מלבי"ם על ישעיהו י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ישעיהו · י · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הוי", שם הקריאה (שני פסוקים האלה נסמכים על פסוק ג', הוי החוקקים וכו' להטות מדין דלים וכו', אשאלכם, ומה תעשו ליום פקודה?.

"החקקים", השופטים הניחו נימוסים של און, וההמון מכתבים של עמל כתבו:

ביאור המילות

"החקקים". מניחי הדתות והחקים נקראים מחקקים בכ"מ (דברים לג כא, לקמן לג כב, תהלות ס' ט', קח ט', משלי ח' טו, לא ח'), כי כל דבר שאינו מבורר לכל רק המצווה הדבר יודע טעמו נקרא חק, ולכן נקרא מניח החקים האלה מחוקק. ומכתבים בכבד, מפני שלא כל אחד יודע לזייף השטר רק עושהו ע"י סופרים הבקיאים במלאכת הזיוף לכן הוא פעל יוצא. ובארנו במק"א כי "א¢ו�ן" מורה הכח החפשי שלא במשפט, ובא לרוב על השתמשות באונו וכחו זה נגד חברו להעביר דינו. ועמל מציין יגיעת הנפש בדבר נגדיי לה וחטא בערכה, לכן השטרות המזויפות מכנה עמל, כי א"צ לזה און ועצמה, ולהטות מדין דלים מכנה און:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"להטות", (המאמרים מגבילים "החקקים חקקי און להטות מדין דלים, ומכתבים עמל כתבו להיות אלמנות שללם)", ר"ל הנימוסים האלה של און הניחו למען יוכלו להטות ע"י את הדלים מן דינם, והמכתבים של עמל כתבו שהם שטרות מזוייפים שעשו להם, שעי"כ יהיו אלמנות שללם, עשו להם שטרי חוב על בעל ואבי האלמנה והיתום, שעי"כ לוקחים את כל אשר להם ואת היתומים לוקחים לעבדים:

ביאור המילות

"מדין, משפט". דין ומשפט שניהם מציינים ענין הבעלי דינים לפני השופט, כי זה הבדלם מן ריב, שמציין מצות ומריבות הבע"ד בעצמם. וההבדל בין דין ומשפט. הדין, הוא הטענות, או של הבע"ד, או השקפת השופט על טענותיהם זכיותיהם וחובותיהם. והמשפט מציין השקפת השופט על פסק הדין, ובא לרוב בדבר שמשפטו גלוי ומבואר. (עי' תהלות ט ט', קמ יג, איוב לו יז, ומש"ש). ע"כ אמר להטות מדין, ומוסיף גם לגזול משפט המבורר:

"שללם, יבזו". כבר בארתי למעלה (ח' א') ההבדל בין שלל לבז. ומציין פה בנפול הבעל על ידם, ידמו האלמנות בעיניהם כשלל הנשאר בעצמו מן הנופל במלחמה, ומהם יבוזו עולליהם לעבדים, כבוזז הבוחר מן השלל את הראוי אליו:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ומה", אתם המרשיעים כ"כ "מה תעשו ליום פקודה", הוא היום המיועד מאת ה' לפקוד על עונכם, ולא זאת לבד אלא "ולשואה ממרחק תבא", כי היום הזה יש בו שני ריעתות,

  • א) שתהיה בו שואה שהיא צרה פתאומית שלא תדעוה תחלה לבקש הצלה ממנה,
  • ב) שתבא ממקום רחוק, עד שלא תרגישו מהות הצרה וענינה כלל "על מי תנוסו":

ביאור המילות

"יום פקדה", יום מוכן על גמול העון, שנת פקודתם (ירמיה יא כ"ג כ"ח), עת פקודתם (מ"ו נ'):

"שואה", חשך פתאומי (משלי א').

"ועל מי", כמו אל מי, וכן הרמתה על ביתו (ש"א ב'):

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בלתי כרע", המאמרים מגבילים "על מי תנוסו לעזרה בלתי כרע תחת אסיר ואנה תעזבו כבודכם (בלתי כרע) תחת הרוגים יפלו", ר"ל כי ביום הרג רב, יש מבקש הצלת נפשו, וימסור א"ע ליד האויב למען יניחו בחיים, ויש מבקש הצלת כבודו, ואינו רוצה ליפול ביד אויב כאחד הריקים ובוחר יותר מות מחיים, כן אתם אם תבקשו עזרה והצלת נפשכם, "אל מי תנוסו לעזרה", אין לכם שום עזר "בלתי אם לכרוע תחת אסירים" וליפול ביד האויב. ואם תבקשו הצלת כבודכם, "אנה תעזבו כבודכם", ע"ז אין שום עצה, "(בלתי אם לכרוע תחת ההרוגים אשר יפולו", כי בזה תעזבו כבודכם לזכר עולם בשדה המערכה, כגבור שחרף למות נפשו ויעזב כבודו לזכר בין החיים, (מעתה יתחיל לנבאות על אשור המרעיש ממלכות כי גם עליו תעבור כוס, ונפל בחרב לא איש ע"י זכות חזקיהו):

ביאור המילות

"כרע", מקור בדמות פעל עבר ענינו לכרוע.

"ואסיר", כמו אסורים ובא הכלל בל"י כמו ויהי לי שור וחמור:

"הרוגים יפלו". נטמן מלת אשר, הרוגים (אשר) יפולו:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הוי אשור", (מאמר זה נמשך על פסוק זיי"ן, הוי אשור שבט אפי, והוא לא כן ידמה). הוי שם הקריאה, קורא לאמר "הלא אשור הוא רק שבט אפי", הוא אין לו ממשלה מעצמו, רק אפי נתן בידו שבט המושל שע"י שחרה אפי על העמים נתתי בידו שבט להחריבם.

"ומטה", מוסיף לאמר, שגם השבט והממשלה שלו אינה בלתי מוגבלת, רק "המטה אשר הוא בידו הוא זעמי" וקללתי, לא יוכל להכות רק ע"י קללתי, ועם אשר לא זעמתי ולא קללתי אותו אין לו רשות עליו. עתה מבאר דבריו, (נגד "הוי אשור שבט אפי" אומר).

ביאור המילות

"אפי, זעמי". אף משתתף עם שמות המורים על הקצף. וזעם משתתף עם השמות המורים על הקללה, ונרדף עם ארה קבה (במדבר כג ז' ח', משלי כד כד). וגדרו, הקללה והגיעול שיגזור הקוצף בעת קצפו, וכן ואיפת רזון זעומה (מיכה ו' י'), מאוסה וגעולה וקללה שורה עליה, ועי' מ"ש (יחזקאל כא לו, תהלות סט כה, עח מט, קב יא):

"שבט, מטה". במקום שיציינו ההכאה, יהיה מטה יותר מכאיב משבט (לקמן כד), ואם יציינו המשרה יהיה שבט ציון המשרה (בראשית מט י', במדבר כד יז, תהלות מה ז', עמוס א' ה' ח'). ומטה, יציין הנוגשים והשוטרים (מיכה ו' ט', יחזקאל ז' ט') ואמר (יחזקאל י"ט י"ח) מטה עוז שבט למשול, ר"ל שופטים ושוטרים:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בגוי חנף אשלחנו", מה שנתתי בידו שבט המושל הוא למען אשלחנו בגוי חנף אלו ישראל, (ונגד "ומטה הוא בידם זעמי" אומר), "ועל עם עברתי אצונו", שאין לו ממשלה להכות את כל הגוי כצדיק כרשע, כי צויתיו ומניתיו רק על עם עברתי, הוא השבט שקללתי וזעמתי עליהם שהוא שבט אפרים לא על שבט יהודה שהיו צדיקים. וגם על השבט שחטאו אין לו רשות להשמידם, רק "לשלל שלל" את ממונם, אבל אל גופותם לא נתתי לו רשות רק "לשומו מרמס כחמר חוצות", שירמסוהו כחומר הראוי לבנין שרומסים אותו כדי לתקנו לעשות ממנו לבנים או כלי חרס. כן ירמסם כדי לתקנם ולהחזירם בתשובה לא לכלותם ולאבדם:

ביאור המילות

"בגוי, ועל עם". בארתי למעלה (א' ג') כי בגוי אחד ימצאו כמה עמים, כי עם יציין לפעמים חלק מן הקיבוץ שהוא הגוי:

"חנף". אין תוכו כברו, אבל לא יעשה רע בגלוי כנ"ל (ט' טז), והבדל בין לשלול ולבוז בארתי למעלה (ח' א'):

"מרמס כחמר חוצות". זה מובדל מאד ממ"ש (מיכה ז' י'), למרמס כטיט חוצות, כי הטיט הוא האדמה הלחה הנמצאת בבורות ואצל שפת הימים והנחלים, והאדמה הנרפשת בעת הגשמים, ואינו ראוי לכלום, אבל החומר, הוא העפר המתרכך במים ויתקשה באש כאבן, יעשו ממנו לבנים או כלי חרש או החותם, או טיח הבתים, כי יש בו כמה מינים ואינו נרמס דרך השחתה רק דרך תיקון לעשות ממנו כלי, וע' לקמן (מ"א כה) מש"ש:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והוא" פה נשוא המאמר, ר"ל אבל "הוא אשור לא כן ידמה", שהוא רק שבט אפי, והמאמרים מגבילים, נגד מ"ש, "אשור שבט אפי, בגוי חנף אשלחנו", אמר "והוא לא כן ידמה" שאינו מדמה דמיונו כשבט ביד מרימיו, כי הוא מדמה שכחו מעצמו לא מאת ה'. ונגד מ"ש "ומטה הוא בידם זעמי, על עם עברתי אצונו לשלל שלל", אומר "ולבבו לא כן יחשב", הוא לא יחשוב כן במחשבתו שתכלית הליכתו לתקן את העם ולהחזירם בתשובה לא לכלותם. "כי להשמיד בלבבו", שנגד מה שה' הגביל בשליחותו שלשה תנאים.

  • א) שלא ילך ע"מ להשמיד רק ע"מ לתקן ולהחזיר החוטאים בתשובה כמ"ש ולשומו מרמס כחומר חוצות.
  • ב) שישלוט רק על ממונם לא על נפשותיהם, כמ"ש לשלול שלל.
  • ג) שלא יריע רק לחוטאים לא להצדיקים כמ"ש ועל עם עברתי אצונו. אבל הוא לא כן יחשוב, כי
  • א) "להשמיד בלבבו", לא לתקנם בתשובה רק להשמידם מן דתם ואלהיהם.
  • ב) "להכרית גוים", לא לשלול נכסיהם לבד רק להכרית הגוים בעצמם.
  • ג) "גוים לא מעט", שלא יחשוב שנשלח רק על עם עברתי, כי בלבבו להכרית גוים רבים וגדולים לא להכרית מעט, כי בעיניו שוה כצדיק כרשע:

ביאור המילות

"ידמה, יחשב". הבדל שני הפעלים האלה כהבדל שני הכחות אשר יסתעפו מהם, הכח הדמיוני והכח המחשביי. הדמיוני לוקח ציוריו מן החושים, ומדמה דבר אל דבר לפי משפט החושים ותנאיהם בזמן ובמקום, ויטעה ג"כ בדמיוניו לרוב. והמחשבי לוקח ציוריו מן כחות השכל והבינה המוטבעים בנפש עצמה. אמר, אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך (אסתר ד' יג), ר"ל אל תצייר ממה שאתה שופט בהשגת החוש, כי החוש יכזב לרוב. וכן דמית היות אהיה כמוך (תהלות נ' כא), ר"ל והוא דמיון מתעה, ומזה בא פעל דמה על הערך. אדם להבל דמה, אמר (שופטים כ') אותי דימו להרוג. אבל (אסתר ט') אשר חשב על היהודים לאבדם. כי במעשה הגבעה לא להרגו רצו רק נדמה כן, שאם היה מוחה בידם היה זה סבה לשיהרגוהו. ופה אמר ידמה על הדמיון, שדמהו לשבט, והוא מדמה את עצמו בדמיון וערך אחר. ואמר יחשוב על מחשבתו בפעולותיו ובתכליתם:

"להשמיד ולהכרית". הכרתה הוא ביטול העצם לגמרי, והשמדה הוא ביטול המקרים שלו, שבעבורו הוא מה שהוא, כמו ביטול הדת, ביטול שם הכבוד, כמו שבארתי זה (ש"א כד, ויקרא כו, לקמן מח יט, כו יד, תהלות לז לח), ופעל להכרית נמשך לשתים, להכרית גוים (להכרית) לא מעט:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי יאמר", (זה מגביל נגד "והוא לא כן ידמה)", מבאר הטעם מדוע לא ידמה א"ע שהוא רק כשבט ביד ה' ושממשלתו אינה מכחו, כי הוא יאמר איך אפשר זה, "הלא" כחי רב כ"כ עד "ששרי יחדו מלכים", כ"א משרי יש לו צבא רב וממשלה כמלך, וכחי מצד עצמי וריבוי מחנותי:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הלא", (זה מגביל נגד "ולבבו לא כן יחשב)" מבאר הטעם מדוע אינו מאמין שהמטה שבידו הוא רק זעם ה' וקללתו, וכי לא ניתן לו רשות רק על העם שחטאו ושזעם ה' עליהם, כי הוא מוכיח בראיות להפך, הוא אומר, הלא כמו שכבשתי את עיר "כרכמיש" כן כבשתי את עיר "כלנה, וכן כבשתי את ארפד וחמת וכן את דמשק ושמרון", ואיך אפשר שלא נמצא בתוכם עיר אחת שלא חטאה לפני ה', ומ"מ לא עצר ה' בפני מלהחריבה, וכן גם אם תאמר שכולם חטאו, הלא בהכרח לא השוו כולם באיכות וכמות חטאתיהם ומ"מ השוו כולם באיכות וכמות חורבנם כמ"ש הלא ככרכמיש וכו', ומזה ראי' שלא החטא גרם חורבן האומה רק בחירתי החפשית ורצוני:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כאשר", מוסיף לאמר, ומעתה אני דן ק"ו שאוכל לכבוש את ירושלים, כי "אחר שמצאה ידי לממלכות האליל", ר"ל שהממלכות האלה אשר כבשתי היו מתמידים בעבודת אליליהם כ"כ עד שהקדישו את ממלכותיהם לאליליהם, ונקראו על שמם. ממלכת אליל פלוני, ובודאי היה ראוי שהאליל יריב ריבם ויעזרם.

"ופסיליהם", של הממלכות האלה היו יותר "מפסילי ירושלים ושמרון", וא"כ אם כבשתי הממלכות האלה, שהתמידו וגם הרבו בעבודת האלילים כ"ש שאכבוש את ירושלים:

ביאור המילות

"מירושלם". המ"ם מ"ם היתרון, כמ"ם תבורך מנשים יעל:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הלא", ואם תאמר כי אלהי ישראל כחו גדול מכל אלהי העמים ההם ויוכל להציל את ירושלים מידי.

"הלא כאשר עשיתי לשמרון ולאליליה", שגם הם מעם ישראל והאל לא הצילם "כן אעשה לירושלים", לכן:

ביאור המילות

"אליליה, עצביה". עצבים נקראו על ידי מלאכתם כמו העצב נבזה, ואלילים על ידי ענינם שאין בם ממש, כמו רופאי אליל כולכם, ולכן אלילי שומרון שכבש ידע שאין בם ממש, ושל ירושלים עוד לא כבש, קראם עצבים:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה כי יבצע ה', את כל מעשהו", עת יגמור ה' כל אשר בדעתו לעשות ע"י מלך אשור להעניש כל המורדים בו, ומתי יגמור מעשהו? מתי יאמר לצרת העמים די? "בהר ציון ובירושלים", עת יבא סנחריב לכבוש את הר ציון שאז יהיה גמר הזעם, אז "אפקד על פרי גדל לבב מלך אשור", יעניש אותו על המעשים שצמחו ופרו ע"י גודל לבבו, שהוא מה שנזכר עד הנה שהחריב גוים עצומים ע"י גודל לבבו, וה' לא צוהו רק לשלול שלל, (וזה נגד ולבבו לא כן יחשוב), וחוץ מזה יביא פקודה גם "על תפארת רום עיניו", על שהיה מתפאר ברום עיניו וגאותו ולא רצה להכיר שהוא רק כשבט ביד ה' המרימו, והעיז פניו ליחס הכח אל עצמו, (וזה נגד והוא לא כן ידמה):

ביאור המילות

"פרי גדל". כמו פרי מחשבותיו, פרי מעלליהם המסובב ע"י גודל לבב אשור:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי אמר", הנה למלחמה צריך שני דברים,

  • א) כח וגבורה
  • ב) עצה ותחבולה בתכסיסי מלחמה, כמ"ש עצה וגבורה למלחמה. ומלך אשור התפאר כי הוא מצא שני הענינים האלה ביתר שאת עד שאין צריך לעזר מה'. נגד הגבורה אמר "בכח ידי עשיתי", לא הייתי צריך לכח זולתי ועזר אלוהי רק כח ידי, ונגד החכמה אמר "בחכמתי" עשיתי "כי נבנותי" מעצמי, ולא הייתי צריך לעצת ה'. (עתה מתחיל לבאר שני ענינים אלה, תחלה מבאר אופני החכמה ותחבולותיו).

"ואסיר גבולות עמים", לא נהגתי כמו המלכים לפני, שכבשו ארצות ולא הורישו יושבי הארץ מגבולם רק הכניעום למס עובד, וגבולות עם ועם נשארו כמקדם, ועת מצאה ידם מרדו ופרקו עול, אבל אני הסרתי הגבולות, כי הגליתים מארצם והושבתי שם עמים אחרים, ולא זאת לבד כי גם "ועתודותיהם שושתי", שלקחתי מהם גם הזכות שיוכלו לטעון על ארצם בעתיד, לאמר הארץ הזאת שלנו היתה, כי התחכם להחליף את יושבי הארצות באופן שהתבלבלו הגבולות ונתערבו עד שלא ימצא להם זכות בעתיד, ולא לבד שהגליתי עמים שישבו בארצם מימים לא כביר ולא החזיקו כ"כ בארצם, כי גם "אוריד כביר יושבים", גם היושבים בארץ מזמן כביר הורדתים והגליתים, ובזה באר החכמה והעצה שלו שישארו העמים תחת ממשלתו למס עובד. (עתה יתחיל לבאר הכח והגבורה שלו):

ביאור המילות

"בכח ידי". המיוחד לידי לא לסבה אחרת, וכן כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל:

"ובחכמתי כי נבנותי". החכמה לפעמים מקובלת, אבל הבינה רק בכח המבין, עז"א חכמתי אינה מקובלת רק נבונתי בה מעצמי:

"ועתודתיהם", כמו ועתדה בשדה לך (משלי כד), וגדרו מבין יתר נרדפיו, שמורה הכנה לזמן עתיד שיבא אחר הימים, וחש עתידות למו, כמלך עתיד לכידור:

"שושתי". כמו שוסתי וגדרו בוזז דרך השחתה, עי' לקמן (מ"ב כב):

"יושבים". אינו תואר רק בינוני, היושבים מזמן כביר:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותמצא", הנה מלך עריץ אשר יכבוש ממלכות, לא יתחזק עליהם לבוז אוצרותיהם עד אחר מלחמות רבות ובתוך כך נתדלדלה המדינה ויטמינו האוצרות, עד שימצא מדינה דלה וריקנה, אבל אנכי "ידי מצאה והשיגה, לחיל העמים ועשרם כמו שמוצא קן", שהעוף יושב עליו והאם רובצת על האפרוחים, כן כבשתי אותם פתאום בעת שהיו שלוים ושקטים, יושבים על חילם ועשרם כצפור על קנו, ומ"מ הגם שאם יבא איש אל הקן לקחת את גוזליו הלא תלחם עמו האם בכנפיה ובפיה ולא תניחהו לקחת, אבל אנכי "כאסוף ביצים עזובות (חיל) כל הארץ אני אספתי", אסיפת חיל כל הארץ היה אצלי בקל כמי שאוסף ביצים עזובות של הפקר שאין האם בקנה, ואין מי שיעמוד נגדו, "כן לא היה נדד כנף", כדרך העוף שלוחם בכנפיו תחלה נגד הבא לקחת את אפרוחיו, ואף לא היה "פצה פה" לנשוך, כמו שיעשה העוף שנמרטו כנפיו, ואף לא היה "מצפצף" להרים קול עכ"פ. ר"ל הגם שבאתי על חיל עם ומדינה שהיו כולם שלוים וגבורים ויושבים בחוזק מ"מ לא היה מוחה בידי ולקחתי את חילם באפס יד ובלא מלחמה, וזה מורה על רוב גבורתו:

ביאור המילות

"לחיל העמים". כתב הרד"ק שבא הלמ"ד תחת את הפעול כמו הרגו לאבנר. ואינו נכון, כי מציאה עם יד, אינו מציאת הנאבד, רק השגה, אם לא תמצא ידה די שה (ויקרא יב ד', וכן ש"א י' ז', כה ח'), ונקשר בלמ"ד תמיד, כאשר מצאה ידי לממלכות האליל (למעלה פסוק י'), תמצא ידך לכל אויביך (תהלות כט ט'), ומלת לחיל נמשך לשתים, (חיל) כל הארץ אספתי:

"נדד כנף". יוצא:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"היתפאר", משיב לו לאמר, מה תתפאר בכחך זה.

"היתפאר הגרזן על החצב בו", לאמר כי בכח עצמו חצב העץ, וכן אתה הלא ה' הרימך ונתן לך כח, מוסיף "לאמר אם יתגדל המשור", כי הגרזן יוכל להתפאר עכ"פ במה שעקר החציבה שנעשה ע"י הורדת הגרזן על העץ נעשה מעצמו, והגם שהתחלת הפעולה שהיא ההרמה מיוחס אל האדם, מ"מ הגמר ייוחס אל הגרזן עצמו, וכן תאמר במשל שהגם שה' הרים אותך ונתן לך ממשלה על העמים, מ"מ גמר הפעולה מה שכבשת ארצות וגרשת עמים רבים זה יתיחס אל כחך בעצמך, אבל "האם יתגדל המשור על מניפו", המשור המנסר בארזים, גם גמר הפעולה נעשה בכח האדם שמוליכו ומביאו בכחו ומנסר בו, וכן גם גמר הפעולה והכיבוש הכל היה רק בכח ה', (וזה נגד מ"ש ומטה הוא בידם זעמו).

"כהניף", ר"ל וק"ו הוא שלא יצוייר שהגרזן והמשור עוד יתפארו לאמר שלא לבד שהם עשו הכל בכחם, עוד הם הרימו יד מרימם, כאילו יתפאר השבט לאמר שהרים את עצמו ואת יד מרימיו, כי כן הסכלת אתה להתפאר שלא לבד שהכל עשית בכחך, עוד אתה מרים את מרימך, שאתה תכריח כח ה' וגבורה העליונה כפי רצונך, וכי תכבוש את ישראל ותתגבר על אל מעוזם.

"כהרים", ויותר מזה "אם יתרומם המטה" לאמר "שאינו עץ", רק יש בו נפש חיונית מתנענעת מעצמה, כי כן הוספת סרה להתרומם שאינך בן אדם כלל כי תאמר אל אנכי ולא איש ואדמה לעליון. (בזה הגדיל סכלותו בארבעה דברים,

  • א) שכפר שכל כחו ופעולתו היא פעולת ה',
  • ב) שכפר גם בזאת שעכ"פ הממשלה וראשית אונו מה' ניתן לו, (וזה נגד שני הענינים שאמר אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי),
  • ג) שחשב כי עוד יתגבר גם על אל אלים,
  • ד) שנתטפש כ"כ עד ששכח שהוא בן אדם ויאמר אדמה לעליון):

ביאור המילות

"הגרזן". כלי ברזל המבקע עצים, נגרזתי מנגד עיניך (תהלות לא):

"ומשור", מגרה, וחברו וישר במגרה, מפעלי הכפל ע"מ מעוז:

"מניפו". מוליך ומביא, וזה ההבדל בינו ובין מרים (עיין לקמן יג א'):

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן", הנה תפארת הממלכה תלויה בשני דברים,

  • א) בכחה הפנימי היינו גבורת הגבורים ואבירת לב ההמון,
  • ב) בכבודה החיצון, ריבוי העם וכבוד עשרו, והמליץ צייר הממלכה כאיש פרטי, שתפארתו תלוי ג"כ בשני דברים,
  • א) כחו הפנימי שיהיה איש שמן וגבור ובריא,
  • ב) כבודו החיצון, עשרו ורוב בניו. והמשיל מפלת מחנה סנחריב כי נהרס תחלה כחם הפנימי, ונאבד גבורתם ואבירת לבבם מפחד ה', והמשיל זה כאיש גבור שמן שחלה חולי הרזון (אבצעהרונג), ועל זה אמר "לכן ישלח ה' במשמניו רזון", והמשיל כי ביטול כחם הפנימי בא להם מצד עצמם לא מסבה חיצונית כחולי הרזון שבא ע"י חלישות האוצטומכא וכח העיכול,
  • ב) שאח"כ בטל גם כבודם החיצוני ע"י סבה חיצונית כאיש שבאה שריפת אש ואכלה כל כבודו ורכושו, ועז"א "ותחת כבודו יקד יקד כיקוד אש", וזה מליצה על אש בשמים שאכלה את מחנהו, וכן נראה מדברי חכמינו ז"ל שתחלה נפל עליהם פחד ה' והרגו זה את זה ואח"כ נשרפו ע"י אש מן השמים, וכן נראה לקמן :

ביאור המילות

"במשמניו". הגבורים, ויהרוג במשמניהם (תהלות עח), כל שמן וכל איש חיל (שופטים ד'), ואמר וישלח רזון בנפשם (תהלות קו). (וע"ל יז ד'):

"יקד יקד". יקד נבדל מנרדפיו, שגדרו מדורה גדולה במקום מכונס:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה אור ישראל", הנה ישועת עם ה' מצרותם תלוי בשני דברים,

  • א) בזמן, כי לכל צרה יש זמן מוגבל, ובכלות זמנה תסור בהכרח כמו שתסור הלילה בהאיר השחר,
  • ב) בהטבת מעשים, שאחר שהעונש י"ל סבה והוא החטא, אם יסירו הסבה וייטיבו מעשיהם יסור המסובב בהכרח, ויושעו גם קודם הזמן (כמ"ש זכו אחישנה לא זכו בעתה). ומבואר כי אם יושעו ע"י מעשיהם תהיה התשועה יותר שלמה ומופלגת משאם יושעו ע"י הזמן. עפ"ז אמר כי פה במפלת סנחריב נתקבצו שני הענינים,
  • א) מצד הזמן, שכבר הגיע עת תשועה וסוף הלילה, (כמ"ש בפסוק והיה כי יבצע ה' את מעשהו), ועז"א "והיה אור ישראל", הוא אור הבוקר שהגיע זמנו להאיר לישראל את הלילה, היה "לאש" אל סנחריב לשרפו, (והמליצה כי האור פועל שני דברים מאיר ושורף, ואמר האור עצמו שיאיר לישראל בכח שבו יאיר, ישרוף מחנה סנחריב בכח שבו ישרף),
  • ב) מצד טהרת המעשים וקדושתם, ועז"א "וקדושו" של ישראל יהיה "ללהבה" שהיא גדולה יותר מאש, כי היא לוהטת גם נראית למרחוק, כן ע"י זכיות ישראל גדלה התבערה במחנה אשור, גם נודע הנס למרחוק.

"ובערה", ע"י האש.

"ואכלה", ע"י הלהבה.

"שיתו ושמירו", הקוצים שלו וזה משל על מחנהו (ובמה שנקרא ה' אור ישראל וקדוש ישראל עפ"י מעשיהם עי' למעלה א' ד', ה' ט"ז):

ביאור המילות

"אש להבה". להבה גדולה מאש, (כנ"ל ה' כד), וההבדל בין בער, אכל, ע"ל (ט' יז):

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וכבוד יערו וכרמלו", הם שריו ויועציו וגבוריו, כי היער חזק מן הכרמל והוא ציור הגבורים, אבל הכרמל חשוב מן היער והוא משל השרים והיועצים.

"מנפש ועד בשר", תפס משל יער הנשרף שלפעמים לא ישרף המצבת, רק יחרו מני אש עד שיעדר כח הצומח, וזה במשל שנשרף הנפש הצומחת לא הגוף, ובנמשל שתתפרד המחנה עד שיעדר ממנה רוח החיים שהיא המלוכה וההנהגה, אבל הגוף שהם האישים הפרטים של המחנה ישארו קיימים, אומר כי מנפש ועד בשר יכלה, שיכלו כולם.

"והיה כמסס נסס", גם הנוסס הוא סנחריב הנושא נס לעמים למלחמה, גם הוא יהיה בסוף כמסוס ודבר הנימס:

ביאור המילות

"יער". צומח עצים:

"וכרמל". ישא תנובה, (ע"ל כט יז):

"כמסס". לשון המסה כדבר הנמס.

"נסס", הוא הנושא הנס והדגל, לשון נופל על הלשון:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושאר עץ יערו", מעט הנשאר מן המחנה יהיו מתי מספר, והמספר יהיה קטן כ"כ עד שנער קטן יוכל לכתוב את שמותם:

ביאור המילות

"מספר". מועטים, ואני מתי מספר (בראשית לד):

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה ביום ההוא", שיראו כח ה' ועזוזו.

"לא יוסיף עוד שאר ישראל ופליטת בית יעקב", (עיין ביאור המלות).

"להשען על מכהו", לא יבקשו עוד עזר מאשור או מאומה אחרת, שלא די שלא עזר לו עוד הכה אותו (כמ"ש במ"ב ט"ז), (וימליץ כי המטה משמש שני דברים להכאה ולמשענת, והם בהסמכם על האומה להשען עליה נהפכו למקל חובלים). רק "ונשען על ה'", כי הוא יהיה להם משענת, אחר שישענו עליו "באמת" לא ברמיה, ואף שעתה בית יעקב שהם בית אפרים ועשרת השבטים עע"ג הם, מ"מ:

ביאור המילות

"שאר ישראל ופליטת בית יעקב". יש הבדל בין יעקב וישראל כמ"ש (למעלה ט' ז'), כי ישראל יבא על גדולי העם ויעקב על הפחותים. גם יש הבדל בין שאר ופליטה, כי שאר הוא הנשאר במקומו, ופליטה הוא הנמלט ע"י ניסה ובריחה למקום אחר. מבואר כי פה יקרא את בני ציון היקרים שאר ישראל, כי הם נשארו במקומם, ופליטת בית יעקב קורא הנצולים מבית אפרים, שהם מכונים בית יעקב לשפלת מדרגתם, או ופליטה כי נסו וברחו, ומוסיף שלא לבד שאר ישראל, כי גם פליטת בית יעקב לא ישען רק על ה':

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שאר ישוב", הנשארים מהם פליטי חרב ישובו אל ה', ובל תחשוב כי רק מקצת מהנשארים ישובו, לא כן, רק כל "שאר יעקב" כולם ישובו "אל אל גבור". מצד שיראו גבורת ה' ועזוזו:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי אם יהיה", סדר הכתוב, "ישראל! עמך כחול הים! כי אם יהיה שאר ישוב בו, צדקה שוטף כליון חרוץ", ובאורו, אתה "ישראל עמך" אשר עתה הוא רב ועצום "כחול הים", גם "אם יהיה" אחר גלות מלך אשור רק "שאר ישוב בו", הגם שהשארית שישארו ושישובו מן העם הגדול הזה יהיה רק שאר מעט מזער, מ"מ יגדל זכותם כ"כ עד "שהצדקה" וצדקת מעשיהם "ישטוף את הכליון החרוץ" והנגזר והנחתך לבא עליהם וה' ירחם על עמו:

ביאור המילות

"כליון חרוץ". חרוץ יאמר על דבר הנגמר בלי השנות, אם חרוצים ימיו ר"ל קצובים, כן משפטך אתה חרצת, ומתאחד עם הוראתו על הכריתה, חריצי הברזל, מורג חרוץ. על כריתת הדין וחתיכתו ובדברי חז"ל חתכו את דינו:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי כלה ונחרצה", ר"ל והגם שה' גזר כליון, וגם הגזרה נחרצה ונגמר דינה עד שבהכרח שתבא הגזרה אחר שהוא לאחר גמר דין, מ"מ ה' יתן אדם תחתם ותהיה הכלה בעכו"ם מנאצי ה', וז"ש "הכלה אשר נחרצה ה' עושה", וגומר אותה "בקרב כל הארץ", ועם אלהים ינצלו וירוחמו:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן אל תירא עמי", הגם ששאר אומות ייראו מאשור אתה עמי אל תירא, והגם שגם עשרת השבטים ייראו מאשור עכ"פ אתה "עמי ישב ציון אל תירא מאשור", כי לא יוכל לך, כי רק "בשבט יככה", שהכאת השבט אינה מסוכנת, ולא יככה במטה שהכאתו מסוכנת.

" כי מטהו רק ישא עליך", ויפחידך בו בעת שילך בדרך מצרים, להלחם שם עם תרהקה מלך כוש ועם מצרים אז יפחידך במטהו ע"י רבשקה [לקמן ל"ז], אבל לא יוכל להכותך בו בפועל, כי במהרה יפול וישבר:

ביאור המילות

"שבט, מטה". המטה עב, והשבט רך, הכאת השבט אינו מסוכן, חושך שבטו שונא בנו, אתה בשבט תכנו (משלי יג כג), ועיין לקמן (כח כז):

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי עוד מעט מזער", בימים לא כבירים.

"וכלה זעם", הזעם שהוא קללתי אשר היא היתה המטה בידו להכות עמים, כמ"ש ומטה הוא בידם זעמי, יכלה, כי לא אזעום עוד, וא"כ לא יהיה בידו מטה להכות, "ואפי" אבל האף שלי לא יכלה עדיין, אך לא יהיה האף על בני תבל, רק "על תבליתם" ותועבתם של בני אשור:

ביאור המילות

"מעט מזער". מעוטא דמעוטא, פחות מן זעיר, זמן קטן מאד:

"תבליתם", מעשים מגונים, תבל עשו (ויקרא כ'):

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועורר", ה' יעורר על אשור שוט כמו שהכה את מדין בצור עורב, שמחנה מדין הרגו זה את זה ע"י פחד ה' שנפל עליהם, ושרים שלהם שברחו נהרגו אח"כ [כמ"ש שופטים ז'], וכן נפל פחד ה' על מחנה אשור והרגו זא"ז, והמלך שברח בניו הכוהו בחרב.

"ומטהו", ואח"כ יעורר ה' עליו את מטהו שבו הכה את מצרים על הים, שזה היה כולה ע"י ה' לבד, וכן הרג בם מלאך ה' אח"כ ושרף אותם, (וזה מסכים עמ"ש למעלה פסוק ט"ז).

"ונשאו בדרך מצרים", הוא דיבור מליציי, כאילו בעת ילך מלך אשור בדרך מצרים, בחזירתו מן תרהקה מלך כוש על ירושלים, (כמו שהביא רש"י לקמן ל"ז ל"ו מסדר עולם), ועבר אז דרך ים סוף, נשא מן הים סוף את המטה הזה, שהוא המטה של ה' על הים, והביאו אתו עד לא"י ושם נלקה בו מה'. והנמלץ כי מאז שב ממצרים וישם פניו על ירושלים מאז היה מוכן שילקה ע"י מלאך ה' כמו שלקו המצרים:

ביאור המילות

"שוט". שבט של ארז עב ורך עצי שטים, והכאתו מכאבת מאד, שוט שוטף כי יעבור (לקמן כח):

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה, יסור סבלו", שלא תצטרך לתת לו מס וגם יסיר עולו שלא תהיה כפוף תחתיו.

"וחבל עול מפני שמן" תפס המשל, עת צואר השור עב ושמן, והעול צר מלהקיף את הצואר, אז שוברים העול ומשחיתים אותו מפני שמן בל ישחית הצואר, כן זכות חזקיה גדולה מאד, ועולו של אשור קטן מהכיל ולעצור כח נגד זכות הזה, ובהכרח ישבר העול מפניו ולא יקום נגדו:

ביאור המילות

"סבלו, ועלו". עמ"ש לקמן (יד כה):

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בא על עית", מצייר איך מצד אחד בא מלך אשור בכח גדול וכל הארץ נמוגה מפניו, ובצד אחר מצייר איך ירושלים והר ציון צוחקים ומלעיגים על כחו הרב, ויודעים כי שם יעמוד יפול ולא יקום. אומר, בראשית בואו כבש עיר עית, ומשם עבר במגרון ואיש לא לחם נגדו, ובמכמש הניח כליו להקל משאו:

ביאור המילות

"בא על עית". עיר עי, ובנחמיה נקרא עיה (יא לב), ומגרון היה אצל גבע ומכמש (ש"א יד ב'):

 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עברו", משם עבר מעבר מכמש ולן בגבע אשר בשן סלע מכמש מהעבר מזה, ואז נודע בואו לכל יושבי הארץ הקרובים והרחוקים, עד שהרמה חרדה, וגם גבעת שאול נסה לברוח:

ביאור המילות

"מעברה". מעבר מכמש בין שני סלעים מצד א' גבע ומצד אחר מכמש (ש"א יד ד' ה'):

"הרמה". היתה אצל גבע בנימין (שופטים יט יג, מ"א טו כב). וגבע בנימין אינו גבע הנזכר שהיתה עיר הלוים (יהושע יח כד כא יז):

"גבעת שאול". מקום מולדתו ועיר מלכותו (שמואל א' יא ד', טז א'):

 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בת גלים", מצוה לה שתצהל בקול עד שתקשיב ליש וגם עיר ענתות העניה, להודיע לערים האלה לאמר, כי כבר:

ביאור המילות

"בת גלים". היה בחלק יהודה (יהושע טו נט), ונזכר שמואל א' (כה מד):

 

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נדדה מדמנה", וגם יושבי הגבים העיזו ואספו את כל רכושם למקום בטוח מן האויב:

ביאור המילות

"מדמנה". (יהושע טו), ויושבי הגבים לא נמצא עוד בתנ"ך:

 

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עוד היום", לעומת הציור הזה שמצייר איך כל הערים סביב ירושלים חרדו והתפלצו מפני האויב, מצייר איך הר ציון מצחק על כל זאת, "והר ציון וירושלים ינפף" ומרמז "בידו" אל הערים הבורחות לאמר למה תברחו, למה תיראו, "הלא עוד היום בנב לעמוד", עוד היום יוכרח לעמוד בנוב ולא ילך משם והלאה, כי בנוב סמוך לירושלים שם נפל שדוד. ואיך תהיה מפלתו? מספר.

ביאור המילות

"נב". עיר הכהנים סמוך לירושלים (ש"א כב יא יט):

"לעמד". פעל עמד ישמש לפעמים על הפסקת הדבר, והנה הנגע עמד בעיניו, ותעמוד מלדת:

"ינפף ידו". המליצה תשאיל ידים וכל איברי הגויה גם לעצמים בלתי בעלי איברים, נתן תהום קולו רום ידיהו נשא (חבקוק ג'):

 

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה האדון", אשר כל הצבאות בידו והוא ינוסס נס למעלה מן הטבע להכרית היער הגדול הזה של מחנה סנחריב, "מסעף", הנה הכורת עצים מן היער לצרכו יכרות תחלה סבכי היער הבלתי חשובים כ"כ והעצים הבלתי גבוהים. אבל פה שיכרות להשחית יהיה הדבר בהפך, תחלה "יסעף פארה", הענפים הנותנים פאר אל האילן, ולא שיגזוז אותם במספרים להשוותם לנוי כמו שנוהגים, רק במערצה להשחית, אח"כ רמי הקומה הם האילנות שהם רמים על יתר עצי היער יגדע, אח"כ גם הגבוהים ישפלו, תכלול הכריתה כל עץ גבוה, עד שלא ישאר רק סבכים שפלים וקטנים, ואח"כ.

ביאור המילות

"מסעף". בבנין הכבד יורה עקירת הסעיפים, כמו שרש סקל בכבד:

"פארה". ראש האילן עם ענפים הדקים, שהם נקראים סעיפים, שהם כפאר וכובע עליו. כמו פארי המגבעות:

"מערצה". כלי כבד וחזק מברזל ששובר ע"י כבדו, ומשתתף עם עריצות על הכח המופלג ועם שבירה.

 

פסוק לד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונקף", יקיף בברזל כל "סבכי היער" וכל ענפיו וגזעיו, עד "שכל הלבנון" בכללו "בברזל אדיר יפלו", והנמשל על נפילת מחנהו ע"י מלאך ה' שיפלו תחלה שריו וגבוריו ואח"כ כלל מחנהו:

ביאור המילות

"ונקף". גדרו כריתה או שבירה סביבות מכל צד, ומשותף עם פעל בעל הנו"ן נוקף זית, ועם בעל היו"ד יקיף. וכן תחת חגורה נקפה (למעלה ג'), מנוקף סביב, כמו שתחלה חגור סביב:

"בברזל". מושך אחר והלבנון (בברזל) אדיר יפול: