מלבי"ם על ישעיהו יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ישעיהו · יא · >>

פסוק א

לפירוש "פסוק א" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ויצא", (המליצה נקשרת עם הענין שלמעלה היער הגדול של מחנה סנחריב יקצץ), אמנם חוטר אחד יצא מגזע ישי הוא יהיה ליער גדול, כמ"ש (לקמן כ"ז) הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל. ולפ"ז מבואר מסדר הכתובים שנבואה זאת היא על חזקיה, אך היעודים המובטחים בה לא נתקיימו אז? ולכן האמת עד לעצמו, כי היא נבואה עתידה על אחרית הימים, ורש"י רצה לתקן המשך המקראות במה שפי' כי עקר נבואה זאת נאמרה על עשרת השבטים שגלו בימי חזקיה, והם לא שבו אז ונשארו בחלח וחבור עד עת קץ, לכן אחר שהזכיר מפלת סנחריב אומר ואם תשאל ומה יהיה עם האובדים והנדחים האלה? משיב עוד חזון למועד בעתיד כי יצא חוטר מגזע ישי, עכ"ד. ועם ההשקפה הנכונה מצאנו בדברים האלה שורש חזק, והוא, כי תיכף מעת הגלות הראשונה הכללית שהיתה בימי סנחריב מעת ההיא התחילה זמן הגאולה, רצוני, שמעת ההיא התחילו הנביאים לנבאות כי יבא גואל כללי שיקבץ הנדחים האלה מארבע כנפות הארץ כי הגאולה שהיתה בינתים מגלות בבל לא היתה רק לשבט יהודה לא כללית, ואחר שהגאולה הכללית יש לה שני זמנים, כמ"ש זכו אחישנה לא זכו בעתה, שהיא
  • א) הזמן הקצוב אשר לא יעבור מן הוא והלאה,
  • ב) לפני הזמן ההוא אם יזכו ע"י מעשים טובים (כנ"ל י' י"ז), הנה אפשריות הגאולה עפ"י זכות המעשים והתשובה התחילה תיכף מימי חזקיהו. ועל הכונה הזאת אמרו בפרק חלק שבקש ה' לעשות את חזקיהו משיח ואת סנחריב גוג ומגוג רק שגרם איזה חטא ע"ש, כונתם שאם היו זוכים היה חזקיהו עצמו הגואל הכללי, וכל היעודים העתידים היו מתקיימים בימיו, ואחר שלא זכו אז, הדבר תלוי ועומד על אפשריותו עד בוא זמן המוגבל שאז יגאלו בהכרח. ולכן סמך נבואה זו של ויצא חוטר מגזע ישי אל מפלת סנחריב, כי אם היו זכאים היתה מתקיימת הנבואה אז, אולם התנאים האלה שדברנו באר החוזה עצמו בכפל לשונו, ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משרשיו יפרה. כי יש הבדל בין גזע ובין שורש, השורש הוא תחת הארץ, והגזע הוא העץ הבולט מן הארץ סמוך לשורשו. ויש הבדל בין חוטר ובין נצר, כי האילן הנקצץ וגזעו עדן קיים, וישוב להצמיח מגזעו אז הגזע עצמו יגבה לאט לאט ויגדל, גידול זה נקרא חוטר כי הבד היוצא מן הגזע הוא עב וחזק, אבל אם גם הגזע נקצץ, רק השורש נשאר בארץ וישוב לצמוח משרשו, אז הגידול הזה לא יתיחס עוד אל העץ הראשון רק כנטיעה חדשה, והיונק הזה העולה מן השורש הוא רך וחלוש ונקרא נצר, וז"ש או כי "יצא חוטר מגזע ישי", והוא אם יזכו ותהיה הגאולה הכללית תיכף בימי חזקיהו, שאז היה עדן מלכות ב"ד קיימת, והוא במליצה שגזע ישי עדן קיים, ויחוס המשיח אל מלכות ב"ד הוא כיחוס החוטר אל הגזע, שהוא גוף האילן הקודם המתחדש בכח והדר, או כי "ונצר משרשיו יפרה", שהוא אם לא יזכו להגאל עתה, ויעברו עדן ועדנים עד שגם הגזע יתבטל, שהוא שתופסק מלכות ב"ד מכל וכל, ברם עקר שרשוהי בארעא שבוקו, ולא ישאר רק השורש הטמון בארץ בלתי מתראה, מ"מ בהגיע הזמן אז יפרה נצר מן השרש, שזה מתיחס להפראה חדשה ע"י נצר רך ויונק, שאין לו שום יחוס עם האילן הקודם. וסדר הכתוב או "ויצא חוטר" תיכף, או עכ"פ "ונצר משרשיו יפרה":

ביאור המילות

"חטר מגזע, ונצר משרשיו". ההבדל בין גזע לשורש, ידוע, השורש תחת הקרקע, והגזע הוא העץ הבולט סמוך לקרקע, כמ"ש אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו (איוב יד), ר"ל אילן הנקצץ שהגזע מת לגמרי, והשורש כבר הזקין, ראה כי תפס אצל השורש בארץ בתוך הקרקע, ואצל הגזע בעפר, שהוא על הארץ, וצייר שהגזע מת ונפסק חיותו, לא כן בהשורש, כי במות השורש לא יצמיח עוד. והגדל מן הגזע נקרא חוטר מלשון חטוטרת ובליטה שהוא חזק, אבל הצומח מן השורש נקרא נצר, שצריך לנוצרו כי הוא רך ויונק, כמ"ש ועמד מנצר שרשיה כנו (דניאל יא ז'):
 

פסוק ב

לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ונחה עליו", השלמות יהיה בג' דברים,
  • א) השלמיות התלוים מצד שי"ל נפש משכלת, שהם כח החכמה והבינה, החכמה היא המקובלת לו מרבותיו, והבינה היא הוצאת דבר מדבר ע"י היקשים, ועז"א "ונחה עליו רוח חכמה ובינה",
  • ב) השלמיות התלוים מצד שהוא אדם, וזה יהיה בעצה וגבורה, שהעצה כולל שלמות כח המדמה עד שישקיף במשכיות כל דבר השערה נכונה, כמ"ש המורה, והגבורה בא מפאת שלמות כח המתעורר, עז"א "רוח עצה וגבורה",
  • ג) השלמיות התלוים מצד שי"ל נפש קדושה אצולה ממרום שמעלתה גבוהה מנפש המשכלת, ושלמות הנפש הזאת תלוי במה שיהיה לו "דעת ה'". היינו לידע דעות אמתיות באמתת ה' השגחתו ודרכיו שזה מדרגת הנביאים שהשיגו אמתיות אלו בנבואה. ושיהיה לו רוח של "יראת ה'", כי הדעת בלא היראה אינה כלום, וכן יראה בלא דעת אינו יודע ממי הוא יירא. עפ"ז אומר כי שלש שלמיות אלה יהיה אצל המשיח בשלמות נשגב עד שלא יהיה טבעי רק יתיחס לרוח ה' נשגב מן הטבע:

ביאור המילות

"חכמה, ובינה". ידוע שחכמה היא המקובלת, ובינה מה שמוציא מדעתו, ודעת הוא ידיעת האמת הברור אחרי שהשתמש במופתי הבינה עפ"י דרכי החכמה שקבל:
 

פסוק ג

לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"והריחו", ע"י יראת ה' ישוב להיות רוחני שיתפשטו מעליו כחותיו הגשמיים, ולא ישמש עם החושים וכחות החומריים כלל, רק יהיה כולו רוח ונפשיי, לכן "ולא למראה עיניו ישפוט". והנה המשפט הוא בין אדם לחברו להציל עשוק מיד עשקו, ובזה ישפוט השופט לפי מה שיראה בעיניו, מי החייב ומי הזכאי, ולפעמים יטעה בראות עיניו ויוציא משפט מעוקל, אבל המשיח לא ישפוט למראה עיניו, רק ידע האמת מצד רוחניותו.

"ולא למשמע אזניו יוכיח" התוכחה הוא על מעללים לא טובים שנודעו לו מאת העם ויוכיחם עליהם, ודרך המוכיח שיוכיחם עפ"י מה ששמע מספרים עליהם, כמ"ש לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם ה', וגם בזה לפעמים ישמיעו לאזניו הפך האמת, אבל המשיח יוכיח מצד שידע הדברים ברוח קדשו:

ביאור המילות

"והריחו". הפעיל משורש רוח מענין רוחניות ומלאכיות, ועל ההפך אמר ומצרים אדם ולא אל וסוסיהם בשר ולא רוח (לקמן לא):

"ישפוט, יוכיח". השופט, הוא בין איש לרעו עפ"י חקי הנימוס. והמוכיח, יוכיח במוסר עפ"י חקי השכל כנ"ל (ב' ד'). וצדק, שייך לענין המשפט (כנ"ל א' כ"א). ומישור, לענין התוכחה, שהוא הדרך האמצעי במדות ובהנהגה כמ"ש הרמב"ם בח' פרקיו. וכן הדלים הם ברכוש, ושייך לענין המשפט. וענוים במדות, ושייך לענין התוכחה:
 

פסוק ד

לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ושפט", דלתות הכתוב הזה מגבילים לדלתות הכתוב הקודם, "לא למראה עיניו ישפוט", רק "ושפט בצדק דלים", הצדק עצמו הוא יהיה אבן ואנך בידו בו יבחן את המשפט, ואחז בידו הצדק לקו בו ישפוט משפט דלים. כי לא יטעה ע"י טענות בעלי דינים לעות צדק.

"ולא למשמע אזניו יוכיח", רק "והוכיח במישור לענוי ארץ", היושר עצמו הוא יהיה בידו פלס בו יוכיח במוסרו לענוים שיקבלו מוסר, ולא יטה מן הישר ימין ושמאל.

"והכה", מצייר כי אם ימצא ארץ ומדינה שלא תקבל דבריו יכה אותה כולה בשבט פיו וקללתו, ולא יצטרך שבט ורצועה כי פיו יהיה השבט בו יכה ארצות ומדינות, ואת "הרשע" הפרטי שימרה נגדו, לו לא יצטרך לקללו כלל רק ברוח היוצא רק משפתיו החיצונים ימיתנו, פיו כולל כל הפה, ושפה הוא השפה החיצונית, ודרך המדבר בפיו שאחר שיפסק לדבר יצא עוד רוח קל מן השפה, עפ"ז מצייר כי אחר שיכה ארץ בדברי פיו, ברוח הקל שישאר עוד בשפה שלו אחרי הדיבור ימית רשע יחידי, ולא יצטרך לדבר למענו כלל:

ביאור המילות

"פיו. שפתיו". הפה כולל גם הלשון וכל כלי הדבור. ושפה, מציין רק השפה החיצונית, ה' שפתי תפתח ופי יגיד (תהלות נא יז), בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם (שם לג ז'), מצייר כאילו נעשו השמים בהדבור העקרי, וצבאם בהרוח שנשאר בפיו, ולא היה צריך ליחד הדבור בשבילם, וכן לקמן (לד טז):
 

פסוק ה

לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"והיה צדק", מצייר כי הצדק והאמונה לא יהיו אצלו קנין חיצוני רק כאזור הדבוק אל מתנים וחלצים שהוא דבר השייך אל גופו, כן יהיו הצדק והאמונה דבוקים בו דבוק עצמי לא יתפרדו ממנו בשום פעם, כמ"ש כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש וכו' (ירמיה י"ג) ודמה את הצדק לאזור מתניו שהוא החגור שעל בגדיו, כן הצדק שהוא בין אדם לחברו יהיה נראה לכל, והאמונה אשר הוא בין אדם למקום דמה להאזור שתחת בגדיו אשר לא יתראה רק להאיש הלובשו לבדו, כי יהיה הנצפן מן אמונתו בלב יותר מן הנגלה ממנו לרבים, כי זה תנאי המאמין השלם שיהיה מצפונו יותר על נגלהו כמ"ש החובה"ל שער העבודה:

ביאור המילות

"צדק, אמונה". צדק בין אדם לחברו, ואמונה נגד המקום בכ"מ כנ"ל (א' כא):

"אזור מתניו, אזור חלציו". אזור מתניו הוא החגור העליון שעל בגדיו, מתניכם חגורים, חרבו מצומדת על מתניו, ואזור חלציו הוא החגור שתחת בגדיו, פשוטה ועורה וחגורה על חלצים (לקמן לב), כל גבר ידיו על חלציו כיולדה (ירמיה ל'), וכן תמצא תמיד בנך אשר יצא מחלציך, לא ממתניך:
 

פסוק ו

לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"וגר", מוסיף לאמר כי אפילו "נמר" שהוא עז שבחיות לא יזיק ואפילו "עם גדי", שהוא הולד היונק שקל לו להזיקו מ"מ "ירבץ" עמו ביחד ולא יזיקנו, ולא יהיה חידוש כלל שיתפלאו ע"ז, כי "עגל וכפיר ומריא" ילכו "יחדיו" כמו שרגילים עתה שילך השור הגדול ואצלו עגלים קטנים, ילך אז אצל השור העגל עם הכפיר שהוא האריה הקטן, "ונער קטן ינהג בם" כדבר המורגל:

ביאור המילות

"גדי". ולד הרך היונק בין של פרה ובין של עז ורחל (רש"י משפטים):

"ומריא". שור גדול או פטום:
 

פסוק ז

לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ופרה", וא"ת מה יאכלו אז החיות הטורפות, אומר שהדוב ירעה אז באחו ולא יצטרך לטרוף טרף, גם ילדיהם יגדלו יחד כאילו היו מין אחד, ולא לבד הדוב שגם עתה יאכל גם מאכלים אחרים רק אפילו "האריה" שעתה כל מזונו רק בשר, יאכל תבן כבקר:  

פסוק ח

לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ושעשע", מוסיף לאמר שאף הנחש שהושת איבה בינו ובין האדם לא יזיק, ולא לבד שלא יזיק בכונה, אבל גם על "מאורת צפעוני", על אור הארס שבו "יטה הגמול את ידו" והארס לא יזיקנו כי לא יהיה ארס כלל, רק עצם מבריק ואינו שורף:

ביאור המילות

"מאורת". הוא הארס שהוא כאש בוער ונקרא תמיד שרף על ששורף הנוגע בו, ויען שלעתיד לא ישרוף ולא ישאר בו רק האורה שיאיר, קראו מאורת:

"צפעוני", קשה מנחש, (לקמן יד כט, ירמיה ח' יז, משלי כג לב):

"יונק, גמול". הבדלם ידוע, ומוסיף שאף הגמול שיש בו דעת לא יירא:

"הדה". הענין הד הרים שהוא החזרת קול ההד, ופה החזרת היד פעם אחר פעם:
 

פסוק ט

לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"לא ירעו", מוסב על החיות הטורפות שהיה דרכם להרע להנאתם, "ולא ישחיתו" מוסב על הפתן והצפעוני שהיו רק משחיתים שלא להנאתם כלל.

"כי מלאה", יאמר במליצתו שהכרת ה' תתפשט כל כך עד שגם החיות הטורפות יכירו כי הגיע עת התיקון, הגם שאין כח השכל אצלם, ומדמה זה למים המכסים חפירת הים שאין מקום מעצור בפני המים שלא יכסו אותו, כן גם חומר הבע"ח הבלתי מוכן להשכלה לא יעצור בפני ידיעת ה' אשר תתפשט על כל בשר, והיא מליצה על שינוי טבע הבע"ח בדבר ה':

ביאור המילות

"ירעו, ישחיתו". בארתי למעלה (א' ד') המריע יעשה לפעמים להנאתו, והמשחית כונתו רק להשחית שלא לתועלת כלל.

"ים". הוא החפירה העמוקה שבו המים מתקבצים, והעד ים הנחושת שעשה שלמה:
 

פסוק י

לפירוש "פסוק י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"שרש ישי", המלך המשיח כמ"ש ונצר משרשיו יפרה.

"אשר עמד לנס עמים", אשר בתחלת התגלותו ישאו כל העמים נס לקבוץ להלחם נגדו במלחמת גוג ומגוג ואז אליו גוים ידרושו, שיכירו כי הוא הגואל האמתי.

"והיתה מנחתו כבוד", שלא תהיה מנוחתו כמנוחת מלך הבלתי חשוב שאין משימים לב להלחם נגדו, כי אדרבה תחלה יתקבצו כולם עליו, והמנוחה שישיג אח"ז תהיה לו לכבוד גדול, כי יד ה' תעוז לו ותניחהו:

ביאור המילות

"לנס". מרימים אותו לסימן קיבוץ ומלחמה:

"עמים, גוים". בארתי למעלה (א' ד') עם גדול מגוי, עם יש להם מלכות לא כן גוי, ע"ז מוסיף שגם גוים יכירו אמתת הגואל העתיד:
 

פסוק יא

לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"שנית", כנגד גאולת מצרים, כי אחרי שיכירו אמתת הגואל תהיה קיבוץ גליות:  

פסוק יב

לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ונשא נס", סימן שיקבצו את הגליות כמ"ש והביאו את אחיכם מכל הגוים מנחה לה'.

"ואסף", העשרת השבטים שהם אינם מפוזרים רק נדחים ממקומם מהלאה לנהרי כוש, ושם יושבים כולם מקובצים יחד, כמו שבא בקבלת חז"ל, אותם יאסוף ויכנס לארצם.

"ונפצות יהודה" שבט יהודה שהפיצו ה' לארבע רוחות השמים יקבצהו מארבע כנפות הארץ. ועיין באור המלות:

ביאור המילות

"ואסף נדחי ישראל ונפצות יהודה יקבץ". ההבדל בין אסף ובין קבץ, פעל אסף מצאנוהו ברוב על כניסת איזה דבר למקום מיוחד, לא על קיבוץ המפוזר שע"ז בא פעל קבץ בכל מקום. ויאסוף אותם אל משמר (בראשית מב טז), ואין איש מאסף אותם הביתה, (שופטים י"ט ט"ו) והוא משתתף בהוראתו עם פעל כנס, לבד שאסף מורה על ההכנסה מן החוץ אל הפנים, ופעל כנס מורה מה שכונסו בבית עצמו אל האוצר או כ"מ משומר, לאסוף ולכנוס (קהלת ב' כו), לאסוף מן החוץ אל הבית ולכנוס אח"כ בבית אל האוצר לבל יוציאנו. ומזה בא פעל אסף על התחבר הדבר אל עצמו. ויאמר הכהן אסוף ידך (ש"א יד כ'), שיאסוף ידיו אל גופו, ואספתו מצרעתו, ואסף המצורע, שהמצורע מחוץ למחנה מושבו ובהרפאו נאסף אל תוך המחנה. ולכן גם בעת ישמש פעל אסף על הקיבוץ, אין כונת הקיבוץ לקבץ נפזרות רק להכניס הנדח בחוץ אל מקום מיוחד, ונאספו שמה כל העדרים, שמה למקום הזה. האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים הקבצו ושמעו בני יעקב (בראשית מט א' ב'), ודרשו חז"ל שבקש לגלות את הקץ ונסתלקה הימנו שכינה וסבר שיש בלבם מחלוקת, וכן בב"ר שאמר להם הקבצו על המחלוקת, והוציאו זה ממ"ש תחלה האספו, שלא היו מפוזרים שיצטרכו קיבוץ רק שיתקרבו למקום אשר הוא שם, ואח"ז שחשב שיש ביניהם פיזור פנימי ושנאת הלב אמר הקבצו. וידוע כי פעל נפץ ופעל נדח, אינם נרדפים, כי נפץ מורה על פיזור דבר המתאחד, משם הפיצם ה' על פני כל הארץ. ונדח הוא דבר יחידי הנודד ממקומו, ועיין לקמן (יג יד). לפ"ז אסף הוא הפך של נדחי, הנדחים ממקומם יאספם למקומם, וקבץ הוא ההפך מן נפוצות, המפוזרים יקבץ:
 

פסוק יג

לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"וסרה", בזמן הקודם היה למלכות יהודה שני מנגדים,
  • א) קנאת אפרים שהם לא היו צוררים ליהודה אך מקנאים על דבר המלוכה,
  • ב) צורריהם מן העמים. עתה הקנאה לא תהיה עוד, והצוררים יכרתו.

"אפרים", תחלה אפרים היה מקנא את יהודה בעת היה כל המלכות ליהודה בחשבו שמגרע ממנו חלק המלוכה המגיע אליו. ויהודה היה צר את אפרים על שמרד במלכות דוד, ועתה ידעו כי המלוכה מגיע לבית דוד ולא יקנאו זא"ז, (וחז"ל דרשו על שני המשיחים, ומבואר ג"כ בדברי):

ביאור המילות

"יקנא את". שלשה מיני קנאה יש,

  • א) המקנא בזולתו להיות נכבד כמוהו ולא יעורר איבה נקשר עם ב', ותקנא רחל באחותה.
  • ב) המקנא על כבוד זולתו המחולל נקשר עם למ"ד, קנא קנאתי לה'.
  • ג) המקנא בחברו להרע לו נקשר עם את. וההבדל בין קנא את, ובין צרר, כי צורר הוא מפני שנאה או מפני שעשה עמו רעה, וקנא את, הוא שמתקנא על שחושב שחברו מגרע מאתו איזה תועלת או הנאה שמגיע לו, ויקנאו אותו פלשתים, שחשבו שהעושר של יצחק נגרע מאתם, וקנא את אשתו, שחושב שמגרעת ממנו מה שהיא חייבת אליו:
 

פסוק יד

לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ועפו", יעופו במהירות אל כתף וצד פלשתים שהוא במערב א"י, וכן "יבזו בני קדם" במזרח, "ואדום ומואב" נגבה, "ובני עמון" צפונה "משלוח ידם", עד שם תתפשט רשותם.

"משמעתם", יסורו אל משמעתם:

ביאור המילות

"בכתף פשלתים". בצד של פלשתים, כמו אל כתף ים כנרת, אל כתף היבוסי:
 

פסוק טו

לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"והחרים", ליבשו שיעברו בו הנדחים בארץ מצרים, "על הנהר", נהר פרת שיעברו בו האובדים בארץ אשור.

"והכהו לשבעה נחלים", נגד השבעה מקומות שחשב בפסוק י"א, חוץ ממצרים.

"והדריך בנעלים", במקום שינעול שם את הנהר במנעולים ויסגיר בעד משיכת מימיו, בשבעה מקומות הנזכר יעשה שם דרך כבושה לרבים:

ביאור המילות

"בעים". אין לו דמיון ולפי משמעו בחוזק רוחו:

"בנעלים". לשון נעילה וסגירה, ברזל ונחשת מנעליך, ר"ל יעשה דרך במקום סגירת הנהר, ע"ד ויסך בדלתים ים, וכ' ואשים בריח ודלתים (איוב לט):
 

פסוק טז

לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"והיתה מסלה", לעבור בו הגליות לא"י דרך ימים ונהרות כימי קדם בים ובירדן: