מלבי"ם על ישעיהו מג
<< · מלבי"ם על ישעיהו · מג · >>
פסוק א
ביאור המילות
"בראך יעקב ויצרך ישראל", ההבדל בין בורא ויוצר בארתי (למעלה מ"א כ"ף) ובין יעקב וישראל (ט' ז'):פסוק ב
- א) הצלה טבעית, שה' מוליכו ומשמרו בענין שלא יקרב אליו המזיק, ומצד זה אמר "כי תעבר במים אתך אני", שתעבור המים בשלום "וכי תלך במו אש לא תכוה" כי אשמרך שתלך באופן בטוח רחוק מן ההיזק.
- ב) הצלה נסיית, שהגם שהולך במקום המזיק ובא במים ובאש, יתבטל טבע המים והאש, ולא יזיקו לו, וע"ז הוסיף "ובנהרות לא ישטפוך" הגם כי תהיה בהנהר עצמו וזרם מימיו, "ולהבה לא תבער בך", שיתבטל כח הלהבה עד שלא יבער כלל, והראשון מגביל נגד בוראך יעקב, והשני מגביל נגד יוצרך ישראל:
ביאור המילות
"במים", נהרות גדולים מן מים, וכן להבה מן אש, וכן במשפטים הראשונים יאמר, אתך אני, לא תכוה שאתה לא תתקרב אל המזיק, ובמשפטים השניים מוסיף, "לא ישטפוך, לא תבער בך", המזיק לא ישלוט בך ואף שיהיה גדול.
"נהרות ולהבה", עי' בפי':פסוק ג
"נתתי כפרך מצרים", כוון בזה מ"ש למעלה (כ' ד') כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש ערום ויחף, שבלכת מלך אשור על ישראל חזר מארץ יהודה בדבר ה' להלחם עם כוש (כנ"ל ל"ז) ואז שבה את מצרים והגלה את כוש ועי"כ נצולו ישראל, והנה את מצרים לא הגלה כולו רק שבה ממנו שבי ואת כוש הגלה כולו, כמ"ש שבי מצרים גלות כוש, והנה יש הבדל בין כופר, ובין תחת, כי הכופר הוא בממון, ואין מועיל כופר באיש שחייב מיתה כמ"ש ולא תקחו כופר לנפש רוצח, רק אם נתחייב עונש אחר, ולפ"ז אחר ששבי מצרים היה תחת שבי ישראל וזה מורה על הצד שישראל לא נתחייבו עדיין גלות רק שבי, היה מועיל כופר שאינו ממין המתחייב, אבל תחת הוא ממין המתחייב נפש תחת נפש, וזה היה בגלות כוש שהיה תחת גלות ישראל שנתחייבו גלות לגמרי, ונתן נפשות כוש תמורתם, ובזה הוסיף שלא לבד שנתתי מצרים כפרך בעת שלא נתחייבת עדיין מיתה וגלות, כי גם בעת נתחייבת גלות ומיתה שאין מועיל כופר שאינו ממין המתחייב, אז נתתי כוש וסבא תחתיך:
ביאור המילות
"אלהיך קדוש ישראל". אלהיך מורה ההשגחה המיוחדת בסתם. וקדוש ישראל, ההשגחה המיוחדת ע"י קדושת המעשים, עי' למעלה (ה' ט"ז):
"כפרך, תחתיך". הכופר זולתי מין המתחייב, כסף תחת עונש הגוף, אם כופר יושת עליו, ותחת, הוא ממין המתחייב, נפש תחת נפש, עין תחת עין, ויעלהו לעולה תחת בנו:פסוק ד
ביאור המילות
"יקרת נכבדת". היוקר יהיה מצד מיעוט המציאות. שוהם יקר וספיר, ודבר ה' היה יקר בימים ההם, ר"ל לא היה נמצא, והכבוד מפני המעלה, הפז יקר ואינו נכבד, והזקן נכבד ואינו יקר:פסוק ה
- א) בעודם בגלותם בל יכלו ויאבדו בין עכו"ם, לכן אמר אל תירא כי תעבר במים וכו' נתתי כפרך מצרים וכו', שהטבע תכנע להם ויתן עכו"ם כופר נפשם,
- ב) יתיראו כי יחשבו שמן הנמנע שיתקבצו פזוריהם מארבע כנפות הארץ, לכן אמר אל תירא כי ממזרח אביא זרעך וכו' ומזרה ישראל יקבצנו).
"ממזרח אביא זרעך", כבר כתבתי למעלה (י"א) בפסוק ואסף נדחי ישראל ונפצות יהודה יקבץ, כי ישראל שגלו לארצות המזרח שהם עשרת השבטים אינם מפוזרים ואינם צריכים קיבוץ כי יושבים כולם במקום אחד רק הבאה לא"י, ועז"א "ממזרח אביא זרעך", אבל ישראל שגלו למערב שהם שבט יהודה ובנימין נתפזרו לארבע רוחות וצריכים קיבוץ, עז"א "ממערב אקבצך":
ביאור המילות
"אביא זרעך אקבצך". עי' בפי', ויען שהעשרת השבטים הגלו בימי חזקיהו א"א שיביאו הם בעצמם רק זרעם, אבל שבט יהודה שהיתה גלותם מאוחר היה אפשר שיביא הם עצמם:פסוק ו
פסוק ז
ביאור המילות
"בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". ההבדל ביניהם, כי ברא, היא הוצאת החומר ועצם הדבר יש מאין. ויצר, היא הצורה המתדבקת. ועושה, הוא הגומר את הדבר ופועל הצורה הבלתי מתדבקת. הבריאה יש מאין בראתיו הכל לכבודי, ואח"כ תקנתי ועשיתי וגמרתי הכל שיהיו כלים עוזרים להוציא עם עור:פסוק ח
"עם עור ועינים יש" כמ"ש למעלה מי עור כי אם עבדי, "וחרשים ואזנים למו" כמ"ש וחרש כמלאכי אשלח, עמש"ש:
פסוק ט
ביאור המילות
"כל הגוים נקבצו ויאספו לאמים". כ"כ (למעלה יא יב) כי קיבוץ, הוא קיבוץ המפוזרות, ואסף היא ההכנסה מן החוץ אל הפנים, וההבדל בין גוים ולאומים, מבואר למעלה (יז יב), לאומים הם האומות שי"ל דת מיוחדת, והם אין צריכים להתקבץ כי הם מקובצים תחת דת אחת והנהגה אחת, רק אסיפה שיבואו הנה, והגוים המפוזרים יתקבצו:פסוק י
"למען תדעו", ר"ל בהגדה שיגידו משמי יתקיים הדבר ויתאמת, בין מצד הנסיון והמפורסמות שעז"א למען "תדעו", בין מצד הקבלה והאמונה שעז"א "ותאמינו לי", בין מצד השכל ומופתי התבונה שעז"א "ותבינו, כי אני הוא לפני לא נוצר אל" ר"ל כי עובדי האלילים הקדמונים בהבליהם, היו מיחסים לאליליהם אבות ותולדות, עד שאמרו אליל פלוני הוא בן אליל פלוני, ואליל פלוני נלחם עם אביו והורידו מאלהותו ויסגירהו בין נבכי תהום רבה וימלוך תחתיו בשמים, עד שבא בנו והורידהו מגדולתו וירעם עליו בקולו נפלאות וימלוך תחתיו, (כנודע בהבלי "המיטהא¢לא¢גיע)", אבל "אני הוא" האל אשר "לפני לא נוצר אל", ולא ירשתי את אלהותי מזולתי, וכן "אחרי לא יהיה" אל אחר אשר ימלוך תחתי, וכן היו בעלי הצאבה מהבילים שנמצאים אלהות הרבה וכל אחד י"ל ממשלה מיוחדת, זה על הרעם, וזה על הימים, עד שיחסו לכל כח טבעי אליל מיוחד, עד שהיו צריכים לעבוד לכל האלילים לכל אחד בעת שהיו צריכים להפיק רצון ממנו בדבר אשר תחת ממשלתו, כיודע בקורות ימי קדם, נגד זה אמר.
ביאור המילות
"תדעו ותבינו". עי' למע' (מ"א כ' ולקמן מ"ד יח) הידיעה נמשכת מן הבחינה החושיית והנסיון, והתבונה מן השמוש במופתי השכל:פסוק יא
פסוק יב
"ואתם עדי נאם ה'" כי השגתם זאת בעיניכם במעמד הר סיני, וגם "ואני אל ע�ד" שהאלהות בעצמה תעיד על זה, שכבר התבאר במופתים שגדר האלהות שיהיה אחד נצחי בלתי משתנה, ומי שאינו אחד נצחי ובלתי משתנה אינו אל בהכרח:
פסוק יג
פסוק יד
פסוק טו
פסוק טז
ביאור המילות
"דרך, נתיב". דרך לרבים ונתיב ליחיד, ובמים עזים הוא יותר מים, ומוסיף אף במים עזים ואף נתיבה:פסוק יז
פסוק יח
- א) "כי עתה תצמח" ואחר שתהיה עתה בזמנכם בהכרח תזכרו אותה.
- ב) "הלא תדעוה", כי הנסים שלה יהיו ג"כ נסים גלוים עד שלא תצטרכו להתבונן בינה רק תדעוהו ע"י השגת החוש כולם יראו כי אצבע אלהים היא.
"אף אשים" ר"ל אחר שבגאולה הזאת אשים גם במדבר דרך ונהרות בישימון, כמו שנבא (למעלה ל"ה), הלא אז.
ביאור המילות
"ראשונות קדמניות". הקודם. הוא בערך המתאחר אף שאינו ראשון, קדמו שרים אחר נוגנים, קדמו עיני אשמורות, והראשון היא החוליא הראשונה בשלשלת המקובץ ממספרים רבים, בשלשלת הזאת תהיה כל חוליא קדמונית בערך החוליא שאחריה, אבל לא ראשונה, רק העומדת בראש השלשלת, ובצד זה דבר פה שמשקיף על כל הדורות כקיבוץ שלשלת אחת, ואז הדור שלפני הדור ההוא שעשה בו גאולת בבל יקרא קדמון. והדור הראשון שבו נולדו העם הזה במצרים יקרא ראשון, אולם יצוייר שיהיה הקדמון קודם אל הראשון, אם יקח את השלשלת כולה שבה החוליא הנקראת ראשונה, עם ערך שלשלות אחרות אשר לפניה, שאז השלשלת האחרת המונחת קודם לה היא קדומה לפניה. ובענין זה אמר (לק' מו י'), מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו. שהראשית שם אינו ראשית החלטית, רק ראשית פרטית לדבר ההוא הפרטי. שיגיד אחרית הדבר ההוא בראשיתו היינו בעת התחלתו ובזה מוסיף כי עוד מגיד מקדם טרם שהותחל הראשית ההוא, וקודם לי יגיד את אשר לא נעשו כלל, ועי' לקמן (מה כא):פסוק יט
ביאור המילות
"תדעוה", כבר בארתי (מא, כ' מד יט) כי הידיעה מובדלת מן התבונה, במה שבאה ע"י החוש והנסיון, לא כן התבונה שבא ע"י ההיקש ודרכי ההגיון. ובדברים כאלה הבלתי מושגים בחוש רק ע"י השכל, לא תפול בהם ידיעה לרוב, כי יוכל המסתפק להסתפק על המופתים וההיקשים, לא כן על דבר הנראה בחוש, ולכן אמר (למעלה כט כד) וידעו תועי רוח בינה, שגם הבינה ידעו בידיעה ברורה כאילו השיגוה בחושיהם, כי יהיו מופתיהם ברורים כהמוחשים ולכן הגביל פה נגד קדמוניות אל תתבוננו, שנסי גאולת בבל לא נראו בחושים. ורק ע"י השכל היו יכולים לברר שלא היתה גאולה זאת טבעיית, והם לא רצו להשתמש במופתים אלה השכליים לברר זאת, לכן אמר כי אז בגאולה אחרונה הלא תדעוה, בלא התבוננות, ע"י השגת החושים:
"במדבר דרך בישימון נהרות". מציין כי גם המקום שישאר שממה, יהיה שם נהרות, כאילו זה היה השממון שלא ילכו בני אדם בו מפני הנהרות:פסוק כ
- א) שהם לא יכירו שום תועלת מן הדרך והמים, ועז"א כי "רק תכבדני חית השדה" הם רק יכבדו אותי בעבור זה (כי ההבדל בין כבוד ותהלה, הכבוד הוא מפני הכרת המעלה, והתהלה הוא ע"י התועלת שישיגו מן המהולל ופעולותיו, וחית השדה לא יהללו כי לא ישיגו תועלת הדרך והמים רק יכבדו), כי חית השדה א"צ לדרך, ותנים ובנות יענה א"צ למים (כי הם גרים בציה וחורב תמיד).
- ב) כי הלא חית השדה לא נבראו להלל ולכבד את ה'.
- ג) כי לא נעשו הנסים האלה לצרכם, כי החיות והתנים ובנות יענה תכבדני רק "בעבור שנתתי במדבר מים להשקות עמי בחירי" ולא בעבורם. ואם כן אם אלה הבעלי החיים האלמים יכבדוני, כ"ש כי.
ביאור המילות
"תנים ובנות יענה". מגוריהם במקומות היבשות והחמות כנודע, וכן למעלה (לה ז'). ועמ"ש בפי' איוב (לד כח כט) קודר הלכתי בלא חמה, כאח הייתי לתנים וריע לבנות יענה:פסוק כא
ביאור המילות
"עם זו". עי' למעלה (מ"ב כד) מ"ש בדקדוק מלה זאת, ובפירושי כללתי שתי כונות בהמלה, ושניהם רצופים בסדר המליצה.
"תהלתי", מגביל נגד תכבדני (כ'), וההבדל בין כבוד ותהלה בארתי למעלה (מב ח'):פסוק כב
ביאור המילות
"ולא אתי קראת". פעל קרא הבא על התפלה נקשר תמיד ביחוס שאליו, לבד פה ובירמיהו (כט יב) בא ביחוס הפעול. מצייר כאלו ה' התרחק מן העם ע"י חטאתיהם. והם הגם שקוראים אליו, אינם קוראים אותו, ר"ל הגם שמתפללים אליו, אין קוראים אותו שיבא אליהם, ע"י שיסירו את הקיר המבדיל בינו ובינם שהם העונות, כמ"ש בהבדל בין קרא את ובין קרא אל למעלה (וי"ו ג'), וכבר בארתי בפי' התורה בכ"מ כי בכ"מ שמקדים מלת היחוס אל הפעולה, מורה איזה גדר הפוך וסתירה, לכן אמר לא אותי קראת ורק אלי קראת, וחיבור הוי"ו ולא, מציין לאמר, לעתיד אז תספר תהלתי, אולם עתה למה לא אותי קראת? ואני רחוק ממך, ומוכן לבא להושיע גם עתה, וההבדל בין יעקב וישראל בארתי למעלה (ט' ז') ובכ"מ:פסוק כג
ביאור המילות
(כג-כד) "הבאת לי". הבאה הנקשרת עם למ"ד מורה שמביאו לקנין להיות שלו לצרכו, "העבדתיך, הוגעתיך", המלאכה הכבדה נקרא עבודה, ואם מוסיף בהתמדתה יותר מכדי כחו נקרא יגיעה. וההבדל בין חטא ועון ידוע כנ"ל (א' ד'), וכן יקרא העון שהוא רוע המחשבה הנלוה אל החטא שהוא רוע המעשה, יגיעה על העבודה, וזבחיך כמו ובזבחיך:פסוק כד
פסוק כה
ביאור המילות
"אנכי אנכי הוא". הכפלת שם הגוף, מורה מיעוט אני ולא אחר, אנכי אנכי ה' ואין מבלעדי מושיע, ראו כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, וההבדל בין פשעים עונות וחטאים בארתי למע' (א' כח):פסוק כו
"ספר אתה" מוסיף לאמר גם לא אשפוט ולא אתוכח אתך כלל רק ספר אתה כל שתרצה אך "למען תצדק", אני רוצה שתצדק, ואף אם אדע להוכיח הפך דבריך אחריש, כל שיהיה לך איזה טענה כל שהוא:
פסוק כז
ביאור המילות
"אביך". בא פה בשם המין, כמו עץ עושה פרי, ר"ל אבותיך, "ומליציך", המליץ הוא העומד לאמצעי, בין שני נושאים, לגלות רעיונות האחד לחברו, כי המליץ בינותם, אם יש עליו מלאך מליץ, ובא על הנביאים והכהנים, שהם העומדים בין ה' ובין ישראל, וע"כ קראם שרי קדש:פסוק כח
ביאור המילות
"לחרם יעקב וישראל לגדופים". כבר הבדלתי (למעלה ט' ז') שישראל מורה שם המעלה, במה שהם קדש לה', מתקדשים על הטבע ועניניו, ומבואר אצלי (למע' לז כג) כי פעל גדף לא יבא רק על ברכת השם, או דבר קדוש, וכיון פה על קדושת ישראל, מצד שהם ישראל שהיו לגידוף לבזות קדושתם:<< · מלבי"ם על ישעיהו · מג · >>