מלבי"ם על ירמיהו יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ירמיהו · יד · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על דברי הבצרות", שירמיה התפלל אז על עצירת גשמים:


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אבלה יהודה" כלל המדינה, וגם "שעריה אומללו" הם הערים הבצורות, וגם "צוחת ירושלים עלתה" שהיא עיר הממלכה שכבר נחרבו ע"י נבוכדנצר, וחוץ מזה נוסף צרת עצירת גשמים:


ביאור המילות

"אבלה, אומללו". עי' (ישעי' כ"ד):

"שעריה". יציין לפעמים ערי מבצר, או לחם שערים (שופטים ה'), משיבי מלחמה שערה:

"קדרו". בא לפעמים נרדף עם השפלה קודר שחותי (תהלות ל"ה) ועקרו על סור המראה היפה והזוהר ואור פנים:

"צוחת". היא הזעקה הגדולה המשונה עד שגרונו צחה צמא ונחר מרוב זעקתו:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואדיריהם", העשירים "שלחו את" נעריהם "הצעירים" לבקש "מים", כי לא הביאו מים למכור בכסף, וגם "באו על גבים", החפירות ששם רגיל למצוא מים, אבל "שבו כליהם", הצעירים לא שבו כי מתו בצמא, רק כליהם שבו "ריקם" בלא מים, עי"ז "בושו" מן הצרה, "וחפו ראשם" לאבלות על בניהם:


ביאור המילות

"גבים". נקעים מלאים מים עשה הנחל הזה גבים גבים (מ"ב ג' י"ז), ולחשוף מים מגבא (ישעיה ל' י"ד):

"בושו והכלמו". הבדלם, בושה מעצמו וכלימה מאחרים (כנ"ל ג' כ"ה).

"וחפו ראשם" סימן אבלות (ש"ב ט"ו ל', אסתר ו' י"ב):

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בעבור", וגם "האכרים" עובדי האדמה "בושו וחפו ראשם בעבור שהאדמה חתה" ולא נתנה יבולה, ע"י "כי לא היה גשם בארץ", ועי"כ עתידים לסבול גם חרפת רעב:


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי גם אילת בשדה" הגם "שילדה" והיא אוהבת ולדה בכ"ז "עזבה" את הולד "כי לא היה דשא":


ביאור המילות

(ה-ו) "דשא, עשב". לבישת הארץ בעשבים נקרא דשא, ועשב מיוחד נקרא עשב, מצייר האילה מבקשת דשא למרעה, כמ"ש היו שריה כאילים לא מצאו מרעה, והפרא אחר עשב ירוק ידרוש:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ופראים", הגם שיתור הרים מרעיהם ואחר כל ירק ידרשו, בכ"ז "שאפו רוח כי אין" גם "עשב" אחד:


 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אם". אחרי שהציע ספור הצרה, מתחיל להתפלל אל ה', אומר "אם עונינו ענו בנו", הגם שאנחנו מצדנו ראוים לעונש כי עונינו מעידים בנו, בכ"ז "עשה למען שמך", מפרש דבריו "(אם עונינו ענו בנו) כי רבו משובותינו",

  • א) שמשובותינו הם רבים,
  • ב) מצד ההשקף נגד מי היה החטא "לך חטאנו", נגד מלך גדול רם ונשא, ומצד זה אנו ראוים לעונש, בכ"ז (עשה למען שמך) כי שמך הוא:


ביאור המילות

"עונינו, משובתינו". העון הוא מצד עוות השכל, והשובבות היא השתובבת הנפש והרוח ע"י ההרגל בדעות ומדות זרות ורעות, ובא עמו לשון רפואה ארפא משובתם:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מקוה ישראל ה'" שישראל מקוים תמיד אליך ואתה "מושיע" תמיד "בעת צרה", זה הוא שמך, וא"כ הושיענו גם עתה.

"למה תהיה כגר", ר"ל כי המניעה מהושיע עתה יצוייר או בחסרון הרצון, או בחסרון הידיעה, או חסרון היכולת. נגד הרצון, אמר "למה תהיה כגר בארץ" שהגר לא יקפיד על הנעשה בארץ מצד שאינו מתושבי הארץ.

"וכאורח נטה ללון", שהאורח הגם שהוא מאזרחי הארץ לא ישגיח על הנעשה בארץ מצד שאינו שוכן שם בקביעות, ור"ל שכן נדמה כאילו אין רצונך להשגיח על הארץ, או מצד שמסרת הנהגתה אל מערכת הכוכבים שהם שולטים פה בארץ ואתה כגר, או מצד שלא תעיין בהנהגתה רק לפרקים ולפי שעה:


ביאור המילות

"מקוה". יש הבדל בינו ובין תקוה, שמקוה היא שע"י יקוו לאיזה דבר שכן הוראת השמות שמ"ם בראשם, ותקוה הוא שם המופשט של התקוה בעצמה:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למה", ונגד חסרון הידיעה, אומר שאתה נדמה "כאיש נדהם" שבטלו חושיו והרגשותיו ואינו מרגיש מאומה, ונגד חסרון היכולת, אומר למה תהיה "כגבור לא יוכל להושיע" מן מי שהוא תקיף ממנו, "ואתה בקרבנו ה'" הוא הפך האורח נטה ללון, "ושמך עלינו נקרא" הוא הפך מן הגר, כי לא מסרת אותנו תחת המערכת רק אנו תחת השגחתך, (ונגד חסרון הידיעה והיכולת א"צ להשיב) וא"כ "אל תניחנו":


ביאור המילות

"נדהם". אין לו ריע, וענינו אדם שנתבטלו חושיו והרגשותיו. וקרוב עם דום, דמם, וקרוב אליו תרדמה, רדם דמה, ודמה עם דהם מתחלף כמו כבש כשב:

"אל תנחנו". שרשו ינח, ומורה לרוב על הנחת דבר במקום מיוחד שישאר שם, ובמקום שבא על עזיבת הדבר, מובדל הוא מן עזב, נטש, שר"ל בל תניחני שאשאר ואהיה מונח במקום הסכנה שאני בו רק תקחני ממקור הזה, וכן אל תניחני לעושקי, ופה שמצייר שהוא בקרבנו רק אינו מושיע לא יכול לאמר אל תעזבנו, כי לא עזב אותנו והוא בתוכנו, רק הבקשה בל יניח אותנו בצרה:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר ה'" (תשובת ה') מה שאתם אומרים כי רבו משובותינו הנה "כן אהבו לנוע", עודם שובבים ינועו מדרך אל דרך אחר, ולא יצוייר שתשתנה הגזרה רק או אם ישנו מעשיהם, אבל הם "רגליהם לא חשכו" ועדן הולכים תהו לא דרך, או יצוייר ע"י שישתנה רצון ה' עליהם לטוב אבל "וה' לא רצם", ולכן "יזכר עונם" ועי"כ "יפקד חטאתם" להענישם:


ביאור המילות

"יזכר עונם יפקד חטאתם". וכן הוא בהושע (ח' י"ג) ושם (ט' ט'), ותלת זמנא הוה חזקה שהלשון בא בדיוק, כי יש הבדל בין זכירה לפקידה. הזכירה הוא הפך השכחה, והפקידה הוא לעשות לו איזה דבר, גמול או עונש, כמ"ש למעלה (ג' ט"ז), ולכן בעון שהוא עוות השכל והוא ענין מחשביי שיפול בו השכחה יאמר רבותא שיזכרהו, וכ"ש שיזכור החטא שהוא המעשה בפעל, ובחטא שהוא השוגג אומר רבותא שיפקדהו להעניש עליו וכ"ש שיעניש על העון המזיד:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר ה'", יען שירמיה רוצה להתפלל שנית, אמר לו ה' "אל תתפלל בעד העם הזה לטובה", ר"ל כי לפעמים יעניש ה' ע"י הסתרת פנים ואז העונש בא מעצמו וכשמתפללים על זה יתפללו לטובה, ר"ל שלא יסתיר פני השגחתו רק שיטיב עמהם, ולפעמים יהיה העונש השגחיי שיעניש ה' בעצמו, ואז מתפללים שלא ירע להם, ואז אין מועיל צום וקרבן כי נחתם הגזרה וצריך תשובה גדולה, וירמיה חשב שהעונש בא ע"י הסתרת פנים כמ"ש ושמך עלינו נקרא אל תניחנו, ר"ל שלא יניח אותם תחת יד המקרה, א"ל ה' אל יתפלל לטובה, כי העונש יהיה ע"י ה' בעצמו, ולכן.


 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי יצומו אינני שומע אל רנתם", לא יועיל לא צום ולא קרבן, "כי בחרב וברעב אנכי" בעצמי "מכלה אותם" לא ע"י הסתרת פנים:


ביאור המילות

"רנתם". הרנה קודמת אל התפלה שיקדימו תחלה שירות ותשבחות, כמ"ש אל תשא בעדם רנה ותפלה, ור"ל שלא ישמע אף התחלת התפלה:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואומר", ע"ז השיב ירמיה הלא עונש כזה לא יצדק רק אם הם מורדים בזדון ולהכעיס, והם מותעים ע"י נביאי השקר, שהם אומרים להם בשם ה' שלא יהיה חרב ורעב, ואם לא היו מותעים היו שומעים תוכחת נביאי האמת:


 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר" (תשובת ה'), "לא שלחתים" בשליחות אל העם, ואף "לא צויתים" שיעשו איזה דבר, ויותר מזה כי "לא דברתי אליהם" כלל אף דבור בעלמא, רק "חזון שקר" נבואה כוזבת ע"י כח המדמה, "וקסם" ע"י חזיון הכוכבים או גורלות, ויותר מזה "אליל" דבר שאין בם ממש כמו פסילים ותרפים, ויותר מזה תרמית לבם המה מתנבאים להם שבודים דברי מרמה מלבם:


ביאור המילות

"לא שלחתים ולא צויתים ולא דברתי אליהם". הסדר הוא, דבור, ציוי, שליחות, כמ"ש את כל אשר צויתנו נעשה ואל כל אשר תשלחנו נלך (יהושע א'), והדבור הוא פחות מן הציוי (כנ"ל ז' כ"ב), ולכן בשלילה אמר בהפך, וכן לקמן (כ"ג ל"א) לא שלחתים ולא צויתים, (ושם י"ט ה') לא צויתי ולא דברתי:

"חזון, קסם". קסם פחות מחזון כמ"ש (ישעיה ג' ב'):

"ואליל". דבר שאין בו ממש:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן כה אמר ה'", ר"ל שמגיע להם עונש כפול,

  • א) על שהם "נבאים בשמי ואני לא שלחתים", שאף אם היה נבואתם לקיים דברי התורה המתנבא בשקר חייב מיתה,
  • ב) מצד "שהם אומרים חרב ורעב לא יהיה בארץ הזאת" ומתעים את העם בל ישמעו לדברי נביאי האמת שאומרים בהפך ובל ישובו בתשובה, ולכן "בחרב וברעב יתמו":


 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והעם" הם ג"כ יקבלו עונש על שהאמינו לדברי נביאי השקר, "והיו מושלכים מפני הרעב והחרב", לענין מה שיתמו הקדים חרב לרעב, כי מיתת הרעב קשה ממיתת החרב כמ"ש טובים היו חללי חרב מחללי רעב), ולענין מה שיושלכו בלא קבורה הקדים רעב לחרב, שר"ל שע"י שעם הרעב יהיה חרב אויב לא יניח אותם לקבור מתיהם, "ושפכתי עליהם את רעתם", ר"ל שכבר נתמלא המדה ואשפוך אותה על העם, שרעתם עצמם תעניש אותם:


 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואמרת אליהם", בכ"ז צוהו שיאמר אליהם שה' משתתף בצערן, וכאילו כביכול "תרדנה עיניו דמעה, כי שבר גדול נשברה" הוא השבר החיצון, ונלוה אליו "מכה נחלה מאד" בפנימותה, ומפרש השבר, כי.


ביאור המילות

"שבר, מכה". המכה פנימית נגד השבר, השבר צריך חיבוש, ומכה צריכה רפואה (ישעיה ל'):

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אם יצאתי השדה", להנצל מן הרעב כמ"ש רעב בעיר פזר רגליך, "והנה חללי חרב, ואם באתי העיר" להנצל מן החרב "והנה חללי רעב", ונוסף לזה מכה נחלה מאד בפנימית, "כי גם נביא גם כהן" שהם היו צריכים ללמד את העם תורה ונבואה הם "סחרו אל ארץ" עשו סחורה אל הארץ, כסוחר שמוכר סחורתו בעד בצע כסף, כן מכרו תורה ונבואה בעד כסף, "ולא ידעו" מה יהיה אחריתם, וזה מכה נחלה שעי"כ לא ירפאו השבר כי אין מי שילמדם ושישיבם בתשובה:


ביאור המילות

"סחרו". מענין מסחר, שבו וסחרוה (בראשית ל"ד):

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"המאס", (תפלה שלישית), אחרי ששמע שה' משתתף בצערן ולא מאס בהם, יטעון "וכי מאסת את יהודה" הלא עוד אהבתך אליהם, וגם אם מאסת את יהודה "האם בציון געלה נפשך", הלא עוד שכינתך בציון, וא"כ "מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא", ר"ל כי השם יקדים תמיד רפואה למכה, כדרך המקיז דם שיכין תחלה התרופות לעצור את הדם אחרי ההקזה ולהשיב נפש החולה, וזה סימן שאין כוונתו לחבל בו בההקזה רק לרפאותו, וכן המכה שבאה על ישראל אם היא השגחיית עיקר המכה למען ישובו בתשובה וירפאו, לכן יקדים ויכין את הרפואה, ע"ז שואל אם המכה היא השגחיית מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא, למה לא הקדמת לה רפואה, ואם היא ע"י הטבע וע"י הסתרת פנים, הלא זה לא יצוייר רק אם הטבע תחייב זאת, ואיך היה בהפך, כי "קוה לשלום" שמצד הטבע ראוי שיהיה שלום, ולמה "ואין טוב?" וגם אחר המכה מצד הטבע היינו מקוים "לעת מרפא" ואיך "והנה בעתה?" וא"כ אין המכה טבעיית ומדוע לא הקדמת לה רפואה:


ביאור המילות

"מאסת, געלה נפשך". המאיסה היא הפך הבחירה, בחרתיך ולא מאסתיך (ישעיה מ"א). והגיעול נפש, הוא הפך הדיבוק והאהבה, ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, ואמר לא מאסתים לכלותם ולא געלתים להפר בריתי אתם. ויש גועל ולא ממאס, ר"ל לא ידבק בו לאהבה, ובכ"ז לא ימאס, וע"כ אמר לא מאסתים [ואף] לא געלתים לכלותם, וע"כ על ציון ששם מקום השכינה תפס לשון געילת נפש:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ידענו ה'", אומר ידענו תשובה על זאת, שהוא מצד "רשענו" שנתמלאה הסאה, ומצד "עון אבותינו" שאנו אוחזים מעשה האבות בידנו "כי חטאנו לך", וכשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם פוקד עון אבות על בנים, וע"ז משיב.


ביאור המילות

"רשענו". הרשע לרוב נגד בני אדם ובא על המזיד. והעוות יורה על עוות השכל והכפירה. והחטא הוא השוגג שע"י עון אבותינו נעשה לנו כהיתר וכחטאים שוגגים:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל תנאץ", כי אתה צריך לעשות זאת,

  • א) "למען שמך" בל יתחלל כמ"ש ומה תעשה לשמך הגדול המשותף בשמנו,
  • ב) "אל תנבל כסא כבודך" כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, (וזה נגד מ"ש אם בציון געלה נפשך),
  • ג) "אל תפר בריתך אתנו" (וזה נגד המאס מאסת את יהודה) הלא כרת אתנו ברית:


ביאור המילות

"תנאץ". המנאץ מיקל בחשיבות הדבר:

"תנבל". כמו בן מנבל אב:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"היש בהבלי הגוים מגשימים", ר"ל הלא ידענו זאת כי הגשמים לא ירדו לא ע"י דברים מלאכותים ע"י הורדת כחות הרוחניות ע"י עבודת הכסילים כאשר יחשבו העכו"ם בהבליהם, ולא ע"י הטבע עצמו על ידי השמים, רק "כי אתה ה' אלהינו" שהמטר הוא השגחיי מאתך, ורק "לך נקוה כי אתה עשית את כל אלה", ואתה עצרת את השמים עתה שלא ירד המטר, והמטר נעצר בעת יעבדו ישראל ע"א כמ"ש פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים ועצר את השמים, אבל אנחנו מאמינים בך ולך נקוה שתתן מטר על הארץ: