הוחלקה במימי רגליה דחשיב פשיעה. ותימה דלעיל גבי הכלב והגדי פטרינן בשנפלו רק בכותל צר. ושמא יש לומר דהכא מיירי בשור פקח בלילה דהיה לו לרועה להעבירם חדא חדא ולהזהר ומדלא העבירם מחייב ולעיל מיירי בשור פקח ביום לכך חשבינן ליה אונס וצריך עיון. תלמיד הר"פ ז"ל.

אבל דחפתה חברתה פשיעה היא:    גדולי המחברים פסקו כן וכן דעת גדולי הפוסקים. וקשה לדבריהם מה שאמרו בפרק הפועלים בההוא דהוה מעבר חיותא אגמלא דנרש דחפה חדא מינייהו לחברתה במיא וחייביה רב פפא מטעם דלהכי יהבית ליה אגרא כי היכי דנטיר נטירותא מעליא ואם איתא דפשיעה היא אף בשומר חנם כן. ומכל מקום יראה לדבריהם דלגבי בעל הבית הויא פשיעה אבל לגבי שומר חנם לא. הרב המאירי ז"ל.

וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל אבל דחפוה חברותיה פשיעה היא. אפשר לומר דהא אתיא דלא כרב פפא דאמר בפרק הפועלים היה לך לאעבורינהו חדא חדא דמשום הכי יהבי לך אגרא וכו' אלמא לאו פשיעה היא דאם איתא אפילו שומר חנם נמי דלא שקיל אגרא חייב. וי"ל דגבי בעל הבית פשיעותא היא אבל לגבי שומר חנם פטור משום דלא קביל עליה למטרח בהו כולי האי. ויותר מזה כתבתי שם בפרק הפועלים בסייעתא דשמיא. ע"כ.

אבל מערוגה לערוגה לא דהתם פושע הוא משום דמשהי ליה התם אבל באותה ערוגה לא משלם אלא מה שנהנית דחשבינן ליה אונס. ואפשר דמערוגה לערוגה לאו דוקא אלא זימנין דאפילו באותה ערוגה בערוגה גדולה דשהי כמה באכילתה דהשתא נמי פושע דמשהי לה התם. ורבי יוחנן אמר אפילו מערוגה לערוגה ואפילו כל היום כלו כיון דלא פשע בנפילתה משום שהייתה לא מחייבי אלא מה שנהנית עד שתצא ותחזור. הרא"ה ז"ל.

הא דאמר רבי יוחנן אפילו מערוגה לערוגה אפילו כשרואה הבעלים שנפלה וכי רועה היא ותבע מדאמר רב כהנא מערוגה לערוגה חייב דעל כרחך ההיא בשהבעלים יודעים היא דאי לאו אמאי חייב והא אנוס הוא אלא ודאי כשידע הוא ואפילו הכי לרבי יוחנן פטור עד שתצא דמן שמיא הוא דקנסוהו. וכן פירש הראב"ד ז"ל. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל הא דאמר רב כהנא לא שנו אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה מה שהזיקה נמי משלמת הא ודאי נמי שנפלה שם ובעלים רואין בנפילתה שם והיה לו לירד אחריה ולהוציאה ורבי יוחנן אמר אפילו מערוגה לערוגה ואפילו כל היום דכיון דתחילתה באונס אין מחייבין אותו לירד שם אחריה לדעת חבירו משמים הוא דקנסוה להאיך עד שתצא ותחזור. ע"כ.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל לא שנו אלא באותה ערוגה וכו'. דכיון שמתחילתה נפלה באונס באותה ערוגה אינו חייב להעלותה באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה הוי כשדה אחרת. ע"כ.

הקשה בשיטה לרב כהנא דאמר לא שנו אלא באותה ערוגה אם כן לפלוג במתניתין וליתני בדידה בנפילת אונס גופה וליתני הכי נפלה לגינה משלמת מה שנהנית במה דברים אמורים באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה משלמת מה שהזיקה. ע"כ.

כל היכא דממטא להתם רהטא:    יש לפרש כל שיצאה לדעת הבעלים אפילו שקשרוה או שנעלו בפניה כראוי חייב דכיון דילפה לה התם טצדקי היא דעבדה עד דמשמטה ורהטא התם. ותימא הוא דאם כן כל שרועה פעם אחת בשדה אחת אינו פטור לעולם על אותה שדה אלא כשנעל בפניה בדלת שיכולה לעמוד על כל רוח ולעולם אינו פטור במקום אחד אלא פעם אחת בשמירת דלת הראויה לעמוד ברוח מצויה.

והראב"ד ז"ל פירש כיון שיצאה לדעת בעלים אף על פי שחזרה שם שלא לדעת שהעבירה על אותו מקום ונפלה שם פעם שניה אי נמי שלא נעל בפניה כראוי ונפלה שם שנית ואכלה חייב משום דנפילה זו קרובה לפשיעה היא משום דאמדה נפשה להתם וכל טצדקא דאית לה למעבד עבדא ונחתא הלכך הוי ליה לאיזדהורי מינה דלא ליעברא בההוא אורחא עד שיאחז בה בכח או שינעול לפניה כראוי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל ולא תימא שתצא לדעת בעלים ותחזור לדעת בעלים שידע ביציאתה ופושע בחזרתה אלא כיון דידע ביציאתה אף על פי שנאנס בחזרתה כגון שנעל בפניה בדרך שיכולה לעמוד ברוח מצויה ופתחה וחזרה שם חייב דמידע ידעי כיון דרגילה שם ומצאה כדי ספקה כל מה שיכולה להשמט שם היא הולכת ופשיעה היא דנטירותא יתירתא בעיא. נמצא לזה הפירוש שיעור השמירה בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה אינו אלא לפעם ראשונה אבל לפעם שניה של אותו מקום עצמו לא הוי שימור וזהו תימה. וי"ל כיון שיצאה לדעת בעלים אף על פי שחזרה שם שלא לדעת שהעבירה על אותו הדרך וכו' ככתוב לעיל בלשון הרשב"א ז"ל. ע"כ.

וכתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וז"ל דחפתה חברתה ונפלה משלם הרועה הכל דפושע הוא דהוה ליה לאעבורינהו חדא חדא. וכן אם עלתה משם והוחלקה ונפלה שם פעם שניה והזיקה משלם הרועה נזק שלם על היזק נפילה שנייה דכיון דאליפא להתם כל אימת דמשתמטת להתם נפקא הילכך אף על פי שראינו שהוחלקה במי רגליה אית לן למימר דנתכוונה ליכנס שם.

ורבינו חננאל ז"ל פירש אף על פי שחזרה שלא לדעת בעלים כגון ששמרוה כראוי שנעלו בפניה ויצתה או קשרוה ויצתה והלכה ונכנסה שם בגינה ברצונה. ע"כ. ולפי דברים אלה נראה שאם הוחלקה פעם שניה במי רגליה ונפלה שם שהבעלים פטורים. ודבר זה רחוק דהא הוה ליה לאסוקי אדעתיה דתיזיל להתם ותחילתו בפשיעה וסופו אינו אונס ידוע אלא קרוב למתכוון הוא כיון שכבר נפלה שם פעם אחרת הילכך קרוב לומר כפירוש ראשון שאף על פי שהוחלקה שם במימי רגליה חייב על נזקי נפילה שנייה שהיה לו לשמרה שלא תלך שם על שפת אותה הגינה. ועוד שדבר רחוק הוא לומר שמה שפטרה תורה שן ברשות הניזק היכא דלא עביד כעין ושלח אלא שנעלו בפניה כראוי שלא נאמר דבר זה אלא בפעם ראשונה של כל מקום ומקום אבל בפעם שנייה לא שדבר זה לא רמז לנו במקרא כלל וגם ההלכה אינה מבררת זה והדבר צריך עיון ושאלה והמקום יצילנו משגיאות. והר"ם ז"ל נראה שהלך על דרך רבינו חננאל ז"ל. ע"כ.

וזה לשון הרא"ה ז"ל אמר רב פפא לא תימא וכו'. אלא כיון שיצאה לדעת אף על פי שחזרה שלא לדעת. מסתברא שהפילה עצמה ממקום גבוה משם לתוכו דבסתמא חשבינן ליה משומרת כיון דגבוהה כולי האי אפילו הכי בהא חייב כיון שהיתה שם ואכלה שם דכיון דרגילה להתם אזלא הילכך חייב לשמרה שלא תקרב לשם כלל. ע"כ.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל זה שאמרנו שאינה משלמת אלא מה שנהנית הוי אפילו מערוגה לערוגה אפילו כל היום כלו ואפילו ידעו הבעלים כשירדה אין אומרים היה לו להוציאה שמכל מקום יראים הם מליכנס לגינתם של אחרים ואינו חייב במה שהזיקה עד שתצא בידיעת הבעלים ותחזור ותזיק ומכל מקום מכיון שידעו הבעלים ביציאתה אף על פי שלא ידעו בחזרתה חייבת בכל מה שהזיקה שבודאי היה לו להעלות על לב שמכיון שמצאה שם לאכול מגמת פניה לשם תמיד. ופירשוה רבים אפילו היה שם קצת אונס כגון שנעל כראוי הא אם נעל בדלת שיכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה פטור. ואיני מודה להם במה שמחייבין אף בנעל כראוי שאם כן הרי מצינו מועד שאין חיובו נפקע בשמירה פחותה. ולדעתי לא בא בכאן ללמד אלא שכיון שיש שם פשיעה אין אומרין דרך הבהמה לצאת ולבוא וכולם נידונין אחר ביאה ראשונה שהיתה באונס הא מכל מקום כל שנעל כראוי פטור. ע"כ.

אליבא דמאן דאמר תחילתו בפשיעה וכו':    לא תיבעי לך ומיהו היכא דמזקת במי לידה במאי דלא מזקא בשן ורגל דהשתא ליכא למימר בה תחילתו בפשיעה שהרי לא בא האונס בדבר שפשע. הרא"ה ז"ל.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו ואם ירדה כדרכה ולא אכלה אלא שטנפה פירות במי לידה אפילו לא היתה קרובה לילד אלא שהפילה שאין כאן פשיעה לענין לידה חייב שהרי תחילת פשיעה היא הואיל והיתה יכולה לירד כדרכה. ע"כ. בספרי היד כתוב אי נמי לכתוב רחמנא וביער בשדה חבירו אי נמי וביער בשדה של אחר. וכן הוא הגירסא להראב"ד ז"ל והרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרא"ה ז"ל אם כן לכתוב רחמנא וביער בשדה חבירו אי נמי וביער בשדה של אחר לומר לך ששמין על גבי שדה אחר והיינו דקרי ליה שדה אחר שזה מבוער וזה אינו מבוער. ע"כ.

כתבו בתוספות ועוד קשה דפריך בגמרא אכלהו אמוראי מהא דתניא אכלה קב וכו'. עד תיקשי ליה ממתניתין פירוש תיקשי ליה ברייתא אמתניתין. הרא"ש ז"ל.

עוד כתבו בתוספות ועוד למאן דאמר בגמרא קלח בששים קלחים אמאי נקט סאה והא לא קשה למאן דאמר תרקב בששים תרקבים דהיינו כמה שמגיע לסאה ותרקב דנקט לאו דוקא. הר"א מגרמישא ז"ל.

עוד כתבו בתוספות רבי ינאי אומר תרקב בששים תרקבים ובין אכלה פחות ובין אכלה יותר משלם לפי חשבון. ופירש בקונטרס דקסבר דשלושים סאין שמין ולא ששים דאם כן מפסדת ליה לניזק שאין קונין מצויין לששים סאין לפי שמרובין וכו' משמע שרוצה לומר דחש רבי ינאי לתקנת ניזק יותר מרבי יוסי בר חנינא. ונראה שיכול להיות דרבי ינאי משביח את המזיק יותר דקרחת תרקב וכו' ככתוב בתוספות.

עוד כתוב בתוספות ונראה לר"י דכי משערינן למר בתרקב ולמר בסאה לאו בבית סאה זרע קאמר וכו' עד ואין לתמוה והא דקתני בית סאה לסאה פירות קרי בית סאה נמי. והא דפריך נמי אברייתא האי ולא בית כור ולא כור מיבעי ליה ולא פריך אמתניתין ולא סאה מיבעי ליה אברייתא דוקא פריך לפי שלשון הסיפא משונה מן הרישא דברישא קתני קב ובסיפא קתני בית כור אבל אי הוה תני ברישא בית קב כדקתני בסיפא בית כור לא הוה קשה ליה מידי. ומה שלא הקשה להיפך ולא בית קב מיבעי ליה לפי שבאותו לשון שהתחיל לשנות ברישא לסיים הסיפא. ועוד כיון דבקב פירות ובכור פירות איירי יותר ראוי לשנות לשון קב וכור מלשון בית קב ובית כור. ואין לתמוה על לשון בית דכיון שהפירות מחוברין בקרקע שייך שפיר לקרות לסאה פירות הנאכל בית סאה. ומיהו אי הוה מפרשים דבבית סאה זרע וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.

וכן כתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל רבי ינאי אמר תרקב בששים תרקבים. פירש הקונטרס דוקא בששים תרקבים דהיינו בשלושים סאה ולא בששים סאים דאם כן מפסדת ליה לניזק לפי שיש בששים סאים מעט ויתר לבינוני. וקשה דאם כן הוי ליה למימר בהדיא בשלושים סאים כיון דעיקר מילתיה לומר דלא שיימינן בששים סאים כדפירש הקונטרס. לכן נראה דרבי ינאי משביח את המזיק דשמין כפי תרקב הנאכל ולא כפי סאה וקרחת תרקב אינה ניכרת בשלושים סאים כמו קרחת סאה בששים סאים. וכהאי גוונא אמר רב פפא בסמוך אין שמין כור בששים כורים מפני שפוגם מזיק ובין שאכלה פחות ובין שאכלה מרובה לעולם כפי חשבון זה של תרקב בששים תרקבים.

והאי דנקיט בית סאה במתניתין לאו לשיעורא נקטיה לרבי ינאי דאין משערין בו כלל אלא בתרקב משערינן ולא באה מתניתין לאשמועינן אלא דשמין אגב שדה אחר. וגם מכאן קשה לפירוש הקונטרס ותיקשי לרבי ינאי דקתני מתניתין שמין הערוגה כבית סאה לכל הפירות. אכלה קב או קבים פירוש כאן מעט וכאן מעט אין אומרין תשלם דמיהן פירוש כאלו הם תלושין ואכלתן אלא רואין אותם כאלו הם יחד בערוגה קטנה ומשערינן אותה מאי לאו בפני עצמה דמשערינן בפני שוויה עצמה וקשה לכלהו.

גם מכאן קשה לפירוש הקונטרס דמתניתין דתיקשי ליה אמתניתין גופה דקתני ששמין ערוגה בבית סאה כדפירש הקונטרס. אבל לפירוש ר"י ניחא ואיכא לפרושי מתניתין דהכי קאמר שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה הקרקע של הבית סאה קודם שנאכל עם הפירות וכמה היא יפה עכשיו הקרקע בלא הפירות ואשמועינן מתניתין דאין שמין הפירות שאכלה כמה הן יפין להמכר בלא קרקע אלא עם הקרקע שמין אותם כדפירשנו. וברייתא נמי הכי קאמר ששמין קרקע הערוגה בפני עצמה כמה היתה יפה עם הפירות קודם שאכלתם הבהמה וכמה היא יפה עכשיו בלא הפירות ובאותה שדה דנקט היינו ששמין עם הקרקע כדפירשנו. ובאותה שדה שמין כפי אותה שדה שאכלה לפי שבחה ולא בעי למימר ששמין אגב מה שנשאר מן השדה אבל לכלהו אמוראי קשה שמפרשים בהדיא ששמין בששים. הר"מ ז"ל. ובתוספות נמי פירשו כן. ע"כ.

אבל הרשב"א ז"ל כתב וז"ל הרבה פירושים נאמרו באוקמתות אלו והמחוור בעיני מה שכתב הראב"ד ז"ל והוא כעין פירוש רבינו חננאל ז"ל והכי פירש סאה בששים סאים ומפני שהוא דבר גדול שלא להכחיש את המזיק שמין בששים והיינו דתנן במתניתין סאה אבל אם הוא פחות מסאה שמין בפני עצמו. חזקיה אמר אפילו קלח בששים קלחים וסאה דמתניתין לאו דוקא ורבי ינאי אמר תרקב בששים תרקבים הא פחות מכאן שמין אגב קרקעו. והא דאקשיה מאכלה קב או קביים דמשמע ליה למקשה דבפני עצמה שמין אותה אין לומר דלחזקיה בלחוד קא מקשה דלדידיה אפילו קלח שמין בששים קלחים כל שכן קב אבל לרבי יוסי בר חנינא ולרבי ינאי לא קאמר דאפשר דלאו דוקא נקטה ברייתא קב או קביים אלא הוא הדין לרבי יוסי כל פחות מסאה וכל שכן לרבי ינאי דלדידיה אפשר דדוקא נקט קב או קביים הא שלשה קבין שמין בששים תרקבין ואי משום קביים וחצי חצי לא תני ליה. ואפשר דבדוקא משמע ליה למקשה וקשיא לכלהו. כך נראה לפי פירושם. וזה נראה לי יותר דאי לפי פירוש ראשון מאן דמתרץ בששים לא מתרצה אלא לחזקיה אבל לרבי יוסי ולרבי ינאי אכתי קשיא כדמעיקרא. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל היכי שיימינן על גבי שדה רבי יוסי בר חנינא אמר סאה בששים סאה אבל אם אכלה פחות מסאה אין שמין אותה בששים אלא שמין אותה על גב קרקעה בלבד כמה היתה יפה ערוגה זו עם פירותיה וכמה היא שוה בלא פירותיה. מכל מקום אין שמין את הפירות עצמן מפני שפוגמין את המזיק הרבה והתורה אמרה בשדה אחר ששמין אותה על גב שדה ומדכתב אחר שמע מינה שצריך לשום אותם על גב קרקע אחר חוץ ממקום פירות והיינו בששים. וחזקיה אמר אפילו קלח אחד שמין אותו בששים קלחים אף על פי שניזק פוגם לפי שאין שבח קלח אחד ניכר בששים קלחים ועל גב קרקעם ואם הוא בית סאה או תרקב שמין בית סאה בששים בית סאין ואינו רוצה לומר חזקיה שכל קלח וקלח מבית סאה נשער בששים קלחים שהרי שנינו שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכו' אלא אם אכלה בית סאה שמין בית סאה באותה שדה על גב ששים סאין ואם לא אכלה כי אם קלח אחד שמין גם כן בששים קלחים. ולא ידעתי זה השיעור מאין יצא להם ושמא קבלה היתה בידם. וכתב ז"ל דסוגיין כחזקיה מדאמרינן לקמן אין שמין קב בפני עצמו כלומר על גב קרקעו בלבד מפני שמשביח ניזק ולא קב בבית כור מפני שפוגם ניזק שהוא אחד במאה ושמונים אלא קב בששים קבים הילכך אפילו קלח אחד נמי בששים. ע"כ.

וזה לשון רבינו חננאל ז"ל היכי שיימינן אמר רבי חנינא סאה בששים סאין וכו'. פירוש כלהו אית להו דאין שמין אלא על גב שדה אחר ואין שמין אלא בששים וכלהו סבירא להו דאין שמין המקום הנאכל לבדו משום שבח הניזק ואם שמין אותו ביותר מששים מפסיד ניזק. ובפירוש משנתנו נחלקו רבי חנינא סבר זה ששנינו שמין בית סאה פירוש אם נאכלה בית סאה שמין אותו בשדה שיש בה ששים סאה שהם בית שני כורים וכן אם הוא בת סאתים בששים סאה וכן שלשה סאים וכן ארבעה סאים ואם הם פחות מסאה בפני עצמו שמין אותו. חזקיה אמר אפילו קלח אחד בששים קלחים בין מעט בין הרבה מקום הנאכל שמין אותו בששים כמותו. וזה ששנינו בית סאה כגון שהוא הנאכל אחד מששים לסאה והוא יתר מעט ממקום שליש בית רובע בסאה. דבי רבי ינאי אמרו תרקב שהוא חצי סאה כששים תרקבים שהם בית כור והם שלושים סאה ומשנתינו כגון שאכלה שני סאין ששמין אותה בבית כור וכן חציה אבל פחות מזה לא. הא דתנו רבנן אין שמין בית קב מפני שמשביח ניזק הא לא דייקא ותירוצה היא דתרצי לה הכי אין שמין קב בפני עצמו מפני שמשביח ניזק ולא קב בבית כור מפני שפוגם ניזק ולפיכך לא מקשים מינה דכל מתניתין דלא מיתרצא לא מקשים מינה וסוגיין כל הנאכלים ואינן פירות גמורין אינן נישומין בפני עצמן אלא בששים. ולא אתפרש הלכתא כהי מינייהו אלא מדאשכחינן רב נחמן דשם קב אחד בששים שמע מינה דהלכתא כחזקיה דאמר קלח בששים קלחים ושמין אותו הנאכל בששים כמוהו. ע"כ.

וזה לשון הרא"ה ז"ל שכתב במשנה שמין בית סאה וכו'. מסתברא ודאי לפום מתניתין דסוגיין דלא שיימינן הפירות לעולם אלא עם הקרקע ופירושא דמתניתין שמין בית סאה הניזק באותה שדה וממשמע מתניתין ודאי שאין שמין אלא עם הקרקע אבל לא משמע מינה עם הקרקע עצמו כיצד שמין אם שמין בית סאה הניזק עם קרקעו או עם יותר. ע"כ. ובגמרא כתב וזה לשונו היכי שיימינן רבי יוסי בר חנינא אמר סאה בששים סאה כלומר סאה הניזק שמין בששים סאה ואם הנזק פחות מבית סאה שמין אותו לפי שיעור זה. חזקיה אמר קלח בששים קלחים כלומר הנזק כמו שהוא בין מרובה בין מועט שמין אותו בששים. רבי ינאי אמר תרקב בששים תרקבים כלומר כל נזק למעלה מתרקב ועד תרקב שאכלה תרקב שמין אותו בששים פחות מכאן שמין אותו לפי שיעור זה דתרקב בששים תרקבים וטעמייהו לא ידענא אלא אם כן פליגי בגמרא. ומיהו ממתניתין ליכא הכרעה כלל לא כדברי זה ולא כדברי זה. ע"כ.

והרב המאירי ז"ל הביא שני הפירושים פירוש רש"י והראב"ד ז"ל וז"ל רבי יוסי בר חנינא אמר סאה בששים סאים פירוש שאם אכלה ערוגה אחת שמין בית סאה מלא ערוגות כזו בתוך ששים סאה כמה קרקע זה של ששים סאים נמכר וחוזרין ומחשבין כמה עולה לבית סאה ואחר כך מחשבין ערך זה של בית סאה כמה נפחת בשביל ערוגה זו החסרה ממנו.

ואם תאמר ומה ריוח בחשבון זה והלא מכל מקום אתה חוזר ומחשב בית סאה זה כמה נפחת מדמיו בדמי ערוגה זו ומה לך לחשוב סאה בששים. תדע שקרקע בית סאה לבד נמכר ביוקר שהרבה יכולין לקנותו אבל קרקע של ששים סאין אינו ניקח אלא לעשירים גדולים ודמיו קלים יותר משימכור סאה ומתוך כך אתה מחשב היזק זה כמה שהוא בדרך זה שתשער בית סאה הנבלע בששים כמה ערך הסאה בין הששים ואחר כך תחשוב ההיזק בדמי הסאה אם חציה חציה ואם ערוגה לפי חשבון ערוגות שבסאה וכן בכולן אם פחות ואם יותר. ורבי ינאי אמר תרקב בששים תרקבים וזה הוא בחשבון ראשון אלא שאינו משער הסאה אלא בשלושים סאים שהתרקב הוא חצי סאה מפני שקרקע של ששים סאין אינו ניקח אלא למיעוט בני אדם ודמיו קלים לפי חשבון הקרקע ביותר אבל של שלושים סאין נמכר בשוויו.

ופירוש המשנה לדעתם שמין בית סאה מלא ערוגות כזו או כאלו נאכלו ואחר כך מחשבין סאה זו המובלעת בששים או בשלושים כל אחד לפי שיטתו כמה עולין דמי הסאה ואחר כך מחשבים ההיזק לפי חשבון הסאה. וחזקיה אמר אפילו קלח בששים קלחים כלומר שאין מבלבלין חשבון זה כל כך אלא שמין ההיזק על גבי קרקע ששים רוצה לומר שאם אכלה סאה כולה חושבין קרקע ששים סאין מלא ערוגות כמה נפחת לחסרון פירות שבסאה זו הנאכלת וכן אם אכלה ערוגה שמין שדה מחזיק ששים ערוגות כאלו כמה נפחת לחסרון פירות שבערוגה זו וכן בכולן אם מעט ואם הרבה אפילו קלח בששים קלחים. וכן הלכה.

ויש מפרשים דבר זה בדרך אחרת והוא שהם מפרשים סאה בששים סאין כלומר סאה שהוא הפסד גדול הוא ששמין על גב קרקע ובששים הא פחות מכאן שמין בפני עצמו. וחזקיה אמר אפילו קלח שאין הפסדו מרובה אנו שמין בששים ומכל מקום הלכה כחזקיה. ע"כ.

דף נח עמוד ב[עריכה]

אמר רב פפא וכו':    ולא כור בששים כורין וכו' פירוש אלא שמין את הכור סאה בסאה בששים סאין. ולפי פירוש זה ניחא לי מתניתין דנקט ששים סאין דלכולי עלמא אין משערין ביותר מששים סאין. הרשב"א ז"ל.

וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל אמר רב פפא הכי קתני למאן דאמר קלח בששים קלחים לא ניחא וכי מסיק אין שמין קב בפני עצמו דחק לומר כן כדי ליישב לדידיה. אי נמי אומר רבי שמעון ז"ל דרוצה ליישב משביחו ופוגמו בחד גוונא. ע"כ.

הכי קתני אין שמין קב בפני עצמו מפני שמשביח ניזק וכו':    וזה כחזקיה. והא דלא אקשו מינה לדרבי יוסי ורבי ינאי משום דלא מפרשה בהדיא ולתרוצי קיימא הילכך לא מותבינן מינה. הרשב"א ז"ל.

קשבא. פירש בקונטרס דקל:    ולא משמע הכי בפרק קמא דעבודה זרה דתנן דקל טב וחצב וכו' אלמא קשבא לאו היינו דקל. ובערוך פירש בערך חצב שהוא קנה שעושין ממנו הסוק"ר והוא מתוק. ומיהו אין משמע שיהא זה כן דאינו שוה כל כך והכא משמע ששלשה היו שוים מאה זוז. ובערוך עצמו פירש בערך קשב דהוא מין דקל והוא דקלא פרסאה שמעולה ושמן. וכן משמע דהוא מין דקל מדקאמר ותלת תאלתא וכו'. ושמא יש מיני דקלים הרבה וכו'. תוספות שאנץ.

איכא דאמרי דקל תלתא:    כמו שתילים של דקל מי לא תניא קטמה נטיעה רבי יוסי אומר גוזרי גזרות וכו'. ועל בהמה קא מיירי. הראב"ד ז"ל.

נטיעה בת שנתיים שתי כסף:    תימה מאי קאמר הא בששים משערינן. ויש לומר דהך שיעורא לא הוי אלא לאשמועינן דבציר מהני לא הוי ואף אם לא יעלה לשתי כסף משערינן ליה בששים מכל מקום פחות משתי כסף לא ישלם אבל פעמים שעולה יותר לפי חשבון של ששים. תלמיד הר"פ ז"ל.

אכלה חזיז:    פירוש ירק רך מאוד. הא דאמרי רבנן על חזיז ופגין ובסר וסמדר רואין כמה היתה יפה וכמה היא יפה וכו' ופרשינן ליה בששים נראה לי דכפירות גמורין חשבינן להו אלא ששמין אותם על גבי שדה אחד בששים וממעשה דאלעזר זעירא אסתבר לי הכי דאמרי ליה בקץ כופרא דמשלם דמי תמרי ואקשי להו והא לאו תמרי אזיק וכי אמרי ליה דמי כופרא אקשי להו והא הוו תמרי והדר אמר להו בששים אלמא דמי תמרי יהבי אלא ששמין אותם על גבי שדה בששים משום וכו'. הראב"ד ז"ל.