מלבי"ם על ישעיהו מד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ישעיהו · מד · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועתה", ר"ל על עונות הדור ההוא הענשתי אותם בדין וכבר נפרע חובך ועתה בא העת לרחם עליך בין בעודך בגלות, בין לגאלך.

"שמע יעקב עבדי וישראל בחרתי בו" (ר"ל מצד שאתה עבדי מצד עבודתך, אתה יעקב, כי עבודתך אינה במעלה עליונה כ"כ, רק מצד שבחרתי בך מצד זה הנך ישראל, מושל על הטבע ואעשה עמך נפלאות):

ביאור המילות

"יעקב, ישראל". הבדלם מבואר למעלה (ט' ז') ובכ"מ, ולמעלה (מ"א ח') אמר ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך. כי שם כיון להגדיל עבודתם בשם ישראל, ושבחירתם היה חסד בלעדי מעשיהם בעוד היו יעקב. ופה בא להקטין מעלת עבודתם. וכי שם ישראל השיגו מצד החסד ובחירת ה' לבד, ודבר בכ"מ לפי ענינו:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר ה' עשך ויצרך", היוצר הוא העושה צורת הדבר והעושה הוא הגומר את הדבר, אמר לא לבד שעשך וגמרך כי גם יצר אותך, וגם אחר שעשאך "יעזרך" מיום שיצאת "מני בטן" ומשגיח עליך תמיד, (מדמהו לולד הנוצר מן הטפה ואח"כ נגמר ואח"כ בצאתו מרחם ה' משגיח עליו תמיד, ובענין זה מדמה לידת האומה הכללית במצרים ששם יצרה, ואשר גדלם והביאם אל השלמות בעת מ"ת ששם עשאם, ואח"כ השגיח על כל צרכיהם בא"י, ע"ד הלא הוא אביך קנך (נגד יוצר) הוא עשך (עושה) ויכוננך (מבטן יעזרך) "ולכן אל תירא עבדי יעקב":

ביאור המילות

"עשך, ויצרך". בארתי הבדלם (למעלה כט טז):

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי אצק", ר"ל הנה השפע האלהית לא תחול רק על המזומנים לה ורק על המקום הצריך אל השפע ההוא, כמו שלא יוריד ה' את הגשמים רק בעבור שדי תרומות הצריכים למטר השמים, ומ"מ אחרי שיוריד ה' את השפע בעבור המוכנים והצריכים לה, תרד במקרה גם על הבלתי מוכן לה, כמו שברדת הגשמים בעבור שדי תבואה ירדו במקרה גם על פני חוצות, וז"ש במשל כמו "שאצק מים על צמא", על ובעבור אדמה צמאה למטר, אשר ימצא בה צמחים הצמאים לשתות מים, ועל ידי זה "נוזלים על יבשה" יזלו המים על כל מקום יבשה, גם על אדמה הבלתי צמאה למטר, ובלתי מוכנת וצריכה לשפע ההוא.

"כן אצק רוחי על זרעך", (הזרע הם הבנים הגדולים והצאצאים הם הילדים הקטנים) כן בשפע האלהית שאשפיע עליך מהנבואה ורוח קדשי, "אצק אותה על זרעך" הגדולים המוכנים לנבואה, ועל ידי זה תרד ברכתי גם על צאצאיך הקטנים, שמרוב שפע האלהית שירד על הגדולים ברוח ה' יתברכו גם הקטנים, (ור"ל בזכות גדולי הדור אשר יאציל ה' מרוחו עליהם יתברכו כלל עם הגולה):

ביאור המילות

"ונוזלים". אינו תואר, רק פועל בינוני:

"וצמא". מקום צמא למים:

"זרעך, צאצאיך", זרע מציין הבנים הגדולים, וצאצאים הילדים הקטנים, כמו שבארתי (לקמן מח יט, סא ט', סה כג, איוב ה' כה, כא ח'), וצפיעות עוד פחותים מצאצאים כנ"ל (כב כד), הגדולים יחזו ברוח ה', והקטנים ישאו ברכה מאת ה':

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וצמחו בבין חציר", החציר י"ל שני חסרונות,

  • א) שמתיבש מהרה לפני כל עשב
  • ב) שגדל במקום יבש שאין בו מים, וערבים על יבלי מים י"ל שני מעלות,
  • א) שהם חזקים ומוצקים,
  • ב) שגדלים על מים, אומר הגם שיצמחו בבין היינו במקום הנמצא בין חציר, שסביבותם תגדל חציר, מ"מ יהיו הם דומים ביניהם כערבים על יבלי מים שי"ל שני מעלות נגד המקום של החציר והחציר עצמו. (והנמשל ע"י שיצוק ה' מים על צמא ורוחו על זרעם, הגם שיצמחו בארץ עכו"ם שהם עצמם דומים כחציר יבש, ומצד מקומם לא למטר השמים ושפע האלהית ישתו מים, יהיו הם דומים ביניהם כערבים חזקים ונטועים על יבלי מים שהוא משל השפע הרוחנית והקדושה):

ביאור המילות

"חציר". מ"ש בפנים בארתי למעלה (טו ו', לה ז', לז כז, מ' ו'), וב' בבין, תוך בתוך תוך:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זה", השפע האלהית והכרת ה' תתרבה כ"כ עד שירבו המדרגות בהכרת ה', עד כי ימצא,

  • א) "מי שיאמר לה' אני", עכו"ם שיכירו את ה' והגם שלא יקבלו תורתו יאמרו שהם לה' ולא לאל נכר.
  • ב) ימצא "מי שיקרא בשם יעקב", שהוא המון העם מזרע יעקב שישמרו יחוסם לנצור דת אבותיהם, וגם ימצאו "מי שיכתב ידו לה'" הם צדיקים ההולכים לפני ה' תמיד עד שיכתוב ידו לה', כמו שנותן על עצמו שטר שעבוד להקדיש מעשה ידיו לעושיהם שלא לעשות בידו שום דבר חול רק מה שהוא לה' ולשמירת מצותיו, והאיש הזה "בשם ישראל יכונה", כי הוא יהיה הנהגתו למעלה מן הטבע, ר"ל בעת שיכתוב ידו לה' אז יקרא לו ה' בשם חדש ויכנהו בשם ישראל, לאות על שהוא שורר על הטבע בהיותו עבד ה':

ביאור המילות

"יכתב ידו". היד נקבה בכ"מ, ובזה תבין פרושי:

"יכנה". הכינוי בעברי הוא שם הכבוד והמעלה שמוסיפים לאדם על שמו העצמי, כמו שם ישראל על שם יעקב. ולקמן (מה ד') ואקרא לך בשמך (וגם) אכנך, בשם כבוד,וכ"פ באיוב (לב כא כב), וכן בלשון התלמוד יקרא השם הנוסף על שם הלידה כינוי, רק שבלשון התלמוד יהיה לפעמים לגנאי, לא כן בעברי, וההבדל בין יעקב ישראל (למעלה ט' ז'):

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר ה' אני ראשון", (הנביא מתוכח עתה נגד שני מיני כתות שהיו בזמנו בין העמים, הכת האחת שנתנו דופי באלהות, ועמם יתוכח עד פסוק ט', והכת הב' שהכחישו ההשגחה ועבדו אלילים, ועמם יתוכח מן פסוק ט' והלאה). מדבר תחלה נגד הכת שנתנו דופי באלהות, והוא שאמרו שאינו קדמון ושאינו אחד כמבואר למעלה (מ"ג יו"ד י"א) ועז"א נגד האומרים שאינו קדמון "אני ראשון ואני אחרון", ונגד האומרים שאינו אחד אומר "ומבלעדי אין אלהים":

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ומי כמוני יקרא", משיב לנגד הפוקרים האלה, אחר שלדעתכם נמצא עוד אלוה כמוני, כי להמכחישים קדמותו נמצא אל כמוהו קודם לו, ולהמכחישים אחדותו נמצא כמוהו עמו בזמן אחד, אומר "מי אשר כמוני יקרא", מי שיקרא ויאמר שהוא אל כמוני, אומר אני לו "ויגידה ויערכה לי משומי עם עולם". ר"ל כי מציאות האל ואחדותו מבורר במופת על שני פנים,

  • א) "מן מציאות העולם" (ומופת זה בנוי ע"ז הדרך, אם דבר אחד נמצא, בהכרח יש דבר אחד מחויב המציאות (כי אם לא כן ילכו הסבות ומסובבים לבלתי תכלית וזה א"א), ואחר שהעולם המוחש, או לכל הפחות אנכי בעצמי נמצא בפועל, בהכרח נמצא דבר שהוא מחויב המציאות, המחויב המציאות הזה א"א שיהיה אותו הדבר בעצמו שאני רואה (העולם, או אנכי) שהלא העולם וכן אנכי מציאותם אפשרי, ובהכרח המחויב המציאות נבדל מכל אשר השגתי, הנמצא אשר מציאותו מחויב, והוא שבלתי אפשר לחשוב כלל שיהיה מציאותו אפשרי, הוא העצם השלם בתכלית השלמות, ומוכרח שימצא בו כל התנאים האלה שיהיה אחד קדמון ודומיהם).

"המופת השני נלקח מן מציאות הטבע בכללה", (והוא אחר שאנו רואים כל הטבע מסודרת לתכליתים מוגבלים, מבואר שנמצא מסדר חכם אשר המציא וסדר אותה, אחר שכל חלקי הטבע נערכים באופן זה אשר יתחברו כולם להשלים זה את זה, כאשר יתחברו איברי החי להשלים ולהעמיד את כלל הגויה, בהכרח כי הנמצא הזה אשר ערך הערך הזה הוא אחד, הנמצא אשר בלתי אפשר לחשוב מציאות העולם בלעדו הוא מחויב המציאות, ומחויב המציאות הוא השלם בתכלית השלמות בהכרח, ואחר שא"א לחשוב מציאות העולם בכלל בלעדי ה' הוא המחויב המציאות והשלם בהכרח, ובהכרח הוא קדמון יחיד ודומי'). עפ"ז אמר "מי אשר כמוני יקרא" ויאמר שהוא אל כמוני, אשאלנו.

  • א) "ויגידה לי משומי עם עולם", יגיד לי המופת המבורר מן "שומי עם עולם" שהוא מן מציאות העולם והעם אשר בו, שזה מוכרח במופת שלא נמצא אל זולתי, כמו שהתבאר במופת הא'.
  • ב) "ויערכה לי משומי עם עולם" שישיב על הערך הנראה משומי עם עולם שנראה איך העוה"ז נערך קצתו אל קצתו וכו', מקושר בקשר אמיץ וערך מסודר כאיברי הגויה להעמדת הגויה הכוללת. ועתה מביא מופת שלישי המבואר מן הזמן שבעבר ובהוה ובעתיד המציאות כולו עומד על סדר אחד וערך אחד, מבואר שהוא ראשון ואחרון ואין בלעדו, שאל"כ ישתנה הסדר הזה בא' מן הזמנים בהכרח, וז"ש "ואותיות" דברים הבאים בהוה, וכן "ואשר תבאנה" דברים הבאים בעתיד הם, "יגידו למו" ר"ל לעם עולם הנזכר, הם יגידו לעם עולם ויבררו, כי אני קדמון ואחד:

ביאור המילות

"ויערכה". הערך הוא שיוי דבר אל דבר מצד מחירו ושויו, ובא פה על קישור חלקי העולם קצתם בקצתם בערך השיוי עד שישלימו זה את זה להשלמת הכלל, "ועם עולם", הוא הנמצאים למשפחותיהם, ומ"ם משומי, מ"ם מן. ההגדה וההערכה יברר מן השימה ששם עם עולם:

"ואותיות ואשר תבאנה", אותיות שרשו אתא, ר"ל הבאות, כמו הבאות השמיענו (למעלה מ"א כ"ב), הגידו האותיות (שם כ"ג), וההבדל בין אתא ובין בא ביארתי למעלה (נ"א י"ב) אתא, היא הביאה המוחלטת, ובא הביאה הבלתי מוחלטת. וע"כ על ההוה שכבר הגיע הדבר השתמש בלשון אתא, ועל העתיד בלשון ביאה, וכן למעלה שינה דבריו על כוונה זו, ולשון רבים יגידו. מוסב על האותיות ואשר תבאנה, שהם המגידים ומוכיחים, וכינוי למו מוסב על עם עולם:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל תפחדו", ר"ל כי לדעת המכחישים איני יכול לשדד הטבע ולעשות נפלאות, אחר שכחי מוגבל, אבל אתם אל תפחדו, וגם אל תרהו משום רעיון כלל, כי הלא "מאז השמעתיך והגדתי", בעת שהשמעתיך את דברי במעמד הר סיני הלא אז הגדתי לכם כי אין אל אחר בלעדי, "ואתם" בעצמכם עדי על ההשגחה הפרטיית והנפלאות שעשיתי עמכם עד עתה, ומכל זה ידעתם אתם, כי.

  • א) "היש אלוה מבלעדי" הפך דעת המכחישים המשנים שהיו אומרים שיש שני לי.
  • ב) "ואין צור בל ידעתי" הפך מה שאמרו שאיני ראשון ואחרון, והגם שלא נמצא בלעדי עתה, כבר היה או יהיה לפני או אחרי צור אשר לא ידעתי אותו:

ביאור המילות

"תרהו". שרשו רהה, ומתחלף עם רעה מענין רעיון ומחשבה:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יצרי", עתה שב להתוכח עם הכת השניה שהיו כופרים בהשגחת ה', ועי"כ היו עובדים כוכבים ועצבים, והנה היה ביניהם שלש כתות.

  • (הכת הא') שיחסו אלהות להפסל עצמו והיו חושבים שנמצא בו בעצמו צורה נכבדת וכח נשגב, ועליהם אמר "יוצרי פסל כלם תהו", היוצרים הם הנופחים בו צורה אלהית לפי דעתם הנה הם הכת הסכלה שבכולם ותהו מעשיהם.
  • (הכת הב') שהיו חושבים את הפסל כעין טלמסאות להוריד ע"י רוחניות ושפע איזה כוכב מיוחד והיו חושבים שהכוכבים חומדים את הדמות ההוא ומשפיעים עליו, והם לא עבדו הפסל עצמו אך שמהו כאמצעי להשיג על ידו תועלת, ועליהם אמר "וחמודיהם בל יועילו", כי הכוכבים אינם חומדים את הדמות וא"כ לא ישיגו את התועלת המדומה אצלם.

"ועדיהם המה" לעומת שאמר ואתם עדי, שישראל הם עדים על גבורת ה' והשגחתו, יאמר כי כן גם עובדי העצבים המה עדים על אליליהם "שבל יראו" להשגיח על עובדיהם ואף גם "בל ידעו" גם הם בעצמם אין להם שום ידיעה, "למען יבשו" עדיהם שהם עובדיהם:

ביאור המילות

"וחמודיהם". אינו פעול, רק שם תואר. קוראם חמודים מן הכוכבים לפי דעתם:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי יצר", מוסב על "למען יבשו", כי מי יעשה סכלות כזה ליצור אל לעצמו אחרי שרואה שהוא בלתי מועיל, ר"ל כי עושה דבר מגונה ראוי שיהיה התועלת רב עד שישא את הכלימה שישיג בעבור מעשהו, בעבור התועלת שישיג ממנו, אבל מי יעשה שטות כזה לעשות דבר מגונה כמוהו לנסך פסל לעצמו ומבלי תועלת, (וכפל מי יצר אל ופסל נסך נגד שני הכתות, נגד הכת שאמר עליהם יוצרי פסל כולם תהו, שחושבים שהפסל עצמו יש בו אלהות, אומר "מי יצר אל", ונגד הכת שאמר עליהם וחמודיהם בל יועילו, שחשבו את הדמות כצינור להגרת השפע על ידו קראו "פסל" ודמות מגביל אל הכוכב):

ביאור המילות

"אל, ופסל". מבואר, אל אלהות, ופסל אינו אלהות, לכן אמר יצר אל, והטעם מלרע, לרמוז ענין צורה שידמו בו:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הן", עתה ידבר על הכת הג' שנמצא ביניהם, שהיו אומרים שבאמת הפסל עצמו אינו כלום, רק שכונת הפועל את הדמות, שעושהו בשעה ידועה ויכוין ויעשה בעת עשייתו כונות ומעשים ידועים ואח"כ יתחברו אצלו חבורת אנשים ויגבילו על ידו מעשיהם וכונתם לכח מיוחד מן הצורות העליונות וכוכביהם ויזכרו ויפחדו אז מן הכחות העליונות האלה, זה יפעול בעליונים שיריקו עליהם ברכה, לא מצד הפסל רק מצד כונת האנשים, כמו שנמצא גם בקדושה שהפועל בכונה ימשיך קדושה על פועלו, לעומת זה אמר, מה יועילו לכם המעשים האלה, "הן כל חבריו יבשו" ההתחברות אצלו להגביל כונתם אל העליונים לא יועיל, וגם "וחרשים" שפעלו אותו איך יוכלו לפעול בפעולתם לעורר ע"י כחות עליונים הלא "המה מאדם" ומה יפעלו פעולות אדם ומחשבותיו בכוכבי מעל, והראיה כי אם "יתקבצו כלם" בין החרשים בין החברים אליו, "ויעמדו" לעומת הפסל, אז "יפחדו יבשו יחד", ר"ל שהגם שיכונו א"ע לפחוד שיפחדו אז לעומת הפסל, מהכוכבים, מ"מ יבושו ג"כ, כי יראו שהבל מעשיהם:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חרש ברזל", (שווי כל דבר וערכו יתעלה לפי החומר והצורה והפועל והתכלית והאמצעיים שהובילו אל התכלית, ותחלה באר שהפסל הבל מצד צורתו, כמ"ש בל יראו ובל ידעו שהוא העדר הצורה השכליית והמרגשת, אח"כ באר שהוא הבל מצד תכליתו כמ"ש מי יצר אל לבלתי הועיל, אח"כ באר שהוא הבל מצד פועלו כמ"ש וחרשים המה מאדם, עתה מתחיל להלעיג על הפסל מצד חומרו, שבל תאמר שיש איזה מעלה אל הפסל מצד החומר שנעשה ממנו, שהוא יקר ונכבד מחומר האדם.

"חרש ברזל" יש שהיו עושים הפסל מברזל בעבור שהוא קיים ומתמיד, ויש היו עושים אותו מעץ, כי העץ נעלה מן הברזל מצד צורתו שי"ל נפש הצומחת. מתחיל לדבר תחלה על פסל הברזל איך תחשבו שיש בו ממש, הלא "חרש ברזל מעצד" שאם היה בו אלהות הלא תנאי האלהי שיברא הוא את אחרים, לא שאחרים יפעלו בו, והלא ראשית הויית הפסל יפעול המעצד המחתך הברזל ממחצבו, ואם תאמר שהאלהות לא תתחיל בו עד אחר שנחתך והוקצב במעצד והופרש לפסל, ותחלה היה חול, הלא "ופעל בפחם" הלא גם אח"כ יתיכנו ע"י האש, ואיך ישלוט בו האש להתיכו. וא"ת שלא תתחיל בו האלהות עד אחר שניתך וקבל צורתו, הלא אח"כ "במקבות יצרהו", יעשה בו נקבים הרבה ע"י מקבות לצייר צורתו וליפותו, ואל תאמר שכל זה נדמה לנו אך למראה עינים ובאמת הפסל עושה את עצמו, והכח האלהות שבו הוא החותך במקבות ונופח באש פחם, לז"א הלא "ויפעלהו בזרוע כחו" הלא האומן ירגיש כי בכחו יפעול בו ושאינו עושה א"ע, וא"ת כי הכח הזה בעצמו שיש לו להאומן לפעול הוא מקבלו מן הפסל, שהוא נותן בו כח לפעול עד שהאומן מתפעל לא פועל, לז"א "הלא גם רעב ואין כח", הלא רואה כי כחו טבעי, וצריך ללחם ומים לחזקו:

ביאור המילות

"מעצד". הכלי שכורת הברזל או העץ (ירמיה י') מן המחובר.

"מקבות", שרשו נקב כלי הנוקב, ותשם את המקבת בידה (שופטים ד').

"בזרוע כחו", מצייר הכח כעצם מופשט שיש לו זרוע לפעול בו:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חרש עצים", גם החרש עצים תחלה "נטה קו" לשער כמה יחתוך מן הסדן לצורך הפסל, "ויתארהו" סביבו "בשרד" וצבע לבל יפחית מן השיעור הצריך הרי גם הוא אין נחתך מעצמו, וא"ת שאינו קונה הכח האלהית עד שנחתך מן הסדן והוא בפני עצמו, הלא גם אח"כ "יעשהו במקצעות", וא"ת שאינו קונה הכח הזה עד שקבל צורתו ונעשה פסל, הלא גם אח"כ "במחוגה יתארהו" להשוותו וליפותו, "ועוד הלא יעשהו כתבנית איש" שבין פסל הברזל ובין של העץ איך יהיה אלהי אחר שיעשהו כתבנית יש ונמצא (כי איש כולל כל יש ונמצא וזה ההבדל בינו ובין אדם) ואם יהיה אלהי איך יקבל תבנית איזה נמצא מן הנמצאות, הלא האלהי אין לו גוף ותבנית, ויותר מזה אם יחשוב שהפסל מעולה מן האדם איך יעשהו "כתפארת אדם", כאילו בזה יתפאר במה שיש לו תבנית אדם, רק שמשונה מן האדם במה שהוא מיוחד "לשבת בית" במה שאינו יכול לצאת החוצה כמו האדם, כי רגליהם לא ימישון, וכי זאת יתן לו המעלה:

ביאור המילות

"בשרד, בודד", ונוכל לחברו עם שרט ששורט שריטה סביבו לדעת כמה יחתך, וכמו ותאר הגבול.

"מקצעות", כלי הקולף ומישר זויותיו, יקציע מבית סביב (ויקרא יד מא), והמחוגה מעגלת התואר ליפותו בתוארו:

"איש, אדם". איש כולל כל יש ונמצא, ומצאנוהו על בע"ח (בראשית ז'), על המלאכים, והאיש גבריאל. על הכרובים ופניהם איש אל אחיו, אבל אדם מיוחד למין האדם, ובארתיו בכל מקום שיבואו שמות האלה נרדפים. ואמר כתבנית איש, כי בזה הקפיד על מעשה התבנית והבנין, ובאדם הקפיד על התפארת שיפארנו בזה:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכרת לו", אחר שההביל את האליל מצד שאינו עושה א"ע והאומן וכלי האומנות פועלים בו, מוסיף לאמר בל תתעקש להשיב שבהעצים עצמם שמהם נעשה האליל יש בהם רוחניות וקדושה, עד שא"צ כלל לאיכות עשייתו כי קדוש הוא מעצמו מתחלתו, עז"א הלא הוא הולך "לכרת לו ארזים" יהיה מה שיהיה ואין ארז מיוחד לעשיית הפסל רק כל ארז שיזדמן, ואיך תאמר שהיה קדושה בהעץ עצמו, ובל תאמר שכלל מין הארז כולו יש בו קדושה, הלא "ויקח גם תרזה ואלון ויאמץ אותו גם בעצי יער" לחזקו בעצים פחותים בחשיבות, ולא זאת לבד כי גם "נטע ארן" שנוטע יער גדול של ארזים, וגדולו אינו נעשה למעלה מדרך הטבע, רק "וגשם יגדל" אותו בדרך הטבע:

ביאור המילות

"ארן". מין ארז בדרז"ל, והוא שם הקיבוץ, ארזים רבים:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה", והלא מן הארז שגדל ביער הזה לא נעשה בו שום קדושה, כי "יהיה לאדם לבער" ויותר מזה כי גם יהנה האדם ממנו הנאת הגוף בעת התבערה "שיקח ויחם מהם", ועוד הנאה יותר קרובה מזאת, כי "אף יסיק" אותו בתנור "ואפה לחם" על גחליו, "ואף יפעל אל וישתחו" ואיך יהיה בו ענין קדושה ואלהות, (וכפל דבריו נגד שתי הכתות שהזכיר למעלה נגד הכת שחושבים שהפסל הוא עצמו אלהי, אמר אף יפעל אל וישתחו, ונגד החושבים שהוא רק מגביל אל הצורה הרוחניות אומר עשהו פסל ויסגד למו, ועיין באור המלות):

ביאור המילות

"וישתחו, ויסגד". המשתחוה יכבד הדבר עצמו, והסוגד לא יכבד הדבר עצמו, רק ישוחח לפניו בדרך סגוליי, כפעולה סגוליית להשיג איזה תועלת, ואמר (לקמן מו ו') יסגדו אף ישתחוו, מבואר שהסגידה פחותה מהשתחויה, לכן אל צד שעשהו לאל אמר וישתחוו, ואל צד שעשהו פסל אמר ויסגד למו, וכן שינה במ"ש יפעל אל וישתחו, עשהו פסל ויסגד למו, כי יש הבדל בין פעל ועשה, שפעל הוא העסק בהדבר, ומעשה הוא גמר המעשה ותקונו (כנ"ל ה' יב), העשיה שיעשהו שיהיה אל, ואלהות אינו תלוי במעשהו רק בפעולתו ועסקו ע"י מחשבתו וכונתו והכנתו, אבל שיהיה פסל כעין טלמסאות לבד תלוי בעשיית הכלי וגמר מלאכתו:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חציו", מוסיף לאמר שלא לבד שהיער בכללו נעשה לבער, כי גם מן העץ שהקצה לעשות ממנו פסל, הנה "חציו שרף במו אש" מכבר "ועל חציו השני בשר יאכל" עתה, (ר"ל שאינו קונה קדושה לא לפני עשייתו ולא לאחר עשייתו) וגם לא תבא מארה באכילתו שלא ישבע ממנו, כי "יצלה צלי וגם ישבע", וגם אל תטעה שהבשר נצלה בנס לא ע"י העץ שהעץ אינו נשרף כלל, כי "הלא אף יחם" וירגיש חום, ולא תאמר שזה ג"כ רק דמיון מתעה שנדמה לו כך, כי הלא "יאמר האח חמותי ראיתי אור" ששתי הסגולות שיש להאש ההארה והחום ירגיש אותם בחוש, עד שיאמר האח חמותי וישמח על החום ואת האור יראה בעיניו ממש לא בדמיון:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושאריתו", ואיך מן העץ הזה יעשה שאריתו לאל.

"לאל עשה לפסלו" כפל דבריו נגד שתי הכתות הנזכרות, הא' שחושבים אותו לאלהות, והב' שחושבים אותו רק לממשיך שפע מן הכחות העליונות, וז"ש "או לאל עשה" לאלהות "או לפסלו" להגביל על ידו צורת הכוכב, ומבאר "או יסגד לו" אם עשהו רק לפסלו, "או וישתחו" אם עשהו לאל "ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה", ועיין באור המלות:

ביאור המילות

"לאל עשה לפסלו יסגד לו וישתחו". כבר בארתי (ט"ו) כי השתחויה היא לשם אלהות וסגידה היא רק דרך סגולה, וע"כ הגביל לאל עשה וישתחו, לפסלו יסגד לו. ר"ל או לאל עשה או לפסלו, או יסגד, או גם ישתחוה וגם יתפלל אליו:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא ידעו", אומר הנה מה שלא ידעו ולא יבינו להרגיש הבל אמונתם אין זה פלא, "כי לא ידעו" יען "שטח מראות עיניהם, ולא יבינו" יען שטח "מהשכיל לבתם", (ר"ל הידיעה תהיה מצד הבחינה והנסיון, ולא יוכל לבחון מי שהוא עור וחסרו לו החושים להכיר המוחשים. וההבנה תהיה ע"י מופתי השכל והעיון והם טח מהשכיל לבותם, ואיך יבינו, אם חסרים להם כחות השכל והתבונה), וא"כ אין פלא מה שלא ידעו ולא יבינו. אבל זה פלא מדוע.

ביאור המילות

"לא ידעו ולא יבינו", כבר בארתי ההבדל בין ידיעה להבנה (למעלה מ"א י"ט, מ"ג יו"ד י"ט) כי ידיעה יפול על דבר שיושג מן החושים, ע"י הבחינה והנסיון מן המאוחר אל הקודם, וההבנה תהיה ע"י מופת השכל מן הקודם אל המאוחר, לכן נגד לא ידעו אמר כי טח מראות עיניהם, ונגד לא יבינו, אמר כי טח מהשכיל לבותם:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא ישיב אל לבו", דבר פשוט כזה הלא להכיר דבר זה לא צריך "לא דעת ולא תבונה", (ר"ל דעת ע"י הבחינה ונסיון, ולא תבונה ע"י מופתי השכל) כי אם רק ישיב אל לבו יאמר, "הלא חציו שרפתי במו אש", ואף אפיתי (כנ"ל פסוק ט"ו ט"ז) ואיך יתרו לתועבה אעשה. (וכפל דבריו אם עשהו לאלהות "איך יתרו לתועבה אעשה?" ואם עשהו לסגוד ע"י לכחות הרוחניים איך "לבול עץ אסגוד", הלא הוא עץ הבלה ונפסד ואיך יעשה רושם בין כוכבי שמים הקיימים):

ביאור המילות

"לתועבה אעשה". תועבה מציין גנאי האליל שעושהו לאלהות, שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו, "ובול עץ", מציין פחיתת החומר מצד שחושב אותו כטלמס וקמיע אל הכוכבים ולכן אמר אסגוד, לפי שכתבתי (בפסוק טו):

"ויתרו", ובפסוק י"ז אמר ושאריתו, ויובן עפמ"ש למע' (ד' ג') בהבדל בין שאר ונותר, ששאר הוא הנשאר בכוונה, ונותר הוא הנותר מעצמו, ולכן אמר תחלה ושאריתו, כי הלא ישאיר את העץ בכונה לצורך הפסל. אבל פה שמדבר בגנותו אמר ויתרו, כאילו העץ שנשרף היה העקר, והפסל מותרתו אחר שהיא תועבה:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רעה אפר", ואמר הנה הרועה את האפר, ר"ל מי שאינו יודע כלל כי האדם יש בו נפש אלהית גבוה ונעלה מאד, עד שלא יצויר כלל שהאדם ישתחוה אל הדומם והצומח, כי הוא נעלה מהם ע"י כח נפשו, כי הוא אינו יודע את הנפש כלל, רק הוא רועה אפר, מנהיג את האפר והגוף, (כמו רעה אמונה, רועה רוח), עליו אין תימה כלל כי "לב הותל הטהו" לבו המהתל ומצחק עליו הטהו מני דרך עד שיחשוב א"ע גרוע מן פסל עץ ואבן, להכנע לפניו, "ולא יציל את נפשו" שיזכור איך אעשה כזאת נגד נפשי שהיא אלהית שכליית, ואיך אכניעה לפני דומם וצומח, או שיאמר עכ"פ "הלא שקר בימיני", הלא השקר הוא גלוי וברור כאילו הוא חקוק על ימיני, כי השקר גלוי וברור. כי אחר שהוא רועה אפר ואינו יודע מנפשו כלל, הוא באמת גרוע מן הפסל ואין עליו תימה כלל, אבל.

ביאור המילות

"רעה אפר". גוף האדם מצד שסוף הרכבתו להתפרד, נקרא אפר, ואנכי עפר ואפר, זכרוניכם משלי אפר, ושכל האדם ינהיג את כחות החיים כרועה צאנו, ועת ירעם עפ"י כחותיהם המעולים הנפשיים, הוא רועה הנפש, ובהפך הוא מנהיג האפר ותאות הגוף כמ"ש ולא יציל את נפשו, ופעל התל, הוא המדבר דברים בעלי שתי פנים לצחק על חברו:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זכר אלה יעקב", אבל אתה יעקב הלא אתה ידעת מעלת האדם מצד צורתו, וביחוד "אתה ישראל", שנפשך גבוה מאד אף ממלאכי השרת כמו שמורה ע"ז שם ישראל כי ישר אל מלאך ויוכל, וכ"ש מהעכו"ם "כי עבדי אתה" לא עבד אלהי נכר, וחוץ מזה שאתה עבדי מצד עבודתך אותי, הנה "יצרתיך עבד לי", כי נוצרת ע"ז מצד התולדה ע"י שנתתי לך נפש עליונה אלהית, "הנה אתה ישראל לא תנשני", אתה צריך ליזהר בל תשכח אותי ולעבוד אלהי נכר

ביאור המילות

(כא-כג) "כעב פשעיך וכענן חטאתיך". העב עב מן הענן, והפושע פשע יותר מן החוטא, וההבדל בין יעקב ישראל (למעלה ט' ז'):

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מחיתי", ואעפ"י שעונותיכם מבדילים עתה ביניכם לבין אלהיכם, ולא אוכל להשכין שכינתי בתוככם, עד שהם דומים כעב וכענן המאפילים בפני קרני השמש, כן יסוככו ביני וביניכם, מ"מ "אמחה את הפשעים" כאשר ימחה העב והענן ע"י הרוח המפזר אותם כן אמחה את "פשעיך" הגדולים שדומים "כעב". ואת "חטאתיך" השוגגים שדומים "כענן" שאינו מאפיל כמו העב, רק בתנאי אם תשוב אלי בתשובה, "כי אז גאלתיך", אז אם תשוב הנה כבר גאלתיך, כי הגאולה מוכנת ועקר הדבר תלוי בתשובה, ואז בעת הגאולה לא יעבדו עוד לכוכבים ומזלות, כי אז.

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רנו שמים", השמים ירונו לה' יען כי יתראה לכל "כי עשה ה'" שה' עשה את השמים ומנהיג את המערכת, וגם בל יתעו אז כתועים האומרים עזב ה' את הארץ ביד ממשלת הכוכבים, כי "גם יריעו תחתיות ארץ" כי גם שם יתראה כבוד ה' והשגחתו, ולא שישגיח בארץ רק השגחה כללית, כי "גם הרים יפצחו רנה" ואף היער וכל עץ אשר בו כי תתפשט ההשגחה על כל פרטי אישי הבריאה אף על הצומח, ובמה יכירו השגחתו? "כי גאל ה' את יעקב, ובישראל" שהם הצדיקים עוד "יתפאר" ע"י שיעשה להם נסים גדולים ואותות ומופתים לתפארת:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר ה'", מתחיל ענין חדש מדבר מתחלה מן גאולת בבל ויסובב דבריו מגאולה זו על הגאולה העתידה.

"גאלך" בעתיד, "ויצרך מבטן" בעבר, "אנכי" ה' "עשה כל", לא כאומרים שהעולם נברא ממנו בהכרח כצל מהשמש, וכמושכל מהמשכיל, כמו שהיה דעת אריסטו, ולא כהאומרים שהעולם בראו ה' ע"י חומר קדום, עז"א אנכי ה' עושה, כי הפועל בהכרח לא יקרא בשם עושה כפ"ש הפילוסוף, ואנכי ה' עושה כל, הכל גם חומר העולם בראתי יש מאין.

"נטה שמים לבדי" לא כהאומרים שנשתלשלה הבריאה מאתו ע"י עילות ועלולים, כי אני נוטה שמים לבדי בלי מסייע.

"רקע הארץ מאתי" ר"ל ולא כהאומרים שהנהגת הארץ נמסרה בידי הטבע או מערכת השמים, כי הלוא רקיעת הארץ על המים, הלא זה בא בהכרח מאתי, כי הוא כנגד הטבע הנטוע ביסוד המים שיקיף את יסוד העפר מכל סביביו, ולא שיהיה תחתיו:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מפר", ר"ל ואחר שאני בראתי ומשגיח על העליונים והתחתונים בהנהגה בחיריית כפי רצוני הפשוט, א"כ אני הוא "המפר אותות בדים" ומזלות, שהגם שימצא אות במהלך המזלות שלא תבנה ירושלים אפיר אותות השמים, גם "קסמים יהולל", הקוסמים שמשיגים ע"י חכמת הקסם מה יהיה בעתיד ידמו כהוללים ומשוגעים כי לא יהיה כמו שקסמו. גם "משיב חכמים אחור" החכמים הם חכמי הטבע, אותם "ישיב אחור ודעתם יסכל", ור"ל כי חכמי הטבע ישיגו מה שעתיד להיות על פי חקי הטבע, והם ילכו בבחינתם לפנים, והוא שילכו תמיד לחקור מן הסבה אל המסובב, כשראו הסבה ישפטו בדעתם שהמסובב מוכרח לבא, אם יש אש מוכרח שיבא עשן, אם יש נשיאים יבא הגשם, אמנם לפעמים יטעו ולא יהיה הדבר ולא יבא כמו ששפטו, אז ילכו לאחור, והוא שישובו אחור מן המסובב אל הסבה, למשל למה לא היה גשם ע"י הנשיאים? מפני שהיה רוח. אולם לא יצליחו בחקירתם, רק כשיהיה המנהג עפ"י הטבע, אבל אחר שאני אשדד חקי הטבע ואפיר אותם, אז החכמים ששפטו תחלה מן הסבה אל המסובב, וראו שלא בא הדבר כמו שהיה מוכרח לבא עפ"י חקי הטבע, ישובו אחור לבקש הסבה הטבעיית אשר גרמה זאת, ואז יראו כי ה' סכל דעתם, כי יראו שאין לדבר הזה סבה טבעיית כלל, רק אצבע אלהים הוא:

ביאור המילות

"בדים", כהני האליל חוזי הכוכבים שהיו רגילים לשאת אפוד בד ועש"ז נקראו בדים, והקסם היה ע"י ענינים אחרים מגידי העתידות להמהבילים האלה, וקסמי לי באוב (ש"א, כח ח'), "יהולל", מענין הוללות ושגעון:

"אחור", ראה דוגמתו למעלה (מ"א כג, מב כג):

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מקים", ר"ל מה שישתנה בין הוראת הכוכבים, בין הוראת הקוסמים, בין הוראת הטבעיים, שכולם יהיו מורים שבבל תהיה מצלחת וירושלים מושפלת, ואני אהפך הדבר, זה יהיה מפני כי "אני המקים דבר עבדו", ור"ל כי הנס יהיה מפני שני פנים.

  • א) ע"י גזרת הצדיקים או תפלתם, כמ"ש אליהו חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי, ר"ל איני אומר זה בנבואה רק בגזרה, אני דובר וגוזר וכן יקום. ועז"א "מקים דבר עבדו" שהוא הצדיק העובד אותו.
  • ב) לקיים הנבואה, אם יבקש הנביא אות ומופת למען ישיג התכלית הנרצה אצלו שיאמינו בנבואתו, ועז"א "ועצת מלאכיו ישלים", מה שמלאכיו ושלוחיו יעצו דרך עצה להשיג התכלית הנרצה, ומצד שני אלה, שהוא תפלת הצדיקים והגדת הנביאים יעשה הנס הזה, והוא.

"האמר לירושלם, תושב" וגם שאר "ערי יהודה תבנינה" וגם "חרבותיה" של ירושלים שהוא המקדש והעזרות "אקומם" אני בעצמי ובכבודי:

ביאור המילות

"עבדו, מלאכיו", הצדיק נקרא עובד ה', והנביא נקרא מלאך ע"ש שליחותו:

"דבר, עצה". הדבר הוא ההחלטי, והעצה הוא לצורך איזה תכלית מיוחדת כנ"ל (ח' י'):

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"האמר", וגם לבבל הגם שהיא מצולה ועמוקה והמים מתאספים שם בדרך הטבע אומר לה "חרבי" שלא יהיה בה מים, וגם "נהרותיה אוביש", הגם שבדרך הטבע א"א שייבשו במדינה הזאת העומדת במצולה (והנמשל הגם שעפ"י הטבע בבל מצלחת ובצורה מ"מ יהפכנה ה', וזה יהיה ע"י כורש, שכבש את בבל, ונתן לישראל רשות לבנות ירושלים):

ביאור המילות

"חרבי, אוביש". חרב בבחינת הלח המתיבש, ויבש הוא היבש לגמרי (כנ"ל יט ט') ומוסיף אף אוביש לגמרי:

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"האמר", כי הנס יהיה בשני פנים.

  • א) שידוד חקי הטבע.
  • ב) שידוד חקי הבחירה והחפשיית, שיהפך ה' לב שרים שיעשו רצונו ונס זה קשה יותר, (הגם שאצל בני אדם לא יוחשב זה לנס כ"כ, כי הבחירה חפשיית יותר מחקי הטבע) ובזה הוסיף שבזה יגדל הנס הזה בכלל, שיכריח בחירת כורש אל רצונו.

"האמר לכורש רעי", אני "אומר לכורש את רעי" ורעיוני אגלה לו את אשר במחשבתי והוא "כל חפצי יעשה", ומה יהיה החפץ הזה כי הוא יאמר "לירושלם תבנה והיכל תוסד". (ותפס בהיכל תוסד, כי הבנין כולו יחס אל ה' עצמו, כמ"ש (כ"ז) וחרבותיה אקומם):

ביאור המילות

"רעי". כמו ולי מה יקרו רעיך אל, הרעיונות שלי: