מלבי"ם על ישעיהו מג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ישעיהו · מג · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועתה", בכל זאת אל תתיאש, "כה אמר ה' בראך יעקב", יש הבדל בין בורא ובין יוצר, שבורא הוא הוצאת חומר הדבר ויוצר הוא הוצאת הצורה, וכן יש הבדל בין יעקב ובין ישראל, שיעקב בו יקראו ישראל עת שהם במדרגה קטנה, וישראל נקראו בו עת שהם בחשיבות ומתנהגים בדרך נס, ור"ל שמצד תחלת הוייתם שהוא בנמשל אל חומר האומה וראשית הוייתם הם יעקב, ומצד צורתם העצמיית הם ישראל, שרים ומושלים על הטבע ועניניה, ודלתות הכתוב מגבילים, "כה אמר בראך יעקב אל תירא כי גאלתיך", שמצד ראשית הוייתך שבחרך לעם בגאולת מצרים יחויב שיגאלך שנית כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדי נבוכדנצר, ומצד שהוא "יצרך ישראל קראתי בשמך לי אתה", שע"י צורתך העצמיית ושם ישראל, קראתיך בשם זה המורה כי לי אתה שאינך נתון תחת הטבע רק תחת ההשגחה המיוחדת, ור"ל מצד שהוא בוראך יעקב יחויב שלא תהיה תחת משרת השרים התחתונים של גלות בבל ופרס, ומצד שהוא יוצרך ישראל יחויב שלא תהיה תחת ממשלת השרים העליונים צבא השמים ומשטריהם:

ביאור המילות

"בראך יעקב ויצרך ישראל", ההבדל בין בורא ויוצר בארתי (למעלה מ"א כ"ף) ובין יעקב וישראל (ט' ז'):

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי תעבר", ר"ל כי יש שני מיני הצלה.

  • א) הצלה טבעית, שה' מוליכו ומשמרו בענין שלא יקרב אליו המזיק, ומצד זה אמר "כי תעבר במים אתך אני", שתעבור המים בשלום "וכי תלך במו אש לא תכוה" כי אשמרך שתלך באופן בטוח רחוק מן ההיזק.
  • ב) הצלה נסיית, שהגם שהולך במקום המזיק ובא במים ובאש, יתבטל טבע המים והאש, ולא יזיקו לו, וע"ז הוסיף "ובנהרות לא ישטפוך" הגם כי תהיה בהנהר עצמו וזרם מימיו, "ולהבה לא תבער בך", שיתבטל כח הלהבה עד שלא יבער כלל, והראשון מגביל נגד בוראך יעקב, והשני מגביל נגד יוצרך ישראל:

ביאור המילות

"במים", נהרות גדולים מן מים, וכן להבה מן אש, וכן במשפטים הראשונים יאמר, אתך אני, לא תכוה שאתה לא תתקרב אל המזיק, ובמשפטים השניים מוסיף, "לא ישטפוך, לא תבער בך", המזיק לא ישלוט בך ואף שיהיה גדול.

"נהרות ולהבה", עי' בפי':

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", נגד ההצלה הראשונה הטבעיית מפרש "כי אני ה' אלהיך", המשגיח עליך שלא יגע בך רע, ונגד ההצלה המופתיית למעלה מן הטבע אומר כי אני "קדוש ישראל" (שם זה מורה על ההנהגה הנסיית) "מושיעך" בדרך נס.

"נתתי כפרך מצרים", כוון בזה מ"ש למעלה (כ' ד') כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש ערום ויחף, שבלכת מלך אשור על ישראל חזר מארץ יהודה בדבר ה' להלחם עם כוש (כנ"ל ל"ז) ואז שבה את מצרים והגלה את כוש ועי"כ נצולו ישראל, והנה את מצרים לא הגלה כולו רק שבה ממנו שבי ואת כוש הגלה כולו, כמ"ש שבי מצרים גלות כוש, והנה יש הבדל בין כופר, ובין תחת, כי הכופר הוא בממון, ואין מועיל כופר באיש שחייב מיתה כמ"ש ולא תקחו כופר לנפש רוצח, רק אם נתחייב עונש אחר, ולפ"ז אחר ששבי מצרים היה תחת שבי ישראל וזה מורה על הצד שישראל לא נתחייבו עדיין גלות רק שבי, היה מועיל כופר שאינו ממין המתחייב, אבל תחת הוא ממין המתחייב נפש תחת נפש, וזה היה בגלות כוש שהיה תחת גלות ישראל שנתחייבו גלות לגמרי, ונתן נפשות כוש תמורתם, ובזה הוסיף שלא לבד שנתתי מצרים כפרך בעת שלא נתחייבת עדיין מיתה וגלות, כי גם בעת נתחייבת גלות ומיתה שאין מועיל כופר שאינו ממין המתחייב, אז נתתי כוש וסבא תחתיך:

ביאור המילות

"אלהיך קדוש ישראל". אלהיך מורה ההשגחה המיוחדת בסתם. וקדוש ישראל, ההשגחה המיוחדת ע"י קדושת המעשים, עי' למעלה (ה' ט"ז):

"כפרך, תחתיך". הכופר זולתי מין המתחייב, כסף תחת עונש הגוף, אם כופר יושת עליו, ותחת, הוא ממין המתחייב, נפש תחת נפש, עין תחת עין, ויעלהו לעולה תחת בנו:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך", הדבר יהיה יקר מצד מיעוט מציאותו כפז ופנינים, ונכבד מצד מעלתו העצמיית, ונאהב מצד שנושא חן, יאמר הנה "יקרת בעיני" מצד שורש נפשך שהיא ממקום גבוה או צור מחצב אבותיך, "ונכבדת" ע"י מעלתך בתורה ומע"ט, "ואני אהבתיך" מצד הרצון (והם השלשה דברים שאמר למעלה (מ"א ח') ואתה ישראל עבדי אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי כמו שפירשתי שם ע"ש) ולכן "ואתן אדם תחתיך" היינו תחת גופך אתן אדם יחידי אבל "תחת נפשך" ונשמתך שהיא אצולה ממרום "אתן לאמים" ועמים רבים, ולכן.

ביאור המילות

"יקרת נכבדת". היוקר יהיה מצד מיעוט המציאות. שוהם יקר וספיר, ודבר ה' היה יקר בימים ההם, ר"ל לא היה נמצא, והכבוד מפני המעלה, הפז יקר ואינו נכבד, והזקן נכבד ואינו יקר:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל תירא כי אתך אני", לקבץ פזוריך, (ואמר שני פעמים אל תירא, כי ישראל יתיראו מצד שני דברים,

  • א) בעודם בגלותם בל יכלו ויאבדו בין עכו"ם, לכן אמר אל תירא כי תעבר במים וכו' נתתי כפרך מצרים וכו', שהטבע תכנע להם ויתן עכו"ם כופר נפשם,
  • ב) יתיראו כי יחשבו שמן הנמנע שיתקבצו פזוריהם מארבע כנפות הארץ, לכן אמר אל תירא כי ממזרח אביא זרעך וכו' ומזרה ישראל יקבצנו).

"ממזרח אביא זרעך", כבר כתבתי למעלה (י"א) בפסוק ואסף נדחי ישראל ונפצות יהודה יקבץ, כי ישראל שגלו לארצות המזרח שהם עשרת השבטים אינם מפוזרים ואינם צריכים קיבוץ כי יושבים כולם במקום אחד רק הבאה לא"י, ועז"א "ממזרח אביא זרעך", אבל ישראל שגלו למערב שהם שבט יהודה ובנימין נתפזרו לארבע רוחות וצריכים קיבוץ, עז"א "ממערב אקבצך":

ביאור המילות

"אביא זרעך אקבצך". עי' בפי', ויען שהעשרת השבטים הגלו בימי חזקיהו א"א שיביאו הם בעצמם רק זרעם, אבל שבט יהודה שהיתה גלותם מאוחר היה אפשר שיביא הם עצמם:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אמר לצפון תני", גם היהודים אשר בצפון שהם מסוגרים שם בהרים מקיפים אותם ולא יוכלו לצאת מתוכם, יאמר ה' אל החלק הזה שיתן את הסגורים בתוכו, אבל היושבים בתימן אין סגורים בין הררי עד, רק שהאומות לא יניחו אותם לצאת יאמר אל תכלאו ואל תעכבו בידם מלצאת:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כל", אומר לא לבד שאצוה לארבע רוחות השמים שיוציאו את הגולים, אבל דעו "כי כל הנקרא בשמי" היינו כל הבריאה העליונים והתחתונים כל המתיחס אל שמי שאני בראתיו, וכל אשר "לכבודי בראתיו" שהוא כל הבריאה אשר בראתיה לכבודי שיתגלה ע"י המציאות כבוד ה', הנה כל המציאות כולו יצרתיו וגם עשיתיו רק למען.

ביאור המילות

"בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". ההבדל ביניהם, כי ברא, היא הוצאת החומר ועצם הדבר יש מאין. ויצר, היא הצורה המתדבקת. ועושה, הוא הגומר את הדבר ופועל הצורה הבלתי מתדבקת. הבריאה יש מאין בראתיו הכל לכבודי, ואח"כ תקנתי ועשיתי וגמרתי הכל שיהיו כלים עוזרים להוציא עם עור:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הוציא עם עור", שתכלית כל הבריאה הוא לכבודי, וכבודי לא יתגלה רק ע"י קיבוץ הגליות והתגלות מלכות שמים ואחדותו, ואם כן בהכרח שהכינותי כל המציאות ותקנתיו וגמרתיו רק על אופן זה שכל המציאות כולו יעזור לזה שיצאו עם העור הזה וישובו ביום יזרעאל, כי זה תכלית הבריאה בכללה, וכל המציאות הוכן שיהיו אמצעיים עוזרים אל התכלית הזה אשר על ידו ישתלם המציאות בכלל להשיג את התכלית המבוקש שהוא שלימות המציאות כולו.

"עם עור ועינים יש" כמ"ש למעלה מי עור כי אם עבדי, "וחרשים ואזנים למו" כמ"ש וחרש כמלאכי אשלח, עמש"ש:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כל הגוים", אחר שנבא הנבואה הזאת מקיבוץ גליות, שם פניו אל העכו"ם בזמנו, אשר ספרו נפלאות מן אליליהם, איך נולדו ואיך פעלו נפלאות רבות בשמים ובארץ, וספוריהם היה מלא הבלים רבים אין ספורות למו (כנודע בספרי "המיטהא¢לא¢גיע" היונית אשר היא שריד מספורי ההבלים הזרים האלה), אומר אליהם הנה יאספו נא הגוים והלאומים האלה, "מי בהם יגיד זאת" הנה יספרו מאליליהם נפלאות אשר עשו בימי קדם, היש מי בהם שיגיד כזאת, דבר עתיד מפורסם כולל כל בני תבל כנבואה הזאת מקיבוץ גליות, הם מספרים רק דברים שהיו בעבר בדורות ראשונים אשר אין זכר למו בין החיים למה לא יגידו דבר עתיד, כמו שיגיד הנביא בשם ה', "וראשונות ישמיענו" הם רק משמיעים ראשונות מה שהיה לא מה שיהיה? אמנם גם הראשונות האלה אשר ישמיעונו "יתנו עדיהם ויצדקו", ר"ל כי המספר דבר פלא אשר קרה בזמן העבר, צריך שיאמת דבריו או ע"י עדים שראו את הדבר הזה בעיניהם, או ע"י השכל, שכל השומע את הדבר יבין מעצמו שהדבר אמת. וז"ש "או יתנו עדיהם ויצדקו, או שישמעו" השומעים "ויאמרו שאמת" הדבר המסופר, [ור"ל כי ספורי הבליהם הם תולדות ימי החשך, קורי עכביש אשר ארגו כהני האליל לספר מימים קדומים אשר לא ראה אדם ואין עד מעיד שראה את הדבר, והספורים בעצמם סותרים את האמת (כי גדר האמת שיסכים המסופר עם השכל והמציאות) עד שכל השומע יצחק להם]:

ביאור המילות

"כל הגוים נקבצו ויאספו לאמים". כ"כ (למעלה יא יב) כי קיבוץ, הוא קיבוץ המפוזרות, ואסף היא ההכנסה מן החוץ אל הפנים, וההבדל בין גוים ולאומים, מבואר למעלה (יז יב), לאומים הם האומות שי"ל דת מיוחדת, והם אין צריכים להתקבץ כי הם מקובצים תחת דת אחת והנהגה אחת, רק אסיפה שיבואו הנה, והגוים המפוזרים יתקבצו:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אתם", אבל הדברים שיספרו עלי כולם נאמנים וקיימים, בין המסופר עלי מן האותות והנפלאות שעשיתי בזמן העבר שעל זה יש לי עדים כי "אתם עדי נאם ה'" כי היו לפני שש מאות אלף רגלי שראו הנפלאות בעיניהם, ובין מה שיגידו בשמי על זמן העתיד, כי על זה עד "עבדי אשר בחרתי" שהראיתי את העתיד אל עבדי הנביא במראה הנבואה שהשיג את העתיד כאילו הוא בהוה בהשגה נבואיית שאין ספק אחריה.

"למען תדעו", ר"ל בהגדה שיגידו משמי יתקיים הדבר ויתאמת, בין מצד הנסיון והמפורסמות שעז"א למען "תדעו", בין מצד הקבלה והאמונה שעז"א "ותאמינו לי", בין מצד השכל ומופתי התבונה שעז"א "ותבינו, כי אני הוא לפני לא נוצר אל" ר"ל כי עובדי האלילים הקדמונים בהבליהם, היו מיחסים לאליליהם אבות ותולדות, עד שאמרו אליל פלוני הוא בן אליל פלוני, ואליל פלוני נלחם עם אביו והורידו מאלהותו ויסגירהו בין נבכי תהום רבה וימלוך תחתיו בשמים, עד שבא בנו והורידהו מגדולתו וירעם עליו בקולו נפלאות וימלוך תחתיו, (כנודע בהבלי "המיטהא¢לא¢גיע)", אבל "אני הוא" האל אשר "לפני לא נוצר אל", ולא ירשתי את אלהותי מזולתי, וכן "אחרי לא יהיה" אל אחר אשר ימלוך תחתי, וכן היו בעלי הצאבה מהבילים שנמצאים אלהות הרבה וכל אחד י"ל ממשלה מיוחדת, זה על הרעם, וזה על הימים, עד שיחסו לכל כח טבעי אליל מיוחד, עד שהיו צריכים לעבוד לכל האלילים לכל אחד בעת שהיו צריכים להפיק רצון ממנו בדבר אשר תחת ממשלתו, כיודע בקורות ימי קדם, נגד זה אמר.

ביאור המילות

"תדעו ותבינו". עי' למע' (מ"א כ' ולקמן מ"ד יח) הידיעה נמשכת מן הבחינה החושיית והנסיון, והתבונה מן השמוש במופתי השכל:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אנכי אנכי ה'", רק אני לבדי נמצא "ואין מושיע מבלעדי", כי אנכי מושל על הכל:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אנכי", מביא ראיה נגד מ"ש אני הוא לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה, כי הלא "אנכי הגדתי הושעתי", כי הגדתי בזמן העבר והבטחתי להושיע בעתיד והושעתי באמת, וזה לא יצוייר אצל עובדי אלילים, שהאליל המולך אחר הראשון לא יקים דבר הראשון והבטחתו, ונגד מ"ש אנכי אנכי ה' ואין מבלעדי מושיע, מביא ראיה כי הלא "והשמעתי ואין בכם זר", בעת שהשמעתי את דברי הלא ראיתם כי אין בכם אל זר מבלעדי רק אני לבדי, כמ"ש אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו.

"ואתם עדי נאם ה'" כי השגתם זאת בעיניכם במעמד הר סיני, וגם "ואני אל ע�ד" שהאלהות בעצמה תעיד על זה, שכבר התבאר במופתים שגדר האלהות שיהיה אחד נצחי בלתי משתנה, ומי שאינו אחד נצחי ובלתי משתנה אינו אל בהכרח:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גם מיום", מוסיף שלא לבד מעת שנגליתי לכם כי גם מיום ומראשית קדומים אני הוא לבדי, וכן בעתיד "אפעל" אני לבדי "ומי ישיבנה" אחר שאין זולתי בעבר ולא בעתיד. כמו שיבאר מן הנסיון:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר ה'", מביא ראיה מן שתי הגאולות שעברו שהם גאולת בבל וגאולת מצרים על קיום הגאולה העתידה, והנה גאולת בבל היתה בדרך הטבע וגאולת מצרים היתה למעלה מדרך הטבע, ולכן הקדים גאולת בבל, למען יוסיף והולך במליצתו כדרכו, אומר הנה "למענכם שלחתי בבלה" מה ששלחתי בבלה והורדתי בריחיהם ומבצריהם והורדתי הכשדים לגלות באניות רנתם, "זה היה למענכם" למען אגאלכם משם, ויען שגאולת בבל היתה ראויה או מצד הזכות או מצד ההבטחה, לז"א.

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אני ה'", ר"ל זה עשיתי, או מצד "שאני ה' קדושכם" ע"י קדושת מעשיכם, או גם אם לא יזכו אעשה זאת יען שאני "בורא ישראל מלככם", כמלך הפודה עבדיו אף שהם בלתי ראוים:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר ה'", גם גאלתי אתכם ממצרים בגאולה שהיתה למעלה מן הטבע, כי בגאולה זאת "נתתי בים דרך", ולא לבד דרך אחד גדול לכל יוצאי מצרים, כי נתתי "במים עזים נתיבה" נתיבות ליחידים, כי התפלג הים לי"ב קרעים לכל שבט נתיב בפני עצמו כידוע בקבלת חז"ל:

ביאור המילות

"דרך, נתיב". דרך לרבים ונתיב ליחיד, ובמים עזים הוא יותר מים, ומוסיף אף במים עזים ואף נתיבה:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"המוציא", ועם הצלת ישראל הטבעתי שם באותו מעמד גם את מצרים:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יח-יט) "אל תזכרו", ר"ל הנה "ראשונות" שהוא גאולת מצרים הגם שהיו שם נסים גלוים, בכל זאת יען שהיה בימי קדם אינכם רוצים לזכור עוד הנסים האלה כי ע"י שהם ראשונות נשכחו מלבכם, "וגם קדמוניות" שהוא גאולת בבל שהיתה בזמן קרוב קדום לזמנכם, ולא שכחתם הגאולה הזאת, אבל יען שהיתה גאולה זאת בדרך הטבע והנסים שבה היו נסתרים עד שרק המתבונן יבין שהיה נפלאות אל, "אל תתבננו" אינכם רוצים להבין, ואתם אומרים שהיה בדרך הטבע, אבל עתה בהכרח תהיו מוכרחים בין לזכור ובין להתבונן, "כי הנני עשה חדשה" שהיא הגאולה העתידה בה יהיה שני המעלות.

  • א) "כי עתה תצמח" ואחר שתהיה עתה בזמנכם בהכרח תזכרו אותה.
  • ב) "הלא תדעוה", כי הנסים שלה יהיו ג"כ נסים גלוים עד שלא תצטרכו להתבונן בינה רק תדעוהו ע"י השגת החוש כולם יראו כי אצבע אלהים היא.

"אף אשים" ר"ל אחר שבגאולה הזאת אשים גם במדבר דרך ונהרות בישימון, כמו שנבא (למעלה ל"ה), הלא אז.

ביאור המילות

"ראשונות קדמניות". הקודם. הוא בערך המתאחר אף שאינו ראשון, קדמו שרים אחר נוגנים, קדמו עיני אשמורות, והראשון היא החוליא הראשונה בשלשלת המקובץ ממספרים רבים, בשלשלת הזאת תהיה כל חוליא קדמונית בערך החוליא שאחריה, אבל לא ראשונה, רק העומדת בראש השלשלת, ובצד זה דבר פה שמשקיף על כל הדורות כקיבוץ שלשלת אחת, ואז הדור שלפני הדור ההוא שעשה בו גאולת בבל יקרא קדמון. והדור הראשון שבו נולדו העם הזה במצרים יקרא ראשון, אולם יצוייר שיהיה הקדמון קודם אל הראשון, אם יקח את השלשלת כולה שבה החוליא הנקראת ראשונה, עם ערך שלשלות אחרות אשר לפניה, שאז השלשלת האחרת המונחת קודם לה היא קדומה לפניה. ובענין זה אמר (לק' מו י'), מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו. שהראשית שם אינו ראשית החלטית, רק ראשית פרטית לדבר ההוא הפרטי. שיגיד אחרית הדבר ההוא בראשיתו היינו בעת התחלתו ובזה מוסיף כי עוד מגיד מקדם טרם שהותחל הראשית ההוא, וקודם לי יגיד את אשר לא נעשו כלל, ועי' לקמן (מה כא):

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"תדעוה", כבר בארתי (מא, כ' מד יט) כי הידיעה מובדלת מן התבונה, במה שבאה ע"י החוש והנסיון, לא כן התבונה שבא ע"י ההיקש ודרכי ההגיון. ובדברים כאלה הבלתי מושגים בחוש רק ע"י השכל, לא תפול בהם ידיעה לרוב, כי יוכל המסתפק להסתפק על המופתים וההיקשים, לא כן על דבר הנראה בחוש, ולכן אמר (למעלה כט כד) וידעו תועי רוח בינה, שגם הבינה ידעו בידיעה ברורה כאילו השיגוה בחושיהם, כי יהיו מופתיהם ברורים כהמוחשים ולכן הגביל פה נגד קדמוניות אל תתבוננו, שנסי גאולת בבל לא נראו בחושים. ורק ע"י השכל היו יכולים לברר שלא היתה גאולה זאת טבעיית, והם לא רצו להשתמש במופתים אלה השכליים לברר זאת, לכן אמר כי אז בגאולה אחרונה הלא תדעוה, בלא התבוננות, ע"י השגת החושים:

"במדבר דרך בישימון נהרות". מציין כי גם המקום שישאר שממה, יהיה שם נהרות, כאילו זה היה השממון שלא ילכו בני אדם בו מפני הנהרות:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תכבדני חית השדה", הלא גם חית השדה תכבדני ע"י הנסים האלה, הגם שהחיות האלה לא היו מחויבים אל ההודאה הזאת מפני שלשה טעמים.

  • א) שהם לא יכירו שום תועלת מן הדרך והמים, ועז"א כי "רק תכבדני חית השדה" הם רק יכבדו אותי בעבור זה (כי ההבדל בין כבוד ותהלה, הכבוד הוא מפני הכרת המעלה, והתהלה הוא ע"י התועלת שישיגו מן המהולל ופעולותיו, וחית השדה לא יהללו כי לא ישיגו תועלת הדרך והמים רק יכבדו), כי חית השדה א"צ לדרך, ותנים ובנות יענה א"צ למים (כי הם גרים בציה וחורב תמיד).
  • ב) כי הלא חית השדה לא נבראו להלל ולכבד את ה'.
  • ג) כי לא נעשו הנסים האלה לצרכם, כי החיות והתנים ובנות יענה תכבדני רק "בעבור שנתתי במדבר מים להשקות עמי בחירי" ולא בעבורם. ואם כן אם אלה הבעלי החיים האלמים יכבדוני, כ"ש כי.

ביאור המילות

"תנים ובנות יענה". מגוריהם במקומות היבשות והחמות כנודע, וכן למעלה (לה ז'). ועמ"ש בפי' איוב (לד כח כט) קודר הלכתי בלא חמה, כאח הייתי לתנים וריע לבנות יענה:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עם זו", שהוא העם אשר עבורם פעלתי כל זאת, העם אשר רק עבור זו "יצרתם לי" שנוצרו להלל יה, כ"ש כי המה "תהלתי יספרו", ובשגם כי הם לא לבד יכבדוני, רק גם יספרו תהלתי, כי הם ישיגו התועלת הנמשך להם ממעשי. ואז ידעתי כי ישראל יכירו וידעו ויהללו ויספרו מעשי ה' ונפלאותיו:

ביאור המילות

"עם זו". עי' למעלה (מ"ב כד) מ"ש בדקדוק מלה זאת, ובפירושי כללתי שתי כונות בהמלה, ושניהם רצופים בסדר המליצה.

"תהלתי", מגביל נגד תכבדני (כ'), וההבדל בין כבוד ותהלה בארתי למעלה (מב ח'):

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ולא אתי", אומר הנה לעתיד ידעתי כי תכיר אותי ותהללני, אולם מדוע לא קראת אותי אתה יעקב עד עתה, ויותר מזה כי גם אתה "ישראל" (שהם הגדולים והחשובים באומה) לא לבד שלא קראת אותי, כי גם "יגעת בי", כאילו היה עבודתי ומצותי עליך לטורח. אולם אשאלך במה הוגעתיך, ומה היא התועלת אשר אשיג מן עבודתך, הלא.

ביאור המילות

"ולא אתי קראת". פעל קרא הבא על התפלה נקשר תמיד ביחוס שאליו, לבד פה ובירמיהו (כט יב) בא ביחוס הפעול. מצייר כאלו ה' התרחק מן העם ע"י חטאתיהם. והם הגם שקוראים אליו, אינם קוראים אותו, ר"ל הגם שמתפללים אליו, אין קוראים אותו שיבא אליהם, ע"י שיסירו את הקיר המבדיל בינו ובינם שהם העונות, כמ"ש בהבדל בין קרא את ובין קרא אל למעלה (וי"ו ג'), וכבר בארתי בפי' התורה בכ"מ כי בכ"מ שמקדים מלת היחוס אל הפעולה, מורה איזה גדר הפוך וסתירה, לכן אמר לא אותי קראת ורק אלי קראת, וחיבור הוי"ו ולא, מציין לאמר, לעתיד אז תספר תהלתי, אולם עתה למה לא אותי קראת? ואני רחוק ממך, ומוכן לבא להושיע גם עתה, וההבדל בין יעקב וישראל בארתי למעלה (ט' ז') ובכ"מ:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא הביאת לי שה עלתיך", העולה שהבאת לא לי הבאת, כי אני איני צריך לעולה וקרבן, רק הבאת אותה על האש לבד, כמ"ש את קרבני לחמי לאשי, והנה העולה היתה כולה כליל, והזבחים שהם השלמים הרימו מהם החלב על המזבח, אומר, הנה אתה ידמה לך כי העולה שכולה כליל הבאת לי לצרכי. והזבחים שהרמות מהם ראשית החלב בם כבדת אותי דרך כבוד להרים לי ממאכלך המנה המובחרת השוק והעליה, מה שאינו כן, כי "עלתיך לא לי הבאת, וזבחיך" שהם השלמים בם "לא כבדתני וא"כ" אין לי תועלת מן הקרבן, וגם לא תוכל לאמר שעכ"פ היה עליך העבודה הזאת למשא, עז"א "לא העבדתיך במנחה" אחר שהוא רק מלא קומץ סולת, "ולא הוגעתיך בלבונה", תפס המשל כמו שמבקשים ממנו עבודה גדולה, ואח"ז מוסיפים עליו עוד תוספת, אשר תחלה יעבוד ואח"כ ע"י התוספת יתיגע לגמרי, אבל אחר שהמנחה אינה עבודה, גם התוספת שאתה מביא עם המנחה, שהיא הלבונה, אינה יגיעה:

ביאור המילות

(כג-כד) "הבאת לי". הבאה הנקשרת עם למ"ד מורה שמביאו לקנין להיות שלו לצרכו, "העבדתיך, הוגעתיך", המלאכה הכבדה נקרא עבודה, ואם מוסיף בהתמדתה יותר מכדי כחו נקרא יגיעה. וההבדל בין חטא ועון ידוע כנ"ל (א' ד'), וכן יקרא העון שהוא רוע המחשבה הנלוה אל החטא שהוא רוע המעשה, יגיעה על העבודה, וזבחיך כמו ובזבחיך:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא", ראה "כי" לא צויתי עליך שתקנה לי "קנה" אשר אינו נקנה רק בכסף מלא, שהוא יקר המציאות כמ"ש וקנה הטוב מארץ מרחק, וגם "מחלב זבחיך לא הרויתני" כי לא צויתי רק על יותרת הכבד ושתי הכליות והאליה, אבל "אך העבדתני בחטאתיך", אתה מביא לי הקרבן תמורת חטאתיך לכפר עליהם, מן הקרבן אין לי תועלת, ובחטאתיך העבדת אותי כי נלאיתי נשוא, ואח"כ "הוגעתני" יגיעה יתירה עד שנתיגעתי על ידי עונותיך שהם עונות מזיד:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אנכי", ר"ל הלא הקרבן בא רק על החטאת שהוא השוגג, ועל הפשעים שהוא המזיד איני מקבל קרבן, ועקר מה שאני עוסק למחות הוא הפשעים הגדולים שלך, וא"כ הפשעים האלה איני מוחה למענך רק למעני, (ר"ל כי בהבאת הקרבן ידומה למראית עין שימחה ה' החטא בעבור האיש החוטא שהביא קרבן ולמענו, עד שלא ה' לבד הוא המוחה החטא כי האדם מסייע בדבר, אבל הפשעים שעליהם הלא לא הבאת קרבן כלל, הלא רק "אנכי אנכי הוא המוחה" אותם, בלא עזר מאתך ולא למענך רק "למעני", בעבור כי חפץ חסד אני), ומה שידומה כי אתה מסייע בהעברת החטאים השוגגים ע"י הקרבן, דע כי "חטאתיך לא אזכר" כלל, על השוגגים לא שמתי לב כלל, כי העיקר בעיני רוב הפשעים שפשעת במרד, עד שע"י שכחתי את השוגגים ולא זכרתי בם, והמחילה על הפשעים שאני זוכר שהם המרדים רק למעני עשיתי דרך נדבה וחסד חנם.

ביאור המילות

"אנכי אנכי הוא". הכפלת שם הגוף, מורה מיעוט אני ולא אחר, אנכי אנכי ה' ואין מבלעדי מושיע, ראו כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, וההבדל בין פשעים עונות וחטאים בארתי למע' (א' כח):

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הזכירני", ר"ל אנכי חטאתיך לא אזכור, אבל אתה אם יש לך איזה זכות וטענה כנגדי לתועלתך "הזכירני ונשפטה" ונתוכחה עליהם אם יש ממש בדבריך.

"ספר אתה" מוסיף לאמר גם לא אשפוט ולא אתוכח אתך כלל רק ספר אתה כל שתרצה אך "למען תצדק", אני רוצה שתצדק, ואף אם אדע להוכיח הפך דבריך אחריש, כל שיהיה לך איזה טענה כל שהוא:

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אביך", אבל מה תוכל לספר, ואיזה זכות תוכל להזכיר לאמר שהגליתי אתכם שלא כדין, הלא "אבתיך הראשונים" שהם הדורות שהיו בזמן הבית "חטאו" לנגדי. וגם "מליציך" שהם הכהנים והנביאים, "פשעו בי" במזיד (כי להם נחשב הכל מזיד, משא"כ העם שהיו שוגגים וזדונות נחשבו להם כשגגות), ולכן

ביאור המילות

"אביך". בא פה בשם המין, כמו עץ עושה פרי, ר"ל אבותיך, "ומליציך", המליץ הוא העומד לאמצעי, בין שני נושאים, לגלות רעיונות האחד לחברו, כי המליץ בינותם, אם יש עליו מלאך מליץ, ובא על הנביאים והכהנים, שהם העומדים בין ה' ובין ישראל, וע"כ קראם שרי קדש:

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואחלל שרי קדש", הדלתות מגבילות, ע"י "שמליציך פשעו בי חללתי שרי קדש" שהם המליצים שלך הכהנים והנביאים, וע"י "שאבותיך הראשונים חטאו עי"כ ואתנה לחרם יעקב" נתתי כל העם לחרם ושממה, "וישראל" שהיא קדושת ישראל וקדושיהם וגדוליהם נתתי "לגדופים", שגדפו על תורתם וקדושתם:

ביאור המילות

"לחרם יעקב וישראל לגדופים". כבר הבדלתי (למעלה ט' ז') שישראל מורה שם המעלה, במה שהם קדש לה', מתקדשים על הטבע ועניניו, ומבואר אצלי (למע' לז כג) כי פעל גדף לא יבא רק על ברכת השם, או דבר קדוש, וכיון פה על קדושת ישראל, מצד שהם ישראל שהיו לגידוף לבזות קדושתם: