מלבי"ם על ישעיהו מב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ישעיהו · מב · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הן", עתה מתחיל לבאר מי הוא האיש אשר עליו דבר כל המחזה בסימן הקודם, ועליו עם לאומים התוכח, אומר "הן" הוא "עבדי" שהוא המלך המשיח. והנה מתנאי הנבואה ביחוד אם תחול עליו הנבואה בשפע רב עד שישפיע לזולתו, ויהיה נביא מורה ומצוה גוים רבים, הם שני ענינים.

  • א) ההכנה הבחיריית, שהנביא יכין א"ע לנבואה ע"י הטהרה והקדושה והלימוד, שזה היה ענין בני הנביאים, ועז"א "הן עבדי" שעובד אותי באמונה, ולא כשאר עבדים אשר לא יבטח עליהם לב אדוניהם שלא יבגדו בו בעת מן העתים, רק אשר "אתמך בו" שלא ישקר באמונתו.
  • ב) ההכנה הטבעיית, שיהיה מוכן לזה מלדה ומבטן ומהריון, כמו שבאר כ"ז במורה (פרק משני), שזה מציאות חן שמצא טרם לדתו עד שנולד שלם בכל השלמיות להיות ראוי שיתפלש עליו האור העליון, כמו שכתוב בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, כמ"ש בבאורי שם, וז"ש "בחירי" שבחרתיו לזה מצדי יען כי רצתה נפשי מצד הרצון העליון אשר בחר בו והכינהו לזה טרם נוצר בבטן, ועי"כ "נתתי רוחי עליו" בשפע רב כ"כ עד שלא לבד שישפיע לעצמו, כי גם משפט יוציא לאחרים ולא ליחידים או לאומה רק "משפט לגוים יוציא", לכלל העולם:

ביאור המילות

"עבדי בחירי". העבד, הוא ע"י עבודתו, והנבחר, הוא ע"י רצון הבוחר כנזכר לעיל (מ"א ח'):

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא יצעק", ענין נבואתו ושליחותו תהיה משונה מכל שלוחי האל.

  • א) עד הנה הנביא היה צריך לצעוק ולהפחיד את העם בעונשים, הוא לא יצעק.
  • ב) הנביא היה נושא עכ"פ משא במשל ומליצה להכניס דבריו בלב השומעים, הוא לא ישא משל ומשא.
  • ג) הנביא היה צריך לעמוד עכ"פ בחוץ ולהשמיע קולו במקום אסיפת העם, הוא לא יוצרך להשמיע בחוץ קולו:

ביאור המילות

"ישא", כמו וישא משלו, ונשאו קנה, ישא עליכם משא, התחלת הדבור המליציי:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קנה", הרבה מנביאים שהעמידו דבריהם ע"י שהענישו את הרשעים כאלישע שהרג הילדים ע"י הדובים ואליהו ששחט נביאי הבעל בהר הכרמל, ובזה היה שני מינים,

  • א) רשעים שכחות גופם היה בעוכרם ע"י תאות ומדות רעות, וזה מדמה לקנה רצוץ, שהכח הצומח שבו רצוץ ונשבר.
  • ב) אלה ששכלם היה בעוכרם ע"י שנהפך למינות, וזה מדמה לפשתה כהה, שהפתילה מפשתה המוכנת להאיר את הנר, שהוא השכל המוכן להאיר את הבית הוכהה אורו. אמר כי שני מיני הרשעים האלה לא ישמיד רק "לאמת יוציא משפט" משפטו יהיה מכוון אל האמת ולאור המשפט הזה ישובו הכל בתשובה:
 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא יכהה", נותן עוד סימנים להכיר את המשיח האמתי, כי כבר עמדו כמה משיחים מזוייפים כמו שבתי צבי שר"י, וקצתם המירו דתם, כמו הנזכר שנהפך לדת ישמעאל, אמר סימניו, כי לא יכהה בנפשו ואמונתו, ולא ירוץ בגופו, רק "ישים בארץ משפט" והנהגה כוללת עד שגם איים הרחוקים ייחלו לתורתו. ואמר שבין המשפט שלו בהנהגה ובין תורתו בעבודת ה' יתפשט בכל הארץ:

ביאור המילות

"משפט, ולתורתו". המשפט הוא הנימוס וההנהגה בין אדם לאדם, והתורה, באמונות ודעות ומצות, עפ"י התורה אשר יורוך (נגד בין דם לדם) ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה (נגד בין דין לדין) (דברים יז יא):

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר האל ה'". יען שהוא "ברא השמים" מאין ליש (שזה גדר פעל ברא) וגם "ונוטיהם" שנטה אותם וגמר מעשיהם על תקונם.

"וגם הוא רוקע הארץ וצאצאיה". והנה פרשתי בספר בראשית שאחר שהשמים והארץ שהם שני חלקי הבריאה שהוציא ה' הם משונים בענינים הרבה בעינינו. השמים קיימים באיש והארץ בלתי קיימת רק במין וכדומה, ומחכמת האומן העושה שני מיני כלים משני מיני אומניות מתחלפות, לעשות כלי אחד מורכב משני מיני המלאכות המובדלות ולהניח חותמו עליו, למען על ידו יכירו כי שני מיני הפעולות המתחלפות שניהם יוצר אחד בראם, וע"כ יצר את האדם בסוף המעשה, מורכב מתולדות השמים ע"י נפשו ושכלו ומתולדות הארץ ע"י גופו, ובזה הניח חותמו על כלל הבריאה שיכירו שיוצר אחד ברא הכל, וז"ש במה שהוא בורא השמים, וגם רוקע הארץ, הניח החותם ג"כ במה שנותן נשמה לעם עליה, שהוא נשמת חיים החיוני, "ורוח" מיוחד נאצל ונבדל להולכים בה בדרך ה', ואחר שנפש האדם מורכבת מאלו הענינים הנפלאים, שהם קבוצת כל המציאה אשר המציא, ומצד זה בעצמו פרש ענן עליה שהוא הגוף תולדת הארץ מהביט אור בהיר, בהכרח חשב מחשבות בל ידח ממנו נדח, ויקים באחרית הימים מושיע הנפשות להאירם באור החיים, ולכן.

ביאור המילות

"נשמה, ורוח". בארתי הבדלם בפי' בראשית:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אני ה' קראתיך בצדק", ממשיל כמי שקורא לחברו מרחוק, וזה על ידי הצדק שלך, ואח"כ מחזיק בידו לנהלו אל ביתו, וזה "ואחזק בידך" ואח"כ כשהוא בביתו נוצרהו מכל פגע, וזה "ואצרך", והנמשל, "קראתיך" נגד מה שהיה מוכן לנבואה מצד טבעו, "ואחזק בידך" נגד מה שעזרו אל הכנתו א"ע לנבואה, (כי שני אלה מוכרחים להשגת הנבואה (כמ"ש במורה ח"ב) ואצרך נגד מה ששמרו שלא יבא מכשול לפניו.

"ואתנך לברית עם". זה ישראל שעמהם כרתי ברית, תהיה אתה האמצעי שיתקיים הברית הזה.

"לאור גוים" אלו עובדי כוכבים, שתאיר להם האמונה לבל ילכו באפל ויכירו אחדות ה', ומפרש נגד לאור גוים.

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לפקח עינים עורות", כי האור ישנו במציאות באמת רק שעיניהם עורות מראות האור ההוא ואתה תפקח עיניהם. ונגד לברית עם אומר "להוציא ממסגר אסיר", ר"ל כי ישראל בגלותם נחלקו לשתים,

  • א) שבט יהודה ובנימין שנפזרו לארבע רוחות, ואסורים בכמה מקומות בכבלי עוני, עז"א להוציא ממסגר אסיר.
  • ב) עשרת השבטים, שגלו לחלח וחבור ונעלם מקומם עד שדומים כיושבי חשך בכלא נסתרים מעין כל, ועל זה אמר מבית כלא יושבי חשך:

ביאור המילות

"ממסגר, מבית כלא". היושב בבית כלא הוא רק נכלא ונמנע מלצאת ואינו אסור, ואת בניהם כלו בבית (ש"א, ו' י') ומזה ממכלאות צאן, ואם אסרו שם, יאמר ויאסרהו בבית כלא (מ"ב יז ד'):

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אני ה'", ר"ל אני ה' אני בעצמי מצד עצמותי הנני ה' הנעלם מכל רעיון ומכל השגה, המחויב המציאות הבלתי נתלה מזולתו רק מעצמו שכ"ז נכלל במ"ש אני ה'. וגם "הוא שמי" שבזה אני ניכר ג"כ לכל בריותי ע"י פעולתי שאני מהוה וממציא ומשגיח על כולם, ולכן "וכבודי לאחר לא אתן", ר"ל כי הפילוסופים מצד שהשכילו את ה' שהוא מחויב המציאות והאין סוף בתכלית, חייבה להם התפלספותם, שלא יצוייר לו חפץ ורצון ושינוי ידיעה וכדומה, כמו שהתפלספו ע"ז בחכמת מה שאחר הטבע והכחישו עי"כ חידוש העולם ברצון, והכריעו שהעולם קדמון וכפרו בידיעה ובהשגחה, ושללו את כבוד ה' שהוא מצד החידוש ברצון והשגחתו, שמצד זה יהי כבוד ה' לעולם, עז"א "וכבודי לאחר לא אתן" שנאמר שנברא העולם ומושגח ע"י עלולים רבים נאצלות מהסבה הראשונה. לעומת זה היו אומות שהודו החידוש ברצון אבל הגשימוהו לגמרי וייחסו לו תוארים גשמיים, ועי"כ באו לעבודת הפסילים, כמו שהיה דעת עובדי כוכבים כמו שבאר העקדה בארך, עז"א "ותהלתי לפסילים", ושני אלה מגבילים נגד אני ה' הוא שמי:

ביאור המילות

"כבודי ותהלתי". העצם יכובד ע"י מעלה נמצא בעצמותו, וגם במעלה טבעית, אבל לא יהולל רק ע"י פעולות נרגשות ממנו, ורק אם יהיה בחירות, (ע"ל ד' ב'), הפילוסוף יכחיש הרצון והבחירה אצל ה', וייחס לו רק כבוד ע"י עצמותו, לא תהלה ע"י פעולותיו כי יכחיש ההשגחה, אבל גם הכבוד הזה ייחס אל הטבע אשר היא פועלת הכל לפי דעתו, עז"א וכבודי לאחר לא אתן. ועובדי הפסל ייחסו לו גם תהלה, כי יתארו אותו במעשים בחיריים ופעולות יוצאות לחוץ, אבל ידברו כי יתראו פעולותיו באמצעות הפסילים ולהם התהלה עז"א ותהלתו לפסילים:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הראשונות", המגיד עתידות לא יאומן רק באחד משני פנים, או שכבר נתנסה בהגדתו שהגיד עתידות ונתקיימו, או שהדבר שהוא מגיד עתה כבר התחיל מקצתו והוא אומר מה יהיה סוף הדבר, עז"א "הראשונות הנה באו", וכבר נתנסיתי בדברים שדברתי כבר ונתקיימו, וא"כ איני צריך להגיד דבר שכבר התחיל מקצתו רק "וחדשות אני מגיד" אף שלא התחילו הוייתם כלל רק "בטרם תצמחנה אשמיע":

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שירו", מודיע ההבדל בין נפלאות העתידים נגד הנפלאות שעשה בעבר, כי בעבר התגלה כבוד ה' באמצע הישוב במצרים ובא"י ומשם התפשטה הגדתם לכלל העולם, אבל לעתיד יתגלה הנסים בפעם אחד בקצה הארץ, עד שיהיה בהפך שתהלת ה' תבא מקצות הארץ אל האמצע ומן המדבריות והימים אל הישוב, ומצד זה אמר "שירו לה' שיר חדש", כי שיר כזה לא שוררו עד עתה, ומה הוא השיר שישירו לו. מפרש כי "תהלתו" תבא "מקצה הארץ", שתחיל תהלתו מן "יורדי הים ומלאו" שהם האניות ההולכים בים, ולא לבד מהולכי האניות שהם באים מן הישוב, כי גם מן "איים וישביהם", הגם שיושבי האיים נפרדים מן הישוב לגמרי :

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ישאו", גם ישאו את השיר הזה ויתחילו בשירתו "מדבר ועריו" הערים הנמצאים במדבר שהם נבדלים מן הישוב, ולא לבד הערים שבמדבר שיש שם קבוצה וקהל, כי גם "חצרים תשב קדר" גם קדר היושבים חצרים. בחצרים פרזים שבמדבר שאינם ערים ישוררו שיר ה', ויותר מזה כי גם "ירנו ישבי סלע" איש איש לבדו על הררי בתר, וגם "מראש הרים" הגבוהים "יצוחו" ליושבי מטה ויספרו להם האות והפלא, ואלה כולם:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ישימו לה' כבוד", להכיר חידוש העולם וההשגחה, "ותהלתו באיים יגידו" להכיר אחדות ה' ורוחניותו ושהוא משדד המערכה (וזה נגד מ"ש (פסוק ח') וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים):

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה' כגבור יצא", הגבור כחו במתניו ויוצא למלחמה בעצמו, וז"ש כגבור יצא.

"והאיש מלחמות" אינו גבור רק מלומד בתכסיסי מלחמה. ואיש מלחמות הוא אם בחן מלחמות רבות ובקי בהנהגת המלחמה, והוא אינו לוחם בעצמו רק "יעיר קנאה" שיודע תחבולות לזרז אנשי החיל ולהעיר קנאה בלבם, (והנמשל שכמו שהגבור לוחם בעצמו כן יופיע ה' בהנהגה נסיית ושידוד המערכה בכחו בעצמו. וכמו שהאיש מלחמה מסדר את אנשי החיל כפי רצונו, כן יסדר את הטבע והמערכה שתסכים ג"כ עם פעולותיו נגד אויביו).

"יריע" תפס משל האיש מלחמה שמריע תרועת נצחון לחזק בזה את גדודיו, "גם יצריח" יסבב שאויביו יצרחו זעקת שבר שיבעית אותם בתחבולות שעי"ז ירך לבבם, וע"י תחבולה זאת "על איביו יתגבר":

ביאור המילות

"גבור, ואיש מלחמה". בארתי למעלה (ג' ב'):

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"החשיתי, הכי מעולם החשיתי אשר גם עתה אחריש ואתאפק?" הלא כמו שלא החשיתי מימות עולם מלשלם נקם למכעיסי כן לא אחריש עתה, רק "עתה כיולדה אפעה" מצייר כי הכעס שהרה בבטנו על אויביו, מלאו את בטנו כעצמים בבטן המלאה, וכמו אשה הרה בהגיע תור הלידה תפעה בקול, ותנשם נשימות אפה במהירות גדול, עד שתנשום הנשימה לחוץ ותשאף הרוח פנימה בפעם אחת, מרוב דפיקת הרוח הפנימי, כן אנכי "אפעה" בקול, וגם "אשם ואשאף יחד" הנשימה והשאיפה תהיה יחד תכופים זה לזה:

ביאור המילות

"החשיתי, אחריש". חשה מציין השתיקה הפך דבור, ומחריש מציין השתיקה שהיא הפך התשובה, המחריש היה לו להשיב ולענות, והמחשה היה לו לדבר, עת לחשות ועת לדבר, על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים תמיד לא יחשו, ויחרישו העם ולא ענו אותו דבר, פעל חשה נמצא גם על עזיבת המעשה, ואתם מחשים, הפך חיש שמורה על הזריזות, ומענין זה בא גם על עזיבת הדבור, או הסער, ויחשו גליהם. וחרש מענין חרש אזנים, עושה א"ע כאילו לא שומע, יאמר הלא מעולם לא החשיתי אף בדבר שאין נוגע לכבודי, ואיך עתה אחריש? ויותר מזה כי אתאפק בכל כחי על השתיקה, ועמ"ש בפי' תהלות (לח א'):

"אשם ואשאף". אשם שרשו נשם, הוראתו הוצאת נשימת האויר לחוץ, ונשמת מי יצאה ממך (איוב כו) ונשלמה הנו"ן בדגש, ואשאף, היא שאיפת האויר לפנים. באות נפשה שאפה רוח (ירמיה ב'):

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אחריב", כל מה שצייר פעולת ה' כתנועות אשה יולדה היה משל אל רעש הארץ אשר בה ירעיש את אויבי ה'. כי הרעש יתהוה ע"י שיתעצרו בבטן הארץ המלאה אדים רבים ע"י חלקי גפרית ווזאלפעטער, אשר עת יתלהבו ותמלא בטן האדמה מהם עד כי תבא האדמה על המשבר ותפתח את רחמה בכח גדול ובמהירות, להוציא העובר הזה אשר במעיה לחוץ, תדמה בציור המליצה כיולדה, כי אז גם היא תנשום נשימת הרוח לחוץ, ותשאף האויר החיצוני לפנים במהירות גדול. וע"ז מפרש מ"ש עתה כיולדה אפעה, הוא כי עת יצא בן בטן הזה, אז "אחריב הרים וגבעות" שיתגלגל ע"י הרעש אל העמק, וימחו הם וכל העשב והצמח אשר עליהם. ועל ידי שיתגלגל ההר אל העמק עי"ז "ושמתי נהרות" אשר נמצאו בהעמק "לאיים" כי יתמלאו ע"י ההר הנופל וגם האגמים שסביבם אוביש, ואז:

ביאור המילות

"ואגמים אוביש". הנהר המתיבש נעשה במקומו אגם מים, ור"ל שאף אגם לא יהיה שם:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והולכתי", ע"י שאסלק ההרים המעכבים בפני יושר הדרך, כמליצת כל גיא ינשא (למעלה מ"ם), והנה העור יוכל לכוין גם מעצמו אל הדרך שהוא רגיל בו, אבל אני "אוליכם בדרך אשר לא ידעו", וגם "בנתיבות" קטנות אשר "לא ידעו אדריכם" וכ"ש בדרך הגדול, וגם הוסיף שלא לבד כי אוליך העורים בידי, אבל גם "אדריכם" שיוכלו ללכת מעצמם בלא מוליך ומנהל. ויען ששלשה סבות יוכלו לעכב שלא ימצא הדרך הנכון.

  • א) אם הוא עור ועז"א והולכתי עורים.
  • ב) אם הוא חשך עז"א כי "אשים מחשך לאור לפניהם", (וגם אמר שהמחשך עצמו שהיא הסבה המחשכת יהיה לפניהם ועל ידם סבה לאור כמו שהיה במצרים, שהחשך היה סבה כי היה אור במושבותם).
  • ג) אם הדרך עקש ופתלתול, אמר כי ישים לפניהם "מעקשים למישור, אלה הדברים עשיתם", זה מוסב עמ"ש החשיתי מעולם, שאומר "וכי החשיתי מעולם אשר אחריש גם עתה? הלא אלה הדברים עשיתים" מימות עולם, "ולכן לא עזבתים" גם עתה, ועל ידי כן.

ביאור המילות

"בדרך בנתיבות", הדרך הוא דרך הרבים, והנתיב הוא של היחיד, כמ"ש בכ"מ:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נסגו אחור". הדלתות מגבילים, "נסגו אחור הבוטחים בפסל, יבשו בשת האמרים למסכה אתם אלהינו", ר"ל כי בין עובדי האלילים היו שני כתות.

  • א) שידעו שיש סבה ראשונה ואל אלהים, רק חשבו את הפסל כאמצעי בינם לבין ה', והם נקראים "בטחים בפסל", שבטחו להשיג מבוקשם על ידו, עתה שיראו שאינו מועיל יסוגו וישובו ממנו לאחור ולא יבטחו בו עוד, כת
  • ב) שכפרו מציאות ה' לגמרי ויחסו אל המסכה אלהות ממש, אומר אלה "האמרים למסכה אתם אלהינו", מלבד שיסוגו ממנו אחור, עוד "יבשו בשת" על גודל סכלתם לאמר לאליל אלי אתה:

ביאור המילות

"פסל, מסכה". עם מסכה נקשר מושג השלטנות ג"כ, נסיכי מדין, וע"כ בצד זה קראם מסכה:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"החרשים", הנה כמו שלא יגונה העץ והאבן על שאינו רואה ושומע, ולא יצדק עליו שם עור וחרש, כי לא יפול שם זה, רק על מי שהיה בטבעו לראות ולשמוע, כן לא יגונו העובדי כוכבים על שלא ראו נפלאות ה', או על שלא שמעו דברי נבואה, כי לא היו יכולים לראות ולשמוע אחר שלא הגיע דבר ה' אליהם, ולא היה זה מטבעם, רק ישראל שהם יכולים לראות מעשי ה' ולשמוע דברו ואינם רואים ושומעים יצדק עליהם שם עורים וחרשים, עפ"ז אמר הלא אתם שיש לכם חושים פנימים לראות ולשמוע המחזות והדברות האלהיים, ובכ"ז אינכם רואים ושומעים, אתם העורים והחרשים באמת, לא זולתכם. והנה ההשגה תהיה בשתי פנים, או ע"י העין הפנימי השכליי, שישיגו מעשי ה' אותותיו ונפלאותיו שזה יכלו כל ישראל להשיג, ובשעצמו עיניהם השכליים מראות נקראים עורים, ועל זה אמר "העורים הביטו לראות", או על ידי האוזן הפנימי שישמעו דברי ה' בנבואה שזה מדרגת הנביאים השלוחים מאתו להוכיח את העם ובשהם אינם רוצים לנבאות ולשמוע דבר אלהים נקראים חרשים, ועל זה אמר "החרשים שמעו", ומפרש.

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי עור", הלא לא נמצא עור "רק עבדי" ישראל אשר יש לו ההכנה לראות, "ומי חרש" הלא רק "מלאכי אשר אשלח" שהוא הנביא, שיש לו הכנה לשמוע דבר ה'.

"מי עור", מבאר הטעם למה רק ישראל נקראו עורים ולא זולתם, שזה מצד שהם יש להם ההכנה לראות המראות השכליות, מצד שני דברים אשר המה תנאי ההשגה, והוא.

  • א) ההכנה הטבעיית שצריך שיהיה שלם בשכלו ומדותיו וכחות נפשו מתולדה.
  • ב) ההכנה המעשיית שיכין הוא א"ע להשגה זו ע"י עבודת ה' ומע"ט, וישראל י"ל בין השלמות הטבעיי שעז"א "מי עור כמשלם", בין השלמות המעשיי שיעבדו את ה' ע"י המצוה והתורה שנתן לפניהם שעז"א "מי עור כעבד ה'". ואחר שהוא משולם ומושלם מתולדה ועבד ה' מצד הבחירה, והוא אינו רואה הגם שיכול לראות מי עור כמוהו? כי הלא על ידי שתי ההכנות הנזכר לעיל.

ביאור המילות

"כמשלם", יש הבדל בין שלם ובין תמים, תמים הפך המום והחסרון, ושלם על הצד היותר טוב שאפשר במינו אדם שאינו בעל מום היא תמימות טבעית, שאינו חונף וצבוע היא תמימות נפשית, המצליח בבריאות ועושר היא שלמות טבעית, השלם בחכמה וכל המעלות הנפשיות היא שלמות נפשית, אצל בע"ח ישתמש בשם תמים שה תמים, ואצל גופים בלתי בעלי איברים בשם שלם, אבנים שלמות, איפה שלמה, כי הגוף בלתי בעל איברים לא שייך בו מום, וכן לא תמימות שהוא הפך המום:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ראות רבות", תוכל לראות דברים רבים אשר מהם תכיר נפלאות ה', ומ"מ "ולא תשמר" לעיין ולפקוח עיניך. וגם הנביא שלך רק הוא הוא החרש, יען "כי פקוח אזנים" ה' רוצה לפקוח אזניו ולהשמיעו דברו והוא "לא ישמע", אינו רוצה לשמוע:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה' חפץ", הנה דרך הבאת הראיה והמופת יהיה בשני פנים, או שילכו מן ההקדמה אל התולדה, ומן הסבות אל מסובביהם, או שילכו בהבאת הראיה מן התולדה והמסובב, אל ההקדמה והסבה (כנודע בחכמת ההגיון), והנה הדור ההוא היו שואלים שאלה על דרכי ה', והעמידו המופת והראיה בשאלתם, מן ההקדמה אל התולדה, (וזה נקרא בהגיון שהולך בדרך הבאת הראיה לפנים, כי דרך הראיה מן התולדה אל ההקדמה נקרא שהולך לאחור בדרך עשות הראיה והמופת) ותוכן שאלתם היה זה, אחר שראינו שה' הרבה לישראל תורה ומצות נוספות על תורת בני נח ושבע מצות שנתן להם, ובהכרח כי לא היה זה לבעבור יכבד עליהם למצוא האושר והנצחיות, רק לבעבור יצדיקם ויזכה אותם במה שהרבה להם האמצעיים והנתיבות אשר יובילו אותם אל האושר היותר גדול, שיהיו מושגחים ודבקים בה'. מבואר מזה כי חפץ ה' ורצונו במה שהרבה לישראל תורה ומצות היה למען הצדיקם ולזכותם, וז"ש "ה' חפץ למען צדקו, כי לכן יגדיל תורה ויאדיר", ואחר שהניחו ההקדמה הזאת המוסכמת מאת השכל והעיון, הם שואלים על המסובב והתולדה שאינו מסכים עם ההקדמה הזאת וסותר אליה, כי ראינו בנסיון, שישראל הם היו בעת ההיא שפלים ובזוזים, עד שנראה כי התורה והמצוה עצמה היתה סבה לשיתגרו בם שכיניהם ושיהיו בזוז ושסוי, וז"ש.

ביאור המילות

"יגדיל ויאדיר". גדול בכמות. ואדיר באיכות:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והוא", ישראל הם "עם בזוז ושסוי" עד שמבואר כי האמצעיים שהכין ה' להצדיקם ולהובילם אל האושר היה סבה להשפילם, וחפץ ה' לא נתקיים, כאילו לא מצא ה' האמצעיים הנכונים שיגיע בם אל מחוז חפצו? זה תוכן השאלה, אשר "הפח בחורים כולם ובבתי כלאים (אשר) החבאו", הם יפיחו וידברו שאלה זאת כולם בהחורים ובבתי כלאים ואסירים אשר בם החבאו מפני האויב, ויוסיפו לשאול.

"הלא היה ישראל לבז, ומדוע ואין מציל?" למה לא יצילם ה', ויותר מזה כי "היו למשסה" שהוא גדול מבזה, ומדוע "אין אמר השב? -" עד כאן דברי השאלה - משיב להם ה'.

ביאור המילות

"הפח". מענין דבור כמו אשית בישע יפיח לו, יפיח כזבים עד שקר, "בחורים", מענין חור, והב' ב' המקום, החור יחבא בו מדעתו, ובתי כלאים יחבא בהם בע"כ, ר"ל כן ידברו בהחורים שנחבאו שם:

"היו לבז ואין מציל משסה ואין אמר השב". כבר הבדלתי למעלה (יז יד) בין בז למשסה. הבז, הוא מה שהאויב בוזז לצרכו. והמשסה, הוא מה ששוסס ודורך ברגליו להשחית ולבלע, והנה עת יתגבר האויב יבוז בהכרח את כל אשר ימצא, ושר הצבא לא יעכב ביד חילו מלעשות זאת. אבל מן השסיסה להשחית יצוה השר הצבא לפעמים שיניחו מעשות זאת. לפ"ז מן הבז צריך מציל, שאוהבי העם יריבו בעדם ויצילו אותם ומן המשסה א"צ מציל, כי גם השר צבא יאמר השב, שב ואל תעשה זאת. עז"א היו לבז ואין מציל, ויותר מזה כי היו גם למשסה ולמדרך רגל, ואין בין ראשי הצבא שיאמר השב:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי בכם יאזין זאת", אתם הולכים בהבאת הראיה והמופת להקים שאלתכם לפנים, והוא שאתם מקישים מן ההקדמה אל התולדה, אבל מי איש בכם אשר בעת יאזין זאת, ויפלס דברי השאלה הלזו, אז לא ילך בהבאת הראיה לפנים מן הסבה אל המסובב, רק "יקשיב וישמע לאחור" יחקור ע"ז בדרך השני המיועד להבאת המופת, שהוא הדרך לאחור, מן המסובבים אל הסבה, ומן התולדות אל ההקדמה, ואז תשיגו תשובת השאלה הזאת, כי בדרך הזה שהעמדתם את השאלה, היה נראה כאילו מה שהיו ישראל לבז היה במקרה מצד עצמו, ואתם שואלים מדוע לא יציל ה', מדוע שלטה יד המקרה לעשות בישראל הפך חפץ ה' ורצונו שרצה לזכותם, אבל אם תלכו לאחור מן המסובב אל הסבה יהיה צורת ההיקש בדרך זה, הנה אנו רואים שהיו ישראל לבז, ואין דבר שבעולם שיתיחס אל המקרה, ובודאי ה' פעל כל זאת, וז"ש.

ביאור המילות

"יקשיב וישמע לאחור". עיין למעלה (מא כג):

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי נתן למשסה יעקב הלא ה'", ולא יד המקרה פעלה זאת, וא"כ נשאל מה היתה הסבה לזה, שאא"ל שהיה הסבה לזה, יען שחפץ לכלותם, כי הלא ידענו זאת כי הגדיל תורה והאדירה למען צדקו יען רצה לזכותם, אולם אז תשיג סבת הדבר והוא זו "חטאנו לו", הסבה היה יען שבזו, היינו בהדבר עצמו שרצה לזכותנו שהוא בריבוי התורה והמצוה בזאת עצמו חטאנו לו, כי לא שמרנו את התורה, וישראל "לא אבו ללכת בדרכיו", שלבם לא אבה אליו וגם עשו כן בפועל כי "לא שמעו לתורתו" ויעברו עליה בשאט נפש, ולכן האמצעיים בעצמם שהכין ה' לזכותם ולהצדיקם, הם היו סבה להשחתתם, כאשר יכעוס האדון יותר על עבדו שמנהו למשק ביתו והוסיף להטיב עמו והוא מרד בו, מאשר יכעוס על אחד מעבדיו שלא הגדילו ביתר שאת, כי אז תהיה האהבה שאהבו והכבוד שכבדו היא עצמה סבה לשיגדל חמת אדונו עליו במרדו, ולכן.

ביאור המילות

"מי נתן למשסה יעקב וישראל לבזזים". יעקב הם ההמון, וישראל הם הגדולים והשרים (כנ"ל ט' ז'), והנה ההמון נתונים למשסה דרך השחתה, והגדולים שאותם לא השחית האויב, כי לקחם להיכלי מלך כנזכר בדניאל (א'), מ"מ היו לבוזזים שלקחו ממונם:

"זו חטאנו לו". מלת זו בא סתמי לרוב, לא זכר ולא נקבה שמצויינים, זה, זאת, ויהיה כינוי הרומז אל מלה נעלמת, כמו דבר זו, סבה זו, עם זו יצרתי לי, העם, בעבור סבה זו יצרתים, יתפשו במזימות זו חשבו (תהלות יו"ד), דבר זו חשבו, מפני רשעים זו שדוני (יג ט'), דבר זו שדוני (הבת עין) כמש"פ שם. אשכילך ואורך בדרך זו תלך, כי דרך זכר ונקבה, ופה זו היא הסבה יען חטאנו לו, "אבו", בלב כנ"ל (א' יט):

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וישפך עליו חמה אפו", עד שלחם עמו במלחמה עזה, וגם אחרי כן אם היו שבים תיכף היה מוחל להם, אבל הם לא שמו על לבם, כי בעת אשר "תלהטהו" אש החמה מסביב עוד לא ידע כלל ולא הרגיש עדיין כי אש לוהט סביבו, וגם אחרי כן אשר "בערה בו" שהאש התחילה לבער בו בעצמו לא מסביב לו לבד, ואז כבר ידע כי נכוה באש, ובכל זאת "לא שם על לב" לכבות את השריפה ולשוב עד ה', למען יסיר קצפו מעליו, והנמשל שתחלה שהחריב האויב ערים בגבול א"י לא הרגישו כלל ונדמה כאילו יושבים בשלום, עד אחר שבא האויב בשערי ירושלים ואז ידעו אבל בכ"ז לא שמו על לב לשוב:

ביאור המילות

"חמה", אפו, כ"כ כ"פ כי חמה הוא הכעס הפנימי, ואף הוא הראות הקצף בגלוי ע"י העונש, האף הבלתי יוצא מחמה פנימית אינו קשה, אבל הוא שפך החמה של אפו, שהאף הזה המעניש מלא חמה פנימית, וגם עזוז מלחמה בגלוי: