מלבי"ם על ישעיהו ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ישעיהו · ט · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"העם", אחר שבאר איך לשבט אפרים שעתה שמש ההצלחה זורח עליהם יהיה אז חשך ואפילה מנודח, אומר לעומת זה לעם ההולכים עתה בחשך שהם שבט יהודה יהיה אור בשנת ט"ו לחזקיה אחר מפלת אשור. והנה לפעמים יהיה איש שרוי בחשך בעת יזרח אור, אם יסתתר א"ע מפני האורה בחדר חשוך, וזה א"צ רק שיצא לחוץ ויראה את האור, נגד זה אמר "העם ההולכים בחשך", והסתירו פניהם מן האור "יראו אור גדול", הנמצא סביבותם. ולפעמים ישרה איש בחשך מצד שאין אור במציאות כלל כמו בלילה שהאור תחת האופק, וזה צריך שיזרח האור ויגיה אל אופקו, נגד זה אמר גם "ישבי בארץ צלמות" מ"מ "אור נגה" ויזרח "עליהם", (והנמשל בזה, כי שבט יהודה אור ה' וישועתו זורחת בארצם רק הם הסתירו פנים ממנה ולא ראו האור ואז יכירו הישועה בהתגלותה. וגם יושבי בארץ צלמות והם הגולים בחלח וחבור, שרחוק מהם ישועה, ישובו אז לא"י ויחסו בצל חזקיה):

ביאור המילות

"אור נגה עליהם". פעל נגה הונח על האור החוזר מגשם מלוטש שאין לו אור מעצמו רק מקבל אור מדבר אחר, כמו כדור הירח, כמו שיבואר לקמן (יג י'), ולכן בא פעל זה על צאת אור היום מן האופק המזרחי קודם הנץ החמה, וארח צדיקים כאור נוגה (משלי ד' יח), יען כי האור הנראה אז אינו מגוף השמש רק מפגישת אור השמש בקטורים העבים העולים מן הארץ, כמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות (ריש ברכות):

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הרבית", הנביא מסב פניו אל ה' ואומר, הנה "הרבית" והגדלת את הגוי שהוא מחנה סנחריב במה שנתת בידם כל ממלכות הארץ, אבל בזה "אך לו" להעם ההולכים בחשך שהם שבט יהודה.

"הגדלת השמחה", שעי"כ גדלה שמחתם בכפל שנושעו מגוי תקיף כזה, ועי"ז יצא שמם בכל הארץ.

"שמחו לפניך כשמחת בקציר", ר"ל כי מצד אחד ישמח האדם יותר באסיפת תבואתו בקציר מבאסיפת השלל במלחמה, כי באסיפת השלל בהכרח נהרגו ג"כ מעמו במלחמה, אבל בצד אחר ישמח יותר באסיפת השלל, כי שמחת הנצחון גדולה מכל אבל פה שלא לחמו ולא נהרג מהם איש, שמחתם דומה בצד אחד כשמחת בקציר שאוסף בלי מלחמה ובלא סכנה, ובצד האחר דומה "כאשר יגילו בחלקם שלל", כי נצחו את אויבם והאויב נפל ע"י מלאך ה':

ביאור המילות

"הגוי". אחר ששם עם שבפסוק הקודם על ישראל, יהיה שם גוי פה על אשור כמ"ש למעלה (א' ג'), ומלת לו מוסב על העם, והכתיב לא בא' בא למעט הגוי:

"כשמחת". התי"ו במקום ה', וכן אם אתן שנת לעיני, שפעת אני רואה, ויתכן שרמז למ"ש חז"ל שמפלת סנחריב היה בליל פסח בעת קציר העומר, וע"כ בא בסמוך שבהכרח חסר הנסמך כשמחת קציר בקציר, ויהיה ב' בקציר ב' הזמן, ר"ל בעת קציר בניסן, שמחו כשמחת קציר:

"יגילו". ההבדל בין שמחה וגיל, מבואר אצלי בכל התנ"ך, שמחה מורה השמחה התמידית על דבר משמח הבא בתמידות, וגיל היא השמחה החדשה על ענין התחדש פתאום כמו מציאה, בשורה טובה, ודומיהם, וע"כ על הקציר שרגילים בו תמיד אמר שמחה, ועל השלל שהוא חידוש אמר גיל:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי את על סבלו", נשא משלו, משור שבעליו מטה שכמו אל עבודת האדמה שיש בזה ג' דברים

  • א) העול שסובל על צוארו,
  • ב) בעליו שהולך אצלו ומטה שכמו ע"י העול באכזריותו,
  • ג) השבט שבו מכה אותו בכל עת. והמשיל שעבודם אל אשור בג"ד אלה.
  • א) כובד המס הוא העול שסבלו,
  • ב) המושל האכזר הוא המטה שכמם לסבול העול של המס,
  • ג) חיילותיו ומחנהו הוא השבט בו הכה אותם כל עת שלא שמעו למשמעתו. והנה לפעמים יסור מהם העול וכובד המס, אבל עדיין המושל האכזר קיים, ולפעמים שמת גם המושל אבל עדן עמו ומחנהו קיימים שהם השבט, עז"א כי במפלת סנחריב נושעו מכל צד, כי בפעם אחת נשבר "עול סבלו", שהוא המס והעבודה שעבד בם, וגם "מטה שכמו" הוא מלך אשור שנהרג ע"י בניו, וגם נשבר "שבט הנגש בו", שהוא מחנהו שנהרגו ע"י המלאך, וכולם "החתת" ושברת "כביום מדין" שהצירו לישראל ונהרגו ג"כ ע"י נס כולם בלילה אחד (שופטים ו'), ולדברי חז"ל היה מפלת מדין ואשור שניהם בליל פסח ובזכות העומר:

ביאור המילות

"על סבלו". עול היא עול הבהמה, ואם בעל השור חס עליו מרים את העול בל יטה שכמו, ואהיה להם כמרימי עול (הושע יא), ואם הוא אכזר מכביד עליו ומטה שכמו, ועז"א ואת מטה שכמו. וסבלו, הוא שם והב' בקמץ חטף וענינו סבל המשא.

"כיום", כמו כביום, כמו כבור סיגיך (למעלה א'):

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי כל סאון סאן ברעש", הלביש את דבריו פה משל ודמיון. אומר "השאון שואן ברעש", הציג בציור המליצה את השאון כעצם מופשט, וכאילו הוא שואן והומה על עצמו ברעש, והנמשל כי השאון השואן על עמים רבים, עתה שאן בקול המולה על עצמו והאביד את עצמו ע"י הרעש, "ושמלה", היא השמלה האדומה שמרימים אותה על נס, לאות שישפכו דם ולא יחמולו, עתה היא "מגואלת" ומלוכלכת "בדמיה" אשר שפכה.

"והיתה לשרפה מאכלת אש", המאכלת אש היתה בעצמה לשרפה. האויב שהאכיל את כל, שרף את עצמו, המליצה אמריה תאמר, הרעש הרעיש את עצמו, השמלה האדומה היתה לנס על עצמה, והמאכלת אש שרף את עצמו, המות המית את עצמו, האויב לא ידי אדם שלטו בו, אך הוא עצמו סבב על עצמו שמד ואבדון ע"י מלאך ה':

ביאור המילות

"סאון". לדעתי כמו שאון בימנית, ונמצא ממנו מנל"ה שרשו שאה, על שממון, אם שאו ערים, וכל מהומה ורעש, קול שאון מעיר. גם נמצא ממנו מה ששרשו שוא, על שממון, אמש שואה ומשואה (איוב ל'), על הרעש תשואות סוכתו (שם לו). גם נמצא ממנו ששרשו נשא, להשאות גלים (לקמן לו), ומזה. תכסה שנאה במשאון (משלי כו). ולפ"ז יהיה שואן, בינוני פועל, והנו"ן נוספת, או יהיה במציאות גם פעל ששרשו שאן. על הוראת הרעש, וי"ל ושאננך עלה באזני (לקמן לז), שי"מ מענין שאון ורעש, ג"כ שרשו שאן והנו"ן השניה למשקל השם, ולפ"ז תהיה פה הנו"ן שרשית, ופעל רעש הונח בעצם על רעש הארץ, והושאל ממנו על כל דבר המרעיש ועוקר עצמים בסערתו:

"ושמלה". ההבדל בין שמלה לריעיו כסות בגד ודומיה', כי שמלה כולל גם מה שאינו תפור למדת האדם. ופרשו את השמלה. וכן פה השמלה הפרושה על נס ודגל צבא המלחמה:

"מגוללה". ענין מיאוס וטינוף. על פגרי גלוליכם (ויקרא כו), ועמשא מתגולל בדם (ש"ב כ'):

"לשרפה מאכלת אש". פעל אכל ופעל שרף, מובדלים מיתר לשונות המורים על השרפה, כמו דלק בער יצת, במה שהם מורים על עצם השרפה ואכילת האש, משא"כ בער דלק שעקרם על תחלת התבערה (ע"ל יז), וההבדל בין אכל ובין שרף, אכל יאמר תמיד בהשקף מצד שהאש אוכלת ומכלה את הגוף הבוער. ושרף יאמר על העצם שכבר נשרף והיה לאפר, ר"ל פעל אכל מצייר עת הכליון, ופעל שרף, השינוי שנעשה אחר הכליון שנשרף והיה אפר, ועז"א והיתה לשרפה מאכלת אש, מציין את האויב בפעל אכל, שהוא אוכל ומכלה בהוה את הכל, ומפלתו בפעל שרף ששב לעפר ואפס:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", ר"ל ומאיזה סבה תהיה לנו התשועה הזאת,? "כי ילד" ומקרה חדש ומזל חדש "נולד לנו", ומי סבב הילד והמזל הזה? "בן נתן לנו". בן יורש עצר המלוכה הוא חזקיה אשר "תהי המשרה על שכמו", לא העול של אשור, "ויקרא שמו" שיעור הכתוב, "ה' שהוא פלא יועץ ואל גבור ואבי עד קרא שמו של חזקיה שר שלום", לאמר שלא תהיה המשרה שלו ע"י מלחמות רק ע"י שלום. (ושלש התוארים שתאר פה את ה', הוא להורות שהבטחתו תתקיים ולא תשתנה בשום אופן, כי הבטחת האדם תשתנה מפני שלשה דברים,

  • א) שתשתנה מחשבת המבטיח ורצונו ויחליף את עצתו הקדומה, וזאת לא יצוייר אצל ה' כי הוא "יועץ פלא", ועצתו לא תשתנה,
  • ב) מפני חסרון היכולת שלא יוכל למלא הבטחתו, אבל ה' הוא אל גבור בעל היכולת המוחלט,
  • ג) כי למחר ימות ועמו תמות ההבטחה אבל ה' הוא אבי עד הוא אבי הנצחיות הקיים לעולם. ועפ"י שלשה התנאים הנמצאים אצל ה', שהם החכמה והיכולת והנצחיות אשר הם תנאים לקיום ההבטחה, יקום דבר, שהבטחת ה' לא תשתנה ואחר שהוא קרא שמו שר שלום, דברו לא תשוב ריקם), ולמה קרא שמו שר שלום? אומר כי:

ביאור המילות

"ילד". כולל כל הויה חדשה, לדת כל חי, התחדשות ילדי יום, כי לא תדע מה יולד יום (משלי כו), בטרם לדת חק (צפניה ב'), אלה תולדות יעקב, שפירשו המפרשים התחדשות מקריו וגלגולי סבותיו. וכן פה מזל חדש וסבה חדשה:

"על שכמו". לא מצאנו שיהיה השכם נושא המשרה, רק העול?, אך מגביל לעומת שאמר, (פ"ג) ואת מטה שכמו, אומר עתה המשרה תהיה במקום העול, ור"ל לא יתגאה בשררתו, כענין, כלום שררות אני נותן עליכם עבדות אני נותן עליכם:

"פלא יועץ". הנכון יועץ פלא. אבי עד, מוליד הזמן ומחדשו, כי מלת עד מציין הזמן הנמשך עד אחרית הזמן, כמו בטחו בה' עדי עד והוא כולל כל עוד שיהיה הזמן במציאות, ויען שנצחיות ה' אינו נופל תחת הזמן רק הוא בורא הזמן ומחדשו נקרא אבי עד ומחוללו:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למרבה" - שלא יהיה קץ וגבול לרוב המשרה ולרוב השלום, היפך מהנהוג, שעם רוב המשרה אי אפשר שתהיה רוב שלום, כי יתגוררו עליה קנאת מקנאים.

ודלתות הכתוב מגבילים:

  • למרבה המשרה - על כסא דוד,
  • ולמרבה השלום - על ממלכתו.

רוצה לומר:

  • על כיסא דוד יהיה רוב משרה, שימשול ממשל רב,
  • ועל ממלכתו ומדינתו יהיה רוב שלום, שחרב לא תעבור בארצו.

"להכין אותה" - גם פה הדלתות מגבילים:

  • להכין אותה - במשפט - מעתה,
  • ולסעדה - בצדקה - עד עולם.

כי:

  • עיקר מה שמייסדים הכיסא ומכינים אותה בתחילתה הוא בעבור המשפט, שיעשה המלך משפט בין אדם לחברו, שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, וזו ההכנה מעתה.
  • ובמה יסעדו את הכיסא שיתקיים? - זה יהיה בצדקה, שהיא צדקת המעשים בין אדם למקום, כמו שכתוב (דברים יז יח): "וכתב לו את משנה התורה... והיתה עמו... למען יאריך ימים על ממלכתו". וסעד הזה היא עד עולם.

ואף שאין ישראל ראויים לניסים אלה, הנה "קנאת ה' צבאות תעשה זאת", בעבור שמו הגדול.

ביאור המילות

"למרבה" - שם, ויען שהוא סמוך, נקוד צירי, במשקל (ישעיהו לב): "ומשקה צמא יחסיר", לרוב המשרה, ומורה רוב הכמות והאיכות, ונמשך לשתיים, לרוב המשרה ולרוב השלום.

"אין קץ" - כמו (קהלת ד): "אין קץ לכל העם", אין גבול לריבוי הזאת.

"ממלכתו" - יש הבדל בין ממלכה ובין מלוכה: נושא השם ההגיוני של מלוכה הוא המלך, ונושא השם ההגיוני של ממלכה הוא העם והמדינה, ובררתי זה במקום אחר.

"להכין, ולסעדה" - הכנה יורה עניין הזמנה בדבר שיוזמנו האמצעיים ואין חסר רק התכלית, וזה ההבדל בינו ובין נרדפיו. וסעד הוא שעושים חיזוק לדבר העשוי מכבר, שלא יתמוטט בעתיד.

"במשפט ובצדקה" - מבואר אצלי בכל התנ"ך, שמשפט - בין אדם לחברו, וצדקה - בין אדם למקום.

"ועד עולם" - מצאנוהו על זמן רב, אף שאינו נצחי, כמו (שמות כא ו): "ועבדו לעולם".

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"דבר", (השיב פניו אל עשרת השבטים, לנבא בפרטות על הרעה העתידה עליהם), העמים הקדמונים היו מאמינים בדבר הנקרא "אראקעל", והוא מאמר מתפשט בפי ההמון אשר חשבו כי הגיע אליהם מאמר זה כדמות גזרה או פקודה מן השמים, "ואראקעל" כזה, נולד לרוב אצל ההמון, ומהם הגיע לאזני הגדולים, ומשם נתפשט אל הגוי כולו. עפ"ז מצייר כי מאמר זה של לבנים נפלו (פסוק ט'), היה אצלם כאלו הוא דבר אשר שלח ה' אליהם מן השמים, ודבר זה התחיל "ביעקב" שהם ההמון, ומשם "נפל" ונתפשט "בישראל" שהם הגדולים, עד כי.

ביאור המילות

"ביעקב". בישראל. כמו שיעקב היה לו שני שמות, שם יעקב היה שם הלידה, ושם ישראל היה שם הכבוד והשררה, כן בניו המכונים בשמות אלה, התיחדו ההמון בשם יעקב, ונכבדי העם בשם ישראל, כמו שיבואר לקמן (י' כ', יד א', כז ו'. כט כג, מ' כז, מ"א א' יד, מב, כד, מג, א' כב כח, מד א, ה, כא, כג, מה ד', מו ג', מח א י"ב, מ"ט ה' ו'), ובכ"מ בתנ"ך:

"ונפל", ישמש ג"כ על העברת דבר. מאיש לאיש, ממקום למקום, וממנשה נפלו אל דוד (דה"א יב יט):

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וידעו אותו כל העם כולו", היתה שומה בפי כלל העם בין "אפרים" שהיא המדינה ובין "יושב שמרון", בעיר המלוכה ולא לבד שאמרו מאמר זה "בגאוה" להתגאות כי גם "בגדל לבב" שלבבם היה בוטח על מאמר זה "לאמר", וזה ענין המאמר.

ביאור המילות

"בגאוה ובגודל לבב". המתגאה ידע לפעמים כי שקר נסכו, אבל הגדול בלבבו, טועה בעצמו שהוא כן כמו שידמה:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לבנים נפלו", אמרו מה לנו לפחד על מה שנפל רצין ע"י מלך אשור, הלא עתה נבחר עוזרים אחרים שיהיו חזקים יותר מארם, ונדמה כמי שנפל ביתו שהיה בנוי מלבנים שבונה תחתיו בית מגזית שחזק יותר.

"שקמים גדעו". מוסיפים בדבריהם שעוד יתרון להם בזה על המשל הראשון ממי שבונה גזית תחת לבנים, שזה עכ"פ יצטער על ההפסד של הבית שנפל וריבוי ההוצאות שצריך להוציא על הגזית כי אנו לא נצטער כלל על אבדן רצין, רק נדמה כמו במשל השני מי שיש לו יער של שקמים שהם אילנות גרועים שבעליו יגדע אותם בעצמו כדי לנטוע תחתיהם ארזים, ובזה בודאי ישמח אם גודעו ע"י אחרים, כן אנחנו עוד נשמח על מפלת רצין, שהיה עזר חלש, שתחתיו נכרות ברית עם ארזים וגבורים (ושני המשלים מגבילים נגד בגאוה ובגודל לבב, משל של לבנים נפלו אמרו בגאוה, ומשל של שקמים גודעו אמרו בגודל לבב, שנדמה להם באמת שהוא לטובתם):

ביאור המילות

"שקמים". מין תאנים שהן בזול מאד כשקמים אשר בשפלה לרב (מלכים א' י' כז):

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וישגב", הנביא משיב להם, הן אמת כי הלבנים יפלו והשקמים יגודעו, "כי ה' ישגב את צרי רצין עליו", ובזה יפול ויגדע העזר החלוש שהיה לכם מרצין.

"ואת איביו יסכסך", דרך המלחמה שהגבורים עומדים בתוך ולוחמים ומנצחים, והבלתי גבורים כ"כ עומדים מסביב וסוככים כגדר וחומה בל יתנו יד להאויב המנוצח לברוח, ובזה צייר כי צרי רצין שהם המצירים לו בפועל הם יתגברו עליו במלחמה.

"ועם איביו", (כי האויב הוא הדורש רעה ואינו מציר בפועל).

"יסכסך" ויסך בעדו סביב סביב שלא יוכל לברוח, שהאויבים יסוככו שלא יברח והצרים יהרגוהו בחרב, אולם הגם שחצי המאמר המורגל בפיכם, שהוא "לבנים נפלו, שקמים גדעו", יתקיים ויבא, בכל זאת חצי השני של המאמר שהוא "וגזית נבנה וארזים נחליף" לא יתקיים, כי לא תמצאו עוזרים חדשים, כי אחר מפלת רצין, אז:

ביאור המילות

"צר, אויב". הצר מציר בפועל, והאויב דורש רעה ואינו פועל כנ"ל (א' כד), ומלת את אויביו ישמש כמלת עם:

"יסכסך". מענין סך, כמו הנני סך את דרכך בסירים, והוא מן המכופלים כמו בלבל בזבז וע' לקמן (יט ב'):

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ארם מקדם", גם ארם עצמו שהיה עד עתה בעזרכם יבא עליכם מצד המזרחי, "ופלשתים" יבואו עליכם "מאחור", מצד המערב, ויאכלו אתכם בכל פה, ובכ"ז לא שב חרון אף ה' עמכם ומבאר הטעם. כי:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והעם לא שב עד המכהו", שהם שבים תמיד לבקש עזר מאת העמים המכים אותם, והלא עמים אלה אינם המכים באמת כי הם רק כשבט ביד ה', ומדוע לא שב עד המכה האמיתי? ומי הוא המכהו? אומר "ואת ה' צבאות" שהוא הוא המכה אותם ע"י העמים מדוע אותו "לא דרשו", ובעבור זה:

ביאור המילות

"המכהו". ה' הידיעה עם הכנוי שלא כמשפט?, ור"ל מכהו האמתי, ע"כ בא סימן בתוך סימן:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויכרת ראש וזנב", הם הראשים שלהם כמו שיפרש בפסוק שאח"ז, אותם יכרית על שלא למדום ללכת בדרך הטוב, גם יכרית "הכפה והאגמון", ענף החזק והחלוש שהוא משל אל הגבורים והחלשים, כי גם העם אשמים בדבר כמו שיבואר בפסוק ט"ו ט"ז:

ביאור המילות

"כפה". ענף, וכפתו לא רעננה (איוב טו), ואגמון גדל במים וחלש מכפה:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זקן", מתחיל לבאר מי הוא הראש והזנב, ואומר כי "הזקן" בחכמה ובשנים, "והנשוא פנים" מפני מדותיו החשובות "הוא הראש, והנביא השקר הוא הזנב", ור"ל כי הבעל חי כשילך לפניו ילך אחר הראש, אבל כשילך לאחוריו ילך אחר הזנב וכן כשישראל הולכים לפניהם אל דרכי ה' ילכו אחר הראש, וישימו להם מנהיג זקן ונשוא פנים. אבל כשילכו לאחור ולא לפנים ויסורו מדרכי ה', ישימו להם מנהיג נביא מורה שקר וילכו אחר הזנב:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויהיו", עתה באר הטעם למה יכרית הכפה והאגמון שהוא העם בעצמו, אומר כי הן אמת כי "מאשרי העם הזה היו מתעים" אותם מני דרך, שלכן גזר הכרתה על הראש והזנב, אבל גם "מאושריו" שהם העם המאושרים והמודרכים מהם, היו ג"כ "מבולעים" מצד עצמם:

ביאור המילות

"מאשרי, מבלעים". (עיין לעיל ג' יב):

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ע"כ", לא לבד שיכרית מאשריהם ומנהיגיהם, כי גם "על בחוריו" וגבוריו "לא ישמח ה'" בגבורתם כי יכלם, וזה נמשל של הכפה.

"ואת יתמיו לא ירחם", זה נמשל האגמון. (ויען שהמלך ישמר מלהכרית גבוריו מצד שמשמחים אותו בגבורתם, וישמר מלהכרית החלושים כיתומים ואלמנות מצד הרחמים, ע"כ אמר שעל בחוריו לא ישמח ויתומיו לא ירחם).

"כי כלו חנף", בנגליהם מזייפים שהם עובדי ה' ולבם בל עמם, כי זה ענין החנופה, ויותר מזה "ומרע" שעושים רע בפועל, ויותר מזה כי "כל פה דבר נבלה", ואין בושים לפרסם רשעם בגלוי, וע"כ, בכל זאת לא שב חרון אף ה':

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי בערה", מדמה הרשעה לאש בוער, ואת האומה ליער צומח עצים, וידוע כי היער כשיהיה לשרפה, תתחיל האש בקוצים כסוחים שיבערום עוברי ארח, ומהם יבערו סבכי האילנות והענפים, ובכל זאת לא תשלוט האש בגוף האילנות כי ענפיהם יהיו למאכלת אש, אבל המצבת בעצמו לא ישרף רק ישחרו מן העשן עד שלא יגדלו עוד. אולם אם יהיה סער ורוח גדול עד שאחר שתעלה האש והלהבה אל השריגים אשר בראש האילנות יוריד הרוח את האש למטה ע"י העשן הנאטם ונסתם למטה ע"י הרוח, אז תשלוט האש שנית גם בגוף העצים. דמות הזה שטט עתה ברוח החוזה, ומצייר תבערת היער שהיא האומה, "שהרשעה היתה לאש, ותאכל שמיר ושית והקוצים", (משל אל הרשעים הגדולים), ומשם "תצת בסבכי היער", (משל אל הבינונים) "עד שנמלאו עשן", ואח"כ:

ביאור המילות

"בערה. תאכל, ותצת", בער ויצת באים על תחלת ההדלקה. ואכל על פעולת הכליון שנעשה בהגשם הנשרף, וההבדל בין פעל בער ויצת ודלק. דלק מציין אחיזת האש בהגשם כמו הדלקת הנר ובער מציין התבערה הנעשית בסבת ההדלקה. ויצת מציין תמיד התלקחות האש בפעם אחד ע"ד השחתה מבלי הכבות, ומבלי לחמם או לבשל נגדו, כמי שמבעיר בית או יער מכל צדדיו, והצתי אש ביערה, והצתי אש בעריו (ירמיה כא יד נ' לב), ומתאחד עם הוראה השנית שיש לפעל זה על השממון. נצתה כמדבר (שם ט' יב), ומצייר פה, הרשעה הדליקה האש, ותאכל הקוצים, ומשם הוצתה בפעם אחד בכל היער ע"י הסבכים והענפים, ושמיר ושית מיני קוצים. וסבכי הם הענפים הגסים הנסבכים ונכרכים א' על חברו, והשריגים הם הדקים כנ"ל (ה' ב'):

"ויתאבכו". ענין בלבול סדר העשן בעלייתו בגובה ומשם למטה ע"י הרוח, ומתאחד עם נבוכים הם בארץ:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בעברת ה'", מצייר העברה בדמות רוח גדולה אשר "יסתום" את האש והעשן להורידו "ארץ", (כי ידוע שהאש שנתכבה ועשנו עולה ומתחבר במקום דולק למעלה ממנו ידלק גם הגשם התחתון המכובה, שנית, כי חלק העשן העליון מתלהב מן האש ותיכף יתלהב כולו ומדליק הגשם המכובה שנית, ומרוב המהירות מתדמה כאילו ירד עמוד אש מלמעלה למטה), ועי"ז "היה העם", שהוא כלל האומה (נמשל המצבת).

"כמאכלת אש", שדרך האש הבוערת בעצים שידליק העץ את שכנו הקרוב אליו, וכן תתפשט האש משכן לשכן ומאח לאח, וכן בנמשל, "איש את אחיו לא יחמולו":

ביאור המילות

"נעתם". מענין אטם וסתימה, והמפרשים פירשו מענין חשך בערבי:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויגזר", מצייר רוב הרצח ביניהם שא' אוכל את חברו, כמי שיש לו בולמוס התאוה, ואוכל מה שבצד ימינו ועדיין רעב כבתחלה, ואוכל מה שבצד שמאלו ועדיין לא שבע, עד שמרוב חולי הרעבון יאכל בשר עצמו, שיחתוך את זרועו לאכול את בשרה, שמה שירויח באוצטמכא יחסר לו בזרועו, כן גוף האומה אכל קצתו את קצתו, כמ"ש:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מנשה את אפרים" וכו', עד שהשחיתו זה את זה: